ניראים טוב וגם בטוח שנשמעים טוב

בכמה הבאת אותם?

תתחדש.

1500 על הרמקולים כפי שמפורסם באתר. עשו לי גם הנחה על הסטנדים.

אני רוצה לתת להם לפחות כמה ימים טובים לפני שאני אחווה ביקורת על איכות הסאונד, הם גם די רגישים למיקום ויתכן ואני אנסה כמה ווריאציות בחדר.

מבחינת איכות בניה, גם הרמקולים וגם המעמדים בנויים כהלכה, הרמקולים כבדים ביחס למשקלם עם רושם לאיכות גימור טובה. העיצוב מאוד פשוט, כמו של פעם, בוקסות עץ.

על פי מדבקת הנתונים - הוופר הוא של VIFA בקוטר 6.5 אינטש, לא מצוינת תוצרת הטוויטר. העכבה 6 אוהם. הספק מרבי 100W. תחום תדרים 45-25K. נצילות 90 דציבל (ממרחק של מטר) לואט אחד - במציאות עם המגבר שלי (נותן 35 ואט מול 8 אוהם) זה אומר שאפשר לשמוע מוזיקה בניחותא כבר בפחות מרבע מהלך החוגה ומוזיקה רועמת ומעצבנת שכנים הרבה לפני מחצית המהלך.

45 הרץ כגבול תדר תחתון מאוד מרשים. במיוחד ביחס למתחרים פוטנציאלים (גם כיד שניה) :

מישין 780 - 65 הרץ

פוקאל 706 - 57 הרץ

טריאנגל טיטוס - 55 הרץ

רמקול מאוד דומה בנתונים הטכניים (גם כולל וופר 6.5 אינטש) שגם מתיימר לרדת ל-42 הרץ הוא המוניטור אודיו ברונזה 2 (מחיר סביב 2000)

על הנייר, נתון כזה ביחד עם נצילות טובה אמור לתת יכולות טובות גם בתחום התדרים הנמוך יחסית. אולם בתחום זה הנייר לפעמים משקר וצריך להמתין להתרשמות האישית...

אומגה מדייקים בנתונים שלהם. לא יודע לגבי BR2.

מאיפה אתה?

אני מתלבט בין רכישה של ה BR2 לבין ה L7 או BW602 בעתיד, אבל המחיר של ה L7 קורץ לי ואולי אזרז את התהליך..

בכמה הבאת אותם כולל הסנטדים? יש לי סטנדים רק לרצפתיים ככה שהם לא יתאימו.

איזה מגבר?

אני לא סומך הרבה על הנתונים של אף חברה, וגם לא שומע לפי הנתונים אלא לפי האוזן.

ולאוזן שלי, ה-L7 רמקול מעולה. הוא הרשים אותי כל פעם בצליל שלו. שומעים שהוא רמקול עם נפח, הוא עושה באס שמעט מאוד רמקולים בגודלו יודעים לעשות, בטח שבמחיר כזה. אם עוד מתחשבים בזה שכל שאר הסקאלה שלו טובה, ללא ספק תענוג לאוזניים. ב-1500 שקלים קשה לי להאמין שיש דברים טובים יותר.

אגב, בנוגע לאומגה בכללי, יצא לי לעבור על כמה רמקולים שלהם, 501,407,603,705,709,mini-101,sub10,center4,center7 ועוד זוג או שתיים, ויצא לי לשמוע גם את כל שאר הרמקולים שלהם. ואני תמיד הייתי מרוצה מהתוצאה ביחס למחיר. למעשה עד היום יש לי את ה-709 בתור קדמיים, מיני101 בתור אחוריים, ועוד זוג 407 רצפתיים (לא גדולