מה העיתונאים (והפוליטיקאים) הצווחים כנגד התיקון לחוק לשון הרע שוכחים לספר לנו?

[lev-27]

אני לא יודע כמה אנשים באמת מתנגדים לחוק. לדעתי רוב הטוקבקים נכתבים על ידי אותם יצורים.

[vic07]

הו, בזה אני בטוח 100% (מספיק לספור את ההמלצות - משום מה יש כמעט אותו מספר לכל טוקבק נגד החוק או נתניהו בכלל), אבל עדיין יש טורי דעה של אנשים שאינם בהכרח הזויים שמסתייגים מהחוק הזה. אליהם התכוונתי. האמת, אני אשמח אם יוותרו על החוק הזה אם יוצע פתרון אחר שיוביל לתקשורת חסרת פניות ואינטרסים פוליטיים - אלא שאני לא מאמין שיש פתרון כזה...

[MODY69]

גם אני שמתי לב ש- ynet מגזימים קצת עם כתבות שלהם לאחרונה ונראה לי שהגיע לעזוב אותם.

מישהו מכיר אתר חדשות יותר אובייקטיבי?

[איסתרא בלגינא]

רק http://nonews.co.il !!! 8)

טוב, האתר של מעריב, http://www.nrg.co.il , מאוזן יותר. כלומר נוטה פחות לשמאל. היי, יש להם לפחות שני עיתונאים ימניים!

אם אתה רוצה עיתון שנוטה קצת לימין (הרבה פחות מההטיה של ynet לכיוון השני), יש את ישראל היום, http://www.israelhayom.co.il . די מהר תגלה שבניגוד להשמצות של העיתונות משמאל, זה ממש לא "ביביתון".

בכל מקרה התעדכנתי קצת בנוגע לתיקון לחוק והמצב פחות ורוד מכפי שחשבתי:

מתברר שבתי המשפט די מתעלמים מהתקרה. כשבא להם, הם פוסקים יותר מהתקרה (על "עוגמת נפש") ובד"כ הם פוסקים פחות ממנה. כך שההגדלה שלה היא חסרת משמעות. עדיין הבעיה העיקרית איתו היא החובה לפרסם את התגובה במלואה (רעיון טוב, מימוש נורא).

אם למשהו יש "אפקט מצנן" על חופש הביטוי זה לא התיקון המינורי הזה לחוק, אלו זעקות ה"השתקה", "פאשיזם", "1984" ו"סכנה לחופש הביטוי": מאחר שרוב האנשים לא מבינים על מה מדובר וניזונים מהתקשורת, הם עלולים לחשוב שבאמת מעכשיו כל אדם יכול לגשת לבית המשפט, לטעון שהעליבו אותו ולקבל במקום פסק דין שמחייב את האזרח הפשוט לשלם 300K ש"ח וזה בהחלט יכול לגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם פותחים את הפה/מקלדת. לא החוק הוא הבעיה, התגובות ההיסטריות של התקשורת הן הבעיה.

מה שאני לא מצליח להבין זה מדוע כל אמצעי התקשורת בארץ משתוללים בעקבות התיקון לחוק ודווקא על הסעיף הלא בעייתי שבו. מה, כולם נדבקו במגפת הטמטמת ביחד?

[Milford Cubicle]

רק http://nonews.co.il !!! 8)

עמוד "מי אנחנו" שלהם - אדיר.

מה שאני לא מצליח להבין זה מדוע כל אמצעי התקשורת בארץ משתוללים בעקבות התיקון לחוק ודווקא על הסעיף הלא בעייתי שבו. מה, כולם נדבקו במגפת הטמטמת ביחד?

הם פשוט מנצלים את ההזדמנות בשביל לתקוף את ממשלת הימין.

הרבה זמן לא היתה להם הזדמנות טובה, אז עכשיו כשהם הצליחו להמציא משהו שיצליח לעבוד על רוב הציבור - הם קפצו על המציאה.

[איסתרא בלגינא]

אז מה תירוץ של "ישראל היום"?

[Milford Cubicle]

מה "ישראל היום" כתבו בנושא?

באתר שלהם אני רואה כותרת: "ראש הממשלה על חוק לשון הרע: "זהו החוק לפרסום האמת""

שהיא: א. מציגה עמדה בעד החוק; ב. קוראת לו בשמו האמיתי ולא בשם השיקרי והמכפיש "חוק ההשתקה".

[איסתרא בלגינא]

לא היום (אתמול), מוקדם יותר. טורי הפרשנות שלהם די התיישרו עם השאר.

[KrustyTheKlown]

איפה אפשר לקרוא את התיקון לחוק ?

[איסתרא בלגינא]

באתר הכנסת כמןבן:

http://knesset.gov.il/Laws/Data/BillKnesset/415/415.pdf

[Judas Iscariot]

מעקב.

[radioactive]

הכל הרבה יותר פשוט: מי מימן וארגן את מחאת "הצדק החברתי", והמחאה נגד "חוק לשון הרע"?

(מדובר בהפקה שעלתה מאות מיליוני שקלים, למי שלא יודע מה המחירים של הפקות בסדר גודל כזה)

[Old Cat]

ההודעה הזו נראית לי כרצינית ביותר, בהתיחסה לנושא החשוב כשלעצמו ופחות לסיסמאות.

אצטרף לטענה כי חוק זה ראוי לעריכה ולשינוי ולעדכון, כמו הרבה חוקים הראויים לכך הרבה הרבה לפניו (כל מה שמתחיל במלה "פקודה" שזו שארית מימי המנדט או הטורקים). התיקון הנוכחי אינו מכוון לשם כך אלא למטרה אחרת לגמרי.

1. התיקון המוצע אינו משנה את ההגדרה של "הוצאת דיבה", וההגדרה היא כזו: התבטאות פומבית תחשב להוצאת דיבה באם א)הדובר לא דיבר אמת; ב)הדובר ידע שאינו דובר אמת, או שלא טרך לברר באמצעים העומדים לרשותו האם מדובר באמת או לא; ג)הדברים נאמרו במטרה לפגוע בשמו הטוב של מושא הדברים.

החוק, בין לפני התיקון ובין אחרי התיקון, מתייחס לפיכך למצב בו הדובר מודע לכך שהוא משקר, או לפחות לכך שיש אפשרות סבירה שזה המקרה.

אכן לא משנה את הגדרת לשון הרע ובכך יש לטעמי בעיה מסוימת.

ההגדרה היא "קצת" אחרת מהנכתב לעיל והיא, מתוך חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965:

לשון הרע הוא דבר שפירסומו עלול

1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לבוז שנאה או ללעג מצידם מצידם

השאר תקרא כאן, (העתק -הדבק לא לענין כאן):

http://www.amalnet.k12.il/sites/commun/law/comi0101.htm

הדגש על עלול. (ההדגשה שלי, לא במקור). כשאחד הדיירים אומר באסיפת ועד בית כי חבר הועד גנב מהקופה, או הוא בוגד באשתו עם קטינות, תהיה שאלה במשפט אם אמירה זו עלולה לפגוע בשמו הטוב (אלא אם מדובר בחברה של גנבים שם הגניבה היא הנורמה) או לעשותו לבוז וללעג בעיני הבריות, כלומר שכניו לבנין (אלא אם מדובר בחברה בה הנורמה היא להתעסק עם קטינות). כבר היו דברים מעולם וכבר נפסקו פיצויים בגין אמירות דומות באירועים או סיטואציות שכאלה. השאלה במשפט היתה על אפשרות "עלול" לגרום נזק, ואז נפסקו פיצויים בהתאם.

ההצעה החדשה עלולה לעקר מתוקפה כל התיחסות להיתכנות הפגיעה בשם הטוב כלומר להיתכנות גרימת נזק, שהרי שאלת הנזק כבר אינה רלוונטית. הנזק הכספי ניתן לכימות למשל בפירסום שהוציא דיבתו של עסק או יצרן וניתן להראות ירידה בהכנסות כתוצאה מפירסום זה.

שאלת "אמת דיברתי" היא אחת מהגנות המפרסם, כמו גם שאלת תום הלב והענין הציבורי בפירסום (כמדובר שאמצעי תקשורת). המודעות להיות הדברים בגדר שקר יכולה להתיחס רק לאמירה עובדתית (כי עובדה יכולה להיות אמת או שאינה קיימת ואז היא שקר. אמירה המתיחסת לאופיו של אדם על ידי הדיוטות במסגרת קונטקסט מסוים אינה עובדתית, כמו גם כינוי המתיחס לחוסר יושר של אדם או ארגון. (אם אדם מהשורה מגיב על אמירת דעה בתגובה: "אידיוט" אי אפשר לטעון לפגיעה בגלל הבעת נתון עובדתי כי אינו בעל מקצוע מתאים לאיבחון כזה אלא הדיוט מצוי וממוצע). לכן אין בחוק במקורו אמירה מפורשת לחובת הידיעה על היות הדברים שקר, וניתן לתבוע גם אם לא ידע המפרסם כי הדברים אינם אמת ואין חובת חקירה ברמה הנדרשת במשפט לפני הפרסום. טוב או רע זו שאלה אחרת, אבל אין חובה על מפרסם לברר אלא ברמה סבירה את אמיתות הדברים הנכתבים כנתון עובדתי, גם אם יסתבר אחר כך שאינם נכונים. הדרישה הנשמעת כאן לקיום חקירה ברמה המספקת לא להעלאת שאלות שצריכות להתברר על ידי הגורם המוסמך אלא ברמת החקירה המשפטית על ידי המפרסם שאין לו כלל כלים לעריכת חקירה כזו, נועדה לעקר מראש את קיום תחקירים עיתונאיים ברמה המקובלת בעולם וגם בארץ עד היום.

שאלת המטרה לפירסום אכן חשובה אלא שיש בעיה גדולה של הוכחה. כאשר עוסקים בנושא ברצינות, ולא ברמה המגוחכת של כל מיני יצורים הכותבים על "המטרה של אירגוני שמאל היא לעשות נזק למדינה", יש בעיה להוכיח כוונות או רצונות או מטרות. לכן התירוצים להכשרת התיקון לחוק אינם אלא תירוצים להסתרת המכוון.

2. חובת ההוכחה, כבכל תביעה, מוטלת על התובע. רק אם יש באפשרותו של התובע להראות כי הנתבע אינו דובר אמת, או שהוא לא טרח לבדוק בכלל לפני שהדברים נאמרו, יש ממש בתביעה.

כלל ידוע במשפט, הן הכללי והן היהודי, הוא כי המוציא על חברו עליו הראיה. רק כאן משום מה מנסים אנשים מאד מסוימים להתחמק מחובת ההוכחה בהתרבות מדאיגה של טענות שלהם על פגיעה בשמם הטוב.

החוק הקיים, בניסוחו ובדרישת רמת הבירור והחקירה שצריך המפרסם לעשות, מטיל קודם את חובת ההוכחה על מי שפירסם (הנתבע בתביעת לשון הרע) ולא על התובע לפגיעה בשמו הטוב.

5. הביטוי "ללא הוכחת נזק" אינו אומר "ללא אמדן נזק". המשמעות היא שהתובע לא יצטרך להביא הוכחות לגובה הנזק שנגרם לו, אבל זה ממש לא אומר שדינה של הוצאת דיבה בפורום מצומצם הוא כדין אותם הדברים על גבי עיתון בתפוצה ארצית, ויש לזכור שהחוק מציין את גובה הפיצוי המירבי בלבד, באופן המותיר לבית המשפט לקבוע את גובה הפיצוי הראוי לנסיבות המקרה

הביטוי "ללא הוכחת נזק" אינו מתיחס לאומדן נזק אלא לצורך להציג כי אכן בכלל נגרם נזק (נפגע השם הטוב או נגרמה הצגת התובע באופן נלעג או שבעקבות הפרסום זכה ללעג או לבוז). עצם הטענה כי הפירסום היה עלול לגרום נזק מספק לצורך התביעה, וכאן הבעיה. לגבי איזכור פורום מצומצם - 10 אלף ש"ח פיצוי בגין השמצת "גנב מהקופה" בפורום של אסיפת דיירי בית בית זה מצומצם מספיק? (אירוע עליו נכתב בעבר בפירסומי האגודה לתרבות הדיור לועדי בתים החברים בה). אמירת "את מתעללת בבת שלך" של אמא אחת לאחרת בפגישה של הורים בכיתה בבית ספר תיכון, בפורום מצומצם מאד של 15 איש, שנגמרה בפשרה שקיבלה אישור בית דין ופירסום התנצלות במכתב לכל אחד מהנוכחים בפגישה. זה מספיק מצומצם?

בנוסף, ידוע כי נטיית השיפוט נגזרת גם מהסכום המירבי (למרבה הצער לא מהעונש הנמירבי על אנסים ועל המפקירים נפגע שדרסו).

בנוסף, וזה חשוב לענין הסכום שכל כך רוצים להפחית במשמעותו: הדחף לתבוע והרצון להסתכן ולהשקיע בתביעה, כמובן גדל עם הסכום הצפוי לתובע אם ישכנע את השופט. במיוחד כאשר אין התובע צריך להוכיח דבר, אף לא שנגרם נזק לשמו הטוב ואף לא שהיה לו שם טוב מלכתחילה. בל נשכח כי בדיון משפטי בו נדרשת הוכחת פגיעה בשם טוב או שימת התובע לבוז בעיני הבריות, יכול הנתבע להתגונן בטענת קיום שם רע מלכתחילה, או שהמעשה עשוי להתקבל בהבנה בעיני הבריות יותר מאשר לעשות העושה אותו לבוז (ראה מעשה קצב בעיני ה"מיליה" הרבני הסובב אותו). התובע יחשוב פעמיים אם ידע כי תביעתו תעלה לדיון את שמו הטוב ומעשיו ה"טובים" נשואי התביעה. בלא צורך לדון בכך יש הגנה מיידית לתובע אף אם שמנו הטוב הוא כזה בעיקר או רק בקרב אלו שעושים מעשים דומים.

6. בהמשך לסעיף הראשון, חשוב לזכור שהחוק מתייחס למחלוקת על עובדות, ולא דעות. ניתן לתבוע (עם תקווה לזכות או בכלל להגיע למשפט) רק כנגד דברים שהוצגו כעובדה ושהשומע הסביר יפרשם כטענה עובדתית.

לא, לא רק על עובדות. ניתן לתבוןע בגין כל דבר שעלול ...(ראה לשון החוק לעיל). זה אכן חלק מהדברים שלא טרחו מתקני התיקון לתקן, ונימוקיהם עימם, מה שמטיל אור לא נאה כלל על טיעוניהם ומטרתם.

איזכור קיומו של השומע הסביר לא קיים בחוק.

7. ולבסוף, בשנים האחרונות (ולפי החוק ה"ישן") - כמה תביעות דיבה כנגד התקשורת מטעם פוליטיקאים\אישי ציבור נדחו עקב חוסר בסיס לתביעה? לא שמעתי על כאלה - מה שאומר שכשתובעים, יש על מה. אשמח אם תתקנו אותי.

לא אומר דבר. כמה תביעות הוגשו שהתובע משך אותם חזרה לאחר שהנתבע חזר בו, התנצל או סתם נבהל ונמנע מהפרסום בגלל האיום? כמה איומים כאלה הושמעו שמטרתם היחידה אכן לגרום למאוים להפסיק להשמיע את דבריו, גם אם יש בהם אמת או יש טעם ציבורי או הצדק ציבורי בהשמעתם?

לאחר סקר סטטיסטי מלא בנתונים כמו אלו אפשר להתקרב ל "מה שאומר ש.....".

אכן החוק הקיים ראוי לשיפור ושינוי ובעיקר בהתיחס לשינויים במדיומים המשמשים לפירסום. אין בשינוי הקיים דבר מכל זה . צעקות "פאשיזם" או "חיסול חופש העיתונות" הן הגזמה מתלהמת רבה, בערך כמו השטויות של "שונאי ישראל" או "אויבי המדינה" המושמעות חדשות לבקרים. אין בכך להמעיט מחומרת המעשה שנעשה בתיקון הזה ומשמעותו השלילית.

שים לבך גם לדרישת פרסום התגובה, שאינה סבירה על פניה. תגובה סבירה אינה מוזכרת אלא תגובה מלאה. מספיק שעורך דין התובע ישיב במסמך של 50 עמודים, מלא הצהרות גבבה דמגוגיות על תפיסת עולמו ופועלו של התובע, דברין שאינם קשורים לפרסום נשוא התביעה, והעיתון יהא מחוייב לפרסם כל החוברת הזו ולמעשה להיות שופר בחינם לאידיאולוגיה של התובע. דרישה זו בלבד מציגה את כל ה"תיקון" הזה באור אחר לגמרי, לא זה המופץ על ידי חסידיו ויוזמיו.

[Deddy]

לפי מקורות זרים:

אולי קראתם לפני בפורבס ישראל/גלובס/מקו על הפוליטקאים העשירים בישראל, אם תחפשו היום את הכתבות האלה לא תמצאו אותה, לאן היא נעלמה אתם שואלים?

אז זה פשוט מאוד, עו"ד יוסי כהן, שמייצג את סילבן שלום שלח אליהם מכתב שמאיים בתביעת דיבה בגלל ש:

<blockquote>"לוקים באי דיוקים, סילופים, וחוטאים לאמת וזאת בלשון המעטה, ואשר כל כולם הינם הוצאת דיבתם של מרשי ושל רעייתו וזאת בנגוד לכל דין, לרבות חוק איסור לשון הרע".</blockquote>

מקור:

http://velvetunderground.co.il/?p=11530#e

למזלי, בגלל שעדיין לא נכנס התיקון לחוק אני לא חייב לבקש שסילבן שלום יצרף תגובה שלו לפוסט.. אם החוק כבר היה תקף זה יכול להיות פוסט ממש יקר, אתם יודעים מה? ליתר ביטחון אני אחזור והוסיף "לפי מקורות זרים" נראה כאילו שזה עובד לעיתונים..

[vic07]

חתול זקן - אני מודה לך מקרב לב על התגובה המפורטת. נחמד לראות שמישהו מתייחס ברצינות לפוסטים ב"אקטואליה ותרבות".

עם זאת, אני מרגיש שבמידת מה פיספסת את הנקודה העיקרית. ברשותך, ובלי קשר למספור הסעיפים המקורי:

1. התייחסת רבות לבעייתיות בלשון "חוק לשון הרע", ואני לא בהכרח חולק על התובנות שלך, אך שים לב שהתייחסתי אך ורק להמולה התקשורתית סביב התיקון. רוב הבעיות שציינת היו בחוק גם לפני התיקון, והרי לא את החוק הישן העיתונאים תוקפים.

2. עניין ה"עלול לפגוע": רק לאחרונה פורסם פסק דין (הנוגד את טענתי בהודעה הקודמת, אגב, שעסקה בהיעדר דחיית תביעות נגד התקשורת) בתביעה שהגיש נועם פדרמן נגד "ארץ נהדרת" בגין מערכון שבו מתנחלים הוצגו כביכול כסדיסטים ומטורפים, בו הוזכר פדרמן בשמו - הדוחה את הטענות של פדרמן. אף כי ללא ספק הוא עשוי היה להפגע מהדברים שנאמרו, יוצרי התוכנית טענו שהמטרה היתה לא פגיעה כי אם סאטירה - וטענתם התקבלה בבית המשפט. מבחן התוצאה אינו רק לשון החוק אלא גם הפרשנות שהוא זוכה לה בבית המשפט.

3. עניין הוכחת הנזק: אני יכול רק להניח, שהדרישה להוכחה (או העדר דרישה כזו) מתייחסת ל"הוכחה" במובן המשפטי, קרי אסמכתות לקיומו של נזק ולגובהו. תסכים איתי שאלא אם מדובר בעצמאי שאיבד הכנסות או באדם פרטי שפוטר מעבודתו או סולק מביתו כתוצאה מאותה הוצאת דיבה, אין אסמכתות כאלה בנמצא. יתרה מכך, הדוגמאות שהבאת, בעניין וועד הביית ה"גנב" או האמא ה"מתעללת", שנידונו לפי החוק ה"ישן", ממילא זיכו את התובעים בפיצויים אף כי אין ספק שלא היה להם נזק שניתן לכמת ולהוכיח... אז מה השתנה בעצם?

