אני מחזק את דברי Sharks - - תן לו להיות כמה ימים עד 4 . יכול לעבוד ויכול לא

איתי זה עבד חלקית - אני (כילד) הייתי נשאר עד מאוחר בלילות שאחריהם בית הספר מתחיל משיעורים לא חשובים (תנך, ספרות, ....) ופשוט ממשיך לישון ומגיע לבית הספר אחריהם. בימים האחרים הייתי הולך לישון מוקדם יותר כי היה לי אכפת (לפחות קצת) ממה שהולך בבית ספר....

אין דבר יותר יעיל מתקשורת טובה.

צייר לו תמונה אותה הוא יוכל להבין ולקבל מתוך מקום של איכפתיות, שותפות גורל, חוכמת חיים, ורצון טוב.

תתרחק ממלכודות רטוריקה כמו "אני המבוגר האחרי" ו"אתה לא אבא שלי".

זה לא עניין של משחקי כוח.

זה עניין של האמת האובייקטיבית.

ילדים אינטליגנטים צריכים הסברים אינטליגנטים.

מה גם שאתה צריך להיזהר לא ליפול לדינאמיקה שנוצרה בינו להורים שהובילה לגירושין, שאולי השאירה את חותמה בדמות מנגנוני התמודדות לא כל כך תקינים.

נסה להוביל קו חדש.

ילדים צריכים שיאמינו בהם כדי שהם יאמינו בעצמם.

נערך 2015 בספטמבר 39 שנים על-ידי Art Tatum

הילד פוחז.

הילד בהחלט פוחז אבל לא מאבדים תקווה

ארט צודק במה שהוא אומר, למרות שחלק מהדברים כבר נוסו ללא הצלחה רבה.

קשה להכנס לתא משפחתי, מצד אחד לא לתפוס בעלות ומצד שני לכוון לדרך נכונה/טובה יותר.

בתכל'ס גם אני הייתי קצת מופרע כשהייתי צעיר יותר, רק חבל שאני לא מצליח ללמד אותו על חשבון הטעויות שלי...

איך הוא מסתדר עם הלימודים ?.

שלום שלום ושלא יבואו לו בחלום.

מכיר את "אין שיעורים היום" או "עשינו כבר שיעורים בכיתה" או "עשיתי עם חבר" או פשוט ללכת לכיוון בית ספר ואז לחזור הביתה אחרי שכולם יצאו, וזה בדיוק נופל ביום של מבחן גדול?

נערך 2015 בספטמבר 39 שנים על-ידי אביב גפן

יכול להיות שזה קשור לעובדה שההורים שלו גרושים ?.

אתם מצפים ממנו לקיים את מה שאתם אומרים ?. או שאתם סתם זורקים את זה לחלל החדר ?.

התופעות האלו התקיימו עוד הרבה לפני הגירושין או החיים עם גבר זר בבית (לא כזה זר דרך אגב, כבר איזה ארבע שנים). סביר להניח שיש קשר אבל זה לא כ"כ משנה, המצב נתון וזה מה יש.

ברור שמצפים ממנו לקיים ומנסים לשמור אבל זה לא ריאלי לחשוב ששני מבוגרים יעמדו עם שעון מעל ילד בחטיבה וינתקו לו את האינטרנט אחרי X זמן כשהשעון מצפצף. חייבת להיות פה מידה של אחריות שלו. אנחנו יכולים רק לנסות לתת סביבה תומכת ואוהבת, להסביר שוב ושוב ולתת עוד צ'אנס ועוד אחד ועוד אחד. רק שבאיזשהו שלב, אחרי יותר מדי צ'אנסים אתה (כהורה או מבוגר אחראי) הופך להיות שקוף. את זה אני מנסה למנוע.

עד עכשו לא ראיתי שנאמר - עד כמה הילד עצמו מציב לעצמו מטרות בלימודים ? הוא אמור לראות בזה מטרה אישית ולא "שולחים אותו ללמוד כי ככה מקובל"

אם הוא רואה מטרה, יש דברים שמבחינתו משמעותיים בשביל להגיע אליה, ויש דברים שלא, וזה הולך לטוב ו "לרע"

לטוב - דברים שמבחינתו חשובים, הוא יעשה. אולי אם דחיפה קטנה

"לרע" - דברים שמבחינתו לא חשובים, יהיה דיי בעיה/בלתי אפשרי להביא לך שהוא יעשה. אלא מה, זהו "רע" בעירבון מוגבל מאוד כי אלה יכולים להיות דברים שבאמת אינם חשובים - עולה השאלה עד כמה צריך בכלל לדחוף אותו אליהם ולהכריח אותו לתת עליהם מאמץ.......כי זה לא הולך להביא להשקעה נוספת מצידו או לפחות לא כל הכמות, אלא על חשבון ההשקעה שלו בדברים שנראים לו חשובים

הדוגמה האישית שאני יכול להביא - היתה לי מטרה אישית דיי ממוקדת, והיו דברים שהם פשוט לא חלק ממנה.....

שיעורי בית "רגילים" (כלומר חוץ מהעבודות המיוחדות של הפעם בשנה) היו מהדברים שלא הייתי עושה - ומבחינתי, כי הם פשוט לא נתנו כלום, לא לי ולא כמדד ליכולת שלי (במקצועות כמו מתמטיקה הייתי קולט גם בלי זה, ותלמידים שלא קלטו כלום היו מגיעים אם שיעורי בית מוכנים שהם העתיקו....)

בסופו של דבר זה לא השפיע לרעה על היכולות שלי (וההיפך, כי במקום לתרגל 20 תרגילים בנושא שקלטתי אחרי התרגיל הראשון, הייתי עושה דברים שמעניינים אותו ושמהם כן יצא לי משהוא), לא השפיע משמעותית על הציונים, ואני ממש לא יכול לאמר שהפסדתי משהוא מכך שלא הייתי עושה שיעורים

אני פשוט קבעתי את זה כעובדה גלויה, אבל אני מנחש שילד אחר במקומי היה יכול לקחת את זה לכיוון של "עשינו כבר שיעורים בכיתה", פשוט כי הוא לא מרגיש מוכן לעמוד על זה שהוא לא עושה שיעורי בית כי הם מיותרים, ולא מחפש מריבה אם ההורים/מורים (כי הוא יכול לחשוב שהם לא יבינו/לא יסכימו)

לכן אני לא חושב ששיעורי בית (והשקרים של עשיתי/לא עשיתי) הם בהכרח מדד טוב לנושא. ילד שבסך הכול הוא בסדר וילד שהוא לא (שאין לו מטרה בלימודים והוא משחק ב CD במקום בכלל לחשוב עליהם) שניהם יכולים לא לעשות שיעורי בית....... אנחנו צריכים תיאור הרבה יותר טוב של מה הילד חושב לעצמו/רואה בעתיד שלו/וכו\' בשביל שנוכל לכוון

תודה על התגובה המפורטת אבל השרשור הזה לא נפתח כדי לקבל הכוונה לגבי החינוך של הילד.

יש לו הורים, תודה לאל, אני רק מנסה להוסיף את שני הסנט שלי ולהקל על בת זוגי (הכמעט) מיואשת.

תודה רבה לכל מי שהשתתף ועזר.

נערך 2015 בספטמבר 49 שנים על-ידי אביב גפן