אם מישהו היה אומר לי לפני 10 שנים שכרטיס מסך חדש ומנצנץ ישב על המדף מיותם יותר מ-10 ימים לפני שאתפנה להתקין אותו, ושיצא משחק Fallout חדש ולא אצליח להקדיש לו יותר מ 15 שעות במשך חצי שנה, הייתי קורא לו משוגע. תחזרו לקרוא את השרשור עוד 10 שנים [emoji4]

 

^מצטרף לראול,

 

מילים חכמות שצריכים החברה הצעירים שפה, לשמוע בכדי לקבל פרופורציות ולהבין, איך חייו של אדם נשוי עם

ילדים נראים (ומרגישים). ולא, הם לא חיים יותר רעים משלכם, זוהי טעות אופטית אם חושבים שזהו המצב.

כשיש ילדים, החיים עולים מדרגה והמשחקים במחשב עם כל הכבוד להם, אלו ששרפו לנו שנים בילדות, אינם מסוגלים

עוד למלא אותנו בתוכן כפי שילדנו מסוגל. חכו, תראו, תבינו... זה כבר יבוא לבד.

 

מזכיר לי אנלוגיה דומה לצעירותי (בשנות העשרים) עת הצטיידתי ברמקולים מיוחדים מאוסטריה למערכת האודיו,

משהו שהיה אז טירוף במיוחד בגיל צעיר יחסית. מבחינתי הפטיש הזה לאודיו היה הכי חשוב לי אז - חוץ מבת הזוג כמובן

(היא צועקת לי מרחוק לכתוב....)   נו לכי לשון כבר.

 

הוריי שעמדו ליד צחקו עלי איך שהנני מזהיר את כולם לבל יגעו או בטעות יתקרבו מדי "לעמודים" הללו בסלון הדירה,

שלא חלילו יפלו הנפלים הללו אם מישהו ישען או ייגע. אלו טרחו להשיבני, כי איך שיופיעו הילדים כנראה שהרמקולים

יצטרכו לפנות מקום, כדי שיהיה פחות מסוכן ומפריע לסביבת ילדים. ואני ? אני אז צחקתי עליהם בחושבי שנפלו על השכל.

מבחינתי הילד הוא זה שלא יורשה להיות בקרבתם (של הרמקולים).

 

אוי כמה שהשיעור היה עלי (ועל חשבוני). ברגע שנולד הילד הראשון, לא רק שהרמקולים לא היו מרכז חיי, מיד כמו אב

עם אינסטינקט מהטבע טרחתי לפנות לילד סביבה בטוחה לזחילה. והם, הרמקולים... ?

נראה שעבר עשור שנים בו הם מיותמים מאופסנים וללא שמוש. סתם מעלים אבק במחסן ביחד עם עוד אינספור רהיטים מיותרים.

שיעור הבגרות (והפרופורציות בחיים כמו מה באמת חשוב) הוא החזק מכולם.

 

@nec_000 אני לא יודע מאה אחוז מה יהיה בעתיד, אבל... אני לא רואה את עצמי מוותר על משחקי מחשב גם שיהיה לי משפחה משלי.

אני משער שזה תלוי בבן אדם. אם אתה מסתכל על בן אדם בוגר עם השכלה, מקצוע וראש בריא שנמצא בזוגיות וכו' זה מאוד

תלוי - בשעות\אופן העבודה שלו, איך הוא רואה את החיים ( קצת פילוסופי ) וכו'. אני למשל כיוונתי למקצוע שאיפשהו הבנתי

שאני לא מתמודד עם אנשים. אני עובד מהבית, עובד מהעבודה עצמה ואין לי שום אינטרקציה ישירה עם אנשים מעבר לחברים

שעובדים איתי בצוות.. וגם זה משהו שהוא מאוד קליל אצלי ספציפית כי רוב העבודה היא על המחשב, התעסקות מתמטית עם סיכונים

וכספים ודוחות ומודלים שלא ממש היו חלום חיי. אם אתה שואל אותי מה הייתי רוצה לעשות בתור עבודה לחיים ( אם זה היה ריאלי כמובן בישראל )

והייתי מסוגל להרוויח מזה כאן בארץ כפי שאני מרוויח בעבודה שלי אז הייתי עונה לך - מבקר משחקים. אני אפילו לא צוחק.. תביא לי לשחק

במחשב לכתוב ביקורות וללמוד קצת כתיבה ברמה גבוהה ולהיות מבקר באתר גדול כמו IGN. זה היה נותן פי כמה יותר סיפוק.

ארוסתי לצורך העניין מנהלת מוקד של שירות לקוחות\מכירות בחברה גדולה יחסית. היא מנהלת בערך 18 אנשים במשמרת אבל זה לנהל

אנשים ב "LIVE" ולתעסק כל היום עם יעדים, שירותיות וישראלים בטלפון. לא רק שלא הייתי מחזיק שם 15 דקות - יש מצב שבעבודה

כזו הייתי חוזר עם פיצוצים בראש ולא היה לי כוח למחשב. היא מחזיקה יפה ואפילו טוב לה. פרופורציות..

 

וזה הנקודה בעצם.. שזה משהו שאתה מאוד אוהב והוא נותן לך סיפוק, למה לוותר עליו ? בסדר שילד זה אושר ( יש לי אחיינים ) וכו' וכו'

אבל זמן מבחינתי זה משהו שהוא שונה מכל הדברים שאפשר לבחון במציאות הזו וצריך לנצל אותו לעשות דברים שנותנים לך סיפוק

אחרת אתה חי בצורה עקומה.

 

אני חושב שאם היה לך יותר זמן פנוי ( נניח פחות שעות עבודה ) או שהילדים יהיו גדולים.. אתה תסתכל על זה אחרת. כמובן בהנחה ואתה

חולה משחקים למשל כמוני.

 

@shapin את טומב ריידר כבר סיימתי יחסית מזמן. אני ממתין ל Deus Ex החדש ויש לי בצד את Doom שעוד לא ישבתי עליו מעבר לשעתיים..

אני ימשיך אותו הסופ"ש. פשוט עוברים דירה אז קצת קשוח לשחק שיש בצדדים 100 ארגזים והמסך יושב על הריצפה. שלא נדבר ע זה שכרגע

אין לי כרטיס מסך עד שבת

 

איך מדיון על 470 הגעתי לזה אני לא יודע.. אם זה מוגזם אז אני מצטער מראש.