4. עניין ההוכחה בכלל: תסכים איתי שברוב המקרים קל יותר להוכיח שאמת היא אמת, מאשר להוכיח ששקר הוא שקר (אלא אם במתמטיקה עסקינן). גם בתביעה שאין מעניינה לשון הרע, למשל תביעה כנגד חברת סלולר בגין חיובים לא מוצדקים לכאורה על שירותים שלא הוזמנו ולא נצרכו, אין התובע יכול להוכיח שהחיוב שגוי, ומטילים במקרה זה את חובת ההוכחה על הצד שכן יש לו (או אמורות להיות לו, באם הוא דובר אמת) אסמכתות, גם אם מדובר בצד הנתבע. במקרים כאלה, בדיוק כמו בתביעות בגין לשון הרע, מספיק שהתובע יציג לבית המשפט עילה סבירה לדרוש מהנתבע להציג אסמכתא לעמדתו.

5. אני עומד על כך שהחוק מתייחס אך ורק לטענות עובדתיות. גם נאצות וגידופים יכולים להחשב לשון הרע רק באם הם כוללים טענות עובדתיות, ספונטניות וחסרות טעם ככל שיהיו. גם הדוגמאות שהבאת כוללות טענות עובדתיות בלבד, המתייחסות להיות הצד הנפגע "גנב" או "אמא מתעללת". לא ניתן לתבוע תחת חוק זה בגין פרשנות ("תיפקודו של ליברמן כשר חוץ מזיק לישראל"), תחזיות ("דרכם של השמאל והעומדים בראשו יובילו לאבדן צביונה היהודי של המדינה"), התניות ודרישות ("באם יתברר שיש ממש באישומים כנגד עיתון 'הארץ' הנוגעים לפרסום המסמכים שהעבירה ענת קם, יש למצות עמם את הדין בגין פגיעה בבטחון"), תקוות ("נשאר רק לחלום על היום בו הימין על שלל חוקיו יסולק מכס השלטון"), תהיות ("נותר רק לנחש מה, או מי, הניע את שרי הממשלה לטרפד באופן עקבי כל נסיון לכונן נישואים אזרחיים בישראל") וכולי.

6. עניין פרסום תגובת מושא הדברים "כלשונה": אני מסכים שמדובר בנוסח בעייתי שכן התגובה "כלשונה" עשוייה להיות באורך הכתבה עצמה, אך לפעמים זה דווקא נדרש. לדוגמה, נניח ומתכוונים לפרסם כתבה על פלסטינאים שטוענים שהוכו ע"י מתנחלים בזמן שעבדו בשדה שלהם, בלי לתאר את שהתרחש קודם לכן - בעוד תגובת נציג המתנחלים תכלול את השתלשלות האירועים (לטענתו, לפחות) הכוללת את היות השדה שטח מעובד של יישוב יהודי כלשהו שהפלסטינאים הכריזו עליו בעלות רק אחרי קום אותו ישוב, שהיו בישוב הזה בעבר חדירות חבלניות מכיוון אותו שדה, שרכבי מתנחלים שעברו במקום נרגמו באבנים ע"י אותם "חלקלאים" וכולי. במקרה כזה, "התגובה כלשונה" אכן עשוייה להיות כאורך הכתבה, ובו בזמן להיות נדרשת על מנת להציג את הדברים בצורה הוגנת. אסור שרצון העיתונאי לקצר ולתמצת יהווה עילה סבירה להתעלמות חלקית או מוחלטת מנקודת מבטו של אחד או יותר ממושאי הכתבה.

7. בעצם, יש עוד משהו בנוגע לסעיף הזה: בהיותו הבעייתי ביותר, מדהימה השתיקה המוחלטת לגביו מצד העיתונאים. יכול להיות שהסיבה לכך היא חששם של אותם עיתונאים מעיסוק ציבורי בשאלה הזו, שעשוי לגלות כי כיום במקרים רבים אין הם טורחים לבקש תגובה בכלל, או רצונם להפיל את החוק בשלמותו ולא שהחוק יעבור עם תיקון שיסדיר את חובתם לפרסם רק תגובות בהיקף שפוי?

ולסיום, שאלה לי למר Deddy: על אף הכוחניות המשתמעת מהדברים של עורך הדין, האם שקלת ולו לרגע את האפשרות שטענתו צודקת - ושהעיתונים נמנעו מלפרסם את הכתבה לא כי הם נבהלו מעצם הגשת התביעה, כי אם מכך שבאם תביעה כזו תוגש הם כנראה יפסידו במשפט?