לא. מה שאנחנו רואים כאן, הוא שבית המשפט שומר לעצמו את הזכות לקבוע מהו העוול הגדול יותר - זה המקורי, או תיקונו. בעקיפין, הדבר אומר למעשה שבית המשפט שומר לעצמו את הזכות להטיב עם הצד המועדף עליו, אם יימצא תירוץ מספיק טוב.

בבריטניה קיים עקרון דומה במשפט הפלילי - לפיו לא ישא אדם באחריות פלילית לביצוע עבירה אם זו נועדה לסייע במניעת עבירה חמורה יותר. נשמע הגיוני, נכון? גם לי, אך כשאין לכך כל סייגים והשופטים (או המושבעים, כשיש כאלה) מקבלים למעשה יד חופשית לקבוע מהי העבירה החמורה מבין השתיים, מקבלים מקרים כאלה:

http://www.theguardian.com/world/2010/jun/30/activists-arms-factory-acquitted

אתה מערבב נושאים לא קשורים.

בסופו של יום אכן נשקל מה פחות גרוע:עוול לילד ולמשפחה המאמצת (שהילד גדל אצלם עד היום) לעומת עוול לדודה (שראתה את הילד פעמיים בשנה הראשונה לחייו כשעוד היה אצל אימו).

ההחלטה עדיין לא היתה פשוטה (משפט שלמה) ועדיין האופציה הפחות גרועה היתה מה שהוחלט. אתה גם מתייחס למשפחה המאמצת כפושעת בעוד שגם לה היה נעשה עוול אם הילד היה יוצא מחזקתם (ממש כמו לאבד בן ביולוגי)

ושוב, אתה מתמקד במקרה הספציפי ולא במשמעותו - ואז טוען שאני מערבב נושאים בלתי קשורים מבלי להטריח את עצמך להסביר איך ולמה הם לא קשורים.

אני מאוד חושש ממצב בו כל שופט יזכה להחליט מהי העוולה הגדולה יותר מבין כמה אפשריות כרצונו, מבלי שחקיקה כלשהי תכוון אותו, ואין זה משנה האם במקרה ספציפי זה או אחר אני מסכים עם ההחלטה או לא. אני גם חושב שבהחלטה הספציפית הזו, גם בהזנחת השתלשלות הארועים שהביאה למצב הנתון, השופטים נטו לקבל את עמדתם של ההורים המאמצים לפיה ייטב לילד לגדול איתם ולא במשפחה האתיופית בגלל שעם המשפחה המאמצת השופטים יכלו להזדהות יותר.

אני מקווה שאתה לא תגיע אף פעם למצב בו נעשה לך עוול, פנית לבית משפט ותביעתך נדחתה פשוט כי השופט מזדהה יותר עם הצד השני.

אין למקרה הפרטי הזה משמעות כללית

הוא לא יהפוך להיות כלל אצבע למקרים אחרים (לא בדיני משפחה ולא במקרים אחרים)

אל תעשה מפסק הדין הזה יותר ממה שהוא.

אתה חושש ממצב שבו לשופט יש שיקול דעת

ומפספס שזאת הרבה פעמים מהות התפקיד.

חוק אף פעם לא יהיה מספיק מפורט לכל מקרה ולכל מצב.

האמירה שהשופטים נטו להורים המאמצים בגלל שהזדהו איתם בפירוש לא נכון

זאת פרשנות (גזענית) שבדית בראשך.

טובת הילד לא נובעת מהורים "יותר טובים" אלא מההשלכות של קריעת ילד מהמשפחה היחידה שהוא מכיר.

ברור שלפסיקה הזו אין משמעות כללית לכשעצמה. לצורת החשיבה שהולידה אותה יש גם יש.

צורת החשיבה במקרה הזה היא אמנם מורכבת אבל רוב האנשים שדיברתי איתם על הנושא הסכימו איתה

כמובן שאותם אנשים לא תפרו לעצמם סיפור בראש בו הזוג המאמץ ולשכת הרווחה עשו יד אחת כמו שאתה עשית...

אתה יודע, יש מצב שרוב האנשים בבריטניה יסכימו עם אותו שופט שהזכרתי בלינק.

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא

אני רק טוען שלקבוע כלל אצבע:

"דפקו אותי - אני אקבל בחזרה מה שמגיע לי ולא משנה מי ייפגע בדרך" לא יכול לעבוד.

בכל מקרה, הקשר בין המקרים הוא רופף מאוד.

ברור לי למה אתה מנסה לקשור ביניהם, אבל זה נסיון די עלוב.

ושוב - הייתי רוצה לראות מה אתה תגיד כשתהיה הצד הנפגע בפסיקה שכזו - בעיקר אם הצד שדפק אותך בפועל דווקא לא נפגע כלל.

אבל ההורים המאמצים הם לא אלו "שדפקו" את הדודה

אתה אפילו לא מצליח להבין מי נגד מי בסיפור הזה.

נכון, ההורים המאמצים כנראה לא דפקו את הדודה - העובד הסוציאלי דפק את הדודה, המצב נפתר לשביעות רצונו שכן הילד נשאר עם ההורים המאמצים.

אז אתה רוצה לפגוע בהורים המאמצים ובילד כדי לדפוק את העובד הסוציאלי

אכן הגיון בריא

"ההגיון הבריא" שלי אומר שפרט לטובת הילד הספציפי במקרה הספציפי הזה (ואגב, אני מאמין שטובתו היא לגדול עם משפחתו הביולוגית בכל מקרה, וההורים המאמצים לא נפגעים יותר מאשר הדודה במקרה ההפוך), צריך להתחשב גם בתקדים שהפסיקה תיצור עבור מקרים אחרים. יש משהו בפסיקה הקיימת שימנע לדעתך השנות מקרים דומים, או אפילו מקרים חמורים יותר - למשל, לקיחת ילד מהוריו בתואנה שקרית ומסירתו לאימוץ, ושימוש בסחבת כדי שגם אז, כמו הפעם, הילד יספיק להתרגל למשפחה המאמצת?

לעיתים קרובות אתה מאשים אותי בחוסר מוסר, בעוד שדווקא אתה מתעקש כעת להפגין אדישות מפלצתית לכאבה של המשפחה הביולוגית שהילד נלקח ממנה, ולהעדיף את טובתה של המשפחה המאמצת שהילד, עם כל הצער, מעולם לא היה באמת "שלה".

ויק, עכשיו אתה סתם מקשקש.

המשפחה הביולוגית של הילד (קרי - אמו) ויתרה עליו. על איזה כאב מפלצתי אתה מדבר? הדודה היא לא אמו. היא בסה"כ קרובת משפחה. אפשר שתהיה לה עדיפות מסוימת באימוץ, אפשר שלא. במה פשעה המשפחה המאמצת שאתה מציע בקלות כזו לקחת מהם את הילד? ובשם מי החלטת מהי טובת הילד?

אמו של הילד ויתרה עליו מחוסר ברירה עקב בעיותיה הנפשיות. שאר המשפחה לא ויתרה עליו בשום שלב.

גם לא התייחסת לשאלה ששאלתי (שאמנם הופנתה לעמרי) - איך בדיוק ההגיון בפסיקה הנוכחית יתבטא במקרים קשים יותר, אם זה ש"הילד כבר התרגל למשפחה המאמצת" גובר על כל שיקול אחר?