סוגי קירור נוספים
קירור גז: קירור גז (הקרוי גם Phase Change Cooling) הוא דרך קירור אפקטיבית אך יקרה מאוד. עקרונות השיטה דומים לפעולתו של מזגן: המדחס דוחס גז עד להפיכתו לנוזל, אשר נע בתעלות שעשויות לרוב מנחושת אל תוך גוף קירור שבו הוא מתפשט והופך בחזרה לגז כתוצאה מירידה חדה בלחץ (נפח גוף הקירור גדול בהרבה מנפח התעלות בהן זורם הנוזל, אשר נמצא בלחץ מאוד גבוה). כתוצאה מתהליך זה, הנקרא תהליך אדיאבטי, טמפרטורת הגז יורדת משמעותית.
המעבר מנוזל לגז גורם לספיחת חום מגוף הקירור ומשם הגז נע ביזרה לכיוון המדחס וחוזר חלילה. בעזרת תהליך זה ניתן לקרר רכיבים לטמפרטורות של בין -15 עד -150 מעלות צלסיוס, תלוי בסוג המעבד, במדחס, בסוג הגז, מספר השלבים, איכות הרכיבים וכיו"ב. היתרון הגדול של מערכת מסוג זה הוא שבמידה ויש דליפה, הגז פשוט משתחרר מחוץ למארז ואינו פוגע ברכיבים השונים.
קירור באמצעות חנקן נוזלי: קירור באמצעות חנקן נוזלי הוא סוג הקירור היעיל ביותר אך גם היקר ביותר והכי פחות שימושי ונפוץ.
הסיבה ליעילותו הרבה של חנקן נוזלי היא שטמפרטורת האידוי שלו עומדת על 192- מעלות צלסיוס ושפיכה של חנקן נוזלי על גוף/צלעות קירור גורמת להורדה דרסטית בטמפרטורה של הרכיב ואף יכולה להביא להצטברות נוזלים קפואים (עקב קפיאת אטומי המים והמימן שבאוויר) על הרכיבים בסביבת גוף הקירור.
הסיבה לכך ששיטת קירור זו אינה שימושית במיוחד היא שהציוד הנדרש עבורה הינו יקר, והתהליך עצמו מסובך באופן יחסי. בנוסף, עקב ההתאדות המהירה של החנקן בטמפרטורת החדר, הקירור הינו זמני ודורש תחזוקה שוטפת; ברגע שהחנקן כולו התאדה, אין ברירה אלא לסגור את המערכת ולנתק את גוף הקירור.
הצרכנים העיקריים (והיחידים) של קירור באמצעות חנקן נוזלי הם אוברקלוקרים מקצועיים אשר מנסים לשבור שיאי עולם.
קירור מים: קירור מים הוא אמצעי קירור מעולה שיעילותו מוכחת (הוא נמצא בשימוש במכוניות, לדוגמא, כבר למעלה מחמישים שנה), אף על פי שהוא יקר יחסית. הסיבה לשימוש הנרחב בקירור מים היא יעילותו הרבה: קירור מים, בשונה מקירור אוויר, משתמש בנוזל בכדי לתעל את החום מחוץ לבלוק הקירור וכידוע, יכולת קיבול החום של מים גדולה פי 25 מיכולת קיבול החום של אוויר, מה שהופך שיטת קירור זו לאפקטיבית ביותר.
מערכת קירור מים פועלת כך: המים נעים בתוך תעלות ייעודיות ועוברים דרך בלוק הקירור, סופגים ממנו את החום וממשיכים לנוע לכיוון רדיאטור. הרדיאטור מקרר את המים בעזרת מאוורר ומשאבה דוחפת את המים בחזרה לתעלות. שיטה זו אפקטיבית ביותר מכיוון שחלוקת התפקידים של ספיגת החום, הולכת החום ופיזור החום מתחלקת בין שלושה רכיבים שונים, בשונה מקירור אוויר בו רכיב אחד אחראי על כל השלושה.
בנוסף, כל המים החמים יוצאים מחוץ למערכת בשונה ממערכת קירור אוויר בה חלק מן האוויר אינו יוצא ובכך מפחית את יעילותה. חשוב לציין שאין לעשות שימוש במי ברז במערכות קירור מים אלא אך ורק בנוזל קירור מיוחד שאינו מקצר רכיבים אלקטרוניים.
מערכות קירור המים מתחלקות לשני סוגים עיקריים: מערכת פתוחה ומערכת סגורה.
מערכת סגורה היא מערכת שבה המים נעים בתוך צינורות סגורים ונשארים במערכת לאורך כל התהליך, במערכת שכזו חלק מהמים לא מספיקים להתקרר ופוגעים בביצועיה.
גם במערכת פתוחה המים נעים בתוך צינורות סגורים אך בשונה ממערכת סגורה, בהגיעם לרדיאטור, המערכת נפתחת ומאפשרת למים שאינם הספיקו להתקרר – להתאדות. במצב שכזה רק מים קרים נכנסים בחזרה למערכת וביצועי המערכת טובים יותר. החיסרון הברור של שיטה זו היא שיש צורך בהוספת מים לאחר זמן מה מכיוון שתכולת המים במערכת הולכת ומצטמצמת עם הזמן. מסיבה זו, מערכות קירור פתוחות אינן נפוצות כלל וכלל, ומערכות סגורות הינן היחידות שמעניינות דה פקטו את מירב המשתמשים.
