מתחנות רוח לכורים גרעיניים – עשור של כרטיסי מסך

ה-Hercules 3D Prophet 4500 64MB הינו כרטיס המסך הראשון שסוקר באתר HWzone, וכן, פעם היו חברות נוספות פרט ל-AMD (לשעבר ATI) ו- NVIDIAבשוק כרטיסי המסך היעודיים. כרטיס זה לא זכה להצלחה גדולה במיוחד בגלל שבאותה שנה (2001) השיקה NVIDIA את כרטיס ה-GeForce 3 שלה שפשוט דחק את כל שאר התחרות לשוליים.

באותה השנה, הציגה חברת ATI את סדרת כרטיסי המסך השנייה שלה אי-פעם, סדרת ה-Radeon 8000. כרטיסי המסך של ATI תמכו בגרסה 8.1 של Direct X, בעוד שכרטיסי המסך של המתחרה היו עדיין "תקועים" בגרסתה השמינית. מזכיר לכם מאורעות מודרניים יותר? שימו לב לפתרונות הקירור הפשוטים יחסית אשר היו מותקנים על כרטיסי המסך. הם קיררו את הליבה הגראפית בלבד, היו מתמלאים באבק, נתקעים ומרעישים.

אם נרחיק עד לתקופה שקדמה לשנות האלפיים כמעט ולא נתקל בכרטיסים גרפיים הכוללים גוף קירור – הם פשוט לא התחממו מספיק.

שנה לאחר מכן, רעננו NVIDIA ו-ATI את כרטיסי המסך שלהן והציגו את סדרות ה-GeForce 4 וה-Radeon 9000, בהתאמה. אם אתם חושבים שכרטיסי מסך יקרים זו המצאה מודרנית, אתם טועים. תג המחיר של ה-GeForce Ti4600 נע בזמנו סביב אלפיים שקלים. גם בשנה זו, הוצגו כרטיסי מסך מחברות נוספות כגון Matrox ו-SiS, אך הם לא זכו לפופולאריות גדולה במיוחד ולא יישרו קו עם ביצועי הכרטיסים של החברות המובילות.

כתגובה לסדרת ה-Ti של NVIDIA, הציגה ATI את סדרת ה-Radeon 9000. שוב, עם תמיכה בגרסת DirectX חדשה יותר, גרסה 9. חלק מאותם כרטיסים היו כ רעבים לחשמל עד שכללו חיבור חשמל חיצוני. בתקופה זו, עדיין היה זה חיבור מולקס סטנדרטי בעל 4 פינים, ממש כמו זה שדרשו כוננים קשיחים פעם, כשהם עוד התחברו למחשב באמצעות חיבורי IDE. הפעם, ATI היא זו ששלטה במבחני הביצועים והשאירה את הכרטיס החזק ביותר של NVIDIA, ה-FX5950, מאחור. ה-Radeon 9800XT של ATI הציג כ-5 פריימים נוספים לשנייה במשחקים הכבדים ביותר באותה התקופה: Unreal 2 ו-Splinter Cell.

שנת 2003 הייתה השנה בה הכרטיסים הגראפיים התחילו לקבל את הצורה של מפלצות הגיימינג שאנו מכירים כיום. חיבורים חיצוניים לחשמל הפכו לסטנדרט (עדיין לא חיבור 6 פינים ייעודי, אבל זה בדרך) וזוהי גם השנה שבה צצו כרטיסי ה-PCI-Express הראשונים – סדרת ה-PCX של NVIDIA. כרטיסים אלו היו סך הכל כרטיסי AGP רגילים עם גשר AGP ל-PCI-Express, אבל גם זה משהו. מנגד, ATI בחרה לרענן את קו המאיצים הגראפיים שלה ולא להציג דגם חדש.

שנה לאחר מכן, ATI חזרה לתחרות בגדול עם סדרת ה-X שלה. לא נטריד אתכם בפרטים הטכניים, אך דעו כי ATI הצליחה לייצור כרטיסי מסך מהירים יותר, הצורכים פחות חשמל ומפיקים פחות חום ורעש מאלו של NVIDIA. כרטיס ה-X850XT PE נחשב אז לכרטיס החזק ביותר אי-פעם וכלל חיבור חשמל ייעודי של 6 פינים על מנת לספק את תאבונו לחשמל, חיבור שהפך לסטנדרט מאז.

המאיצים הגראפיים דרשו יותר הספק מזה אשר חריץ ה-PCI-Express היה יכול לספק (75 וואט) ומכאן הגיע הצורך בחיבורי חשמל חיצוניים. חברת ATI עשתה את המעבר המלא לממשק ה-PCI-Express אך עדיין לא הציגה תמיכה בריבוי כרטיסים כפי שעשתה יריבתה NVIDIA.

חברת XGI הציגה כרטיס בעל שתי ליבות עיבוד גרפיות על אותו המעגל המודפס, אך כרטיסים אלו נכשלו עקב מנהלי התקנים לא יציבים ואיכות תמונה ירודה. החברה הצעירה והלא מנוסה פשוט קפצה למים סוערים לפני שלמדה לשחות בבריכת הפעוטות. על מנת להתחרות במפלצת הביצועים ש-ATI שלפה מהשרוול, הציגה NVIDIA את ה-6800 Ultra. הוא היה גדול וירוק, כיאה לכרטיס הדגל של החברה, אך הוא היה הרבה פחות פופולארי מכרטיסי ה-6800 הרגילים אותם למדו האוברקלוקרים מהר מאוד להפוך לכרטיסי ה-Ultra היקרים יותר באמצעות RivaTuner.

למרבה הצער, ל-NVIDIA לא היה מתחרה ראוי ל-X800XT PE והכותרים התובעניים של אותה התקופה כגון Far Cry ו-Doom 3 פשוט רצו טוב יותר על הכרטיס של ATI. עם זאת, ל-NVIDIA הייתה טכנולוגיה לריבוי כרטיסי מסך במערכת מחשב אחת – SLI. טכנולוגיה זו נחשבה ליקרה ומסורבלת ולכזאת השמורה למטורפים ביותר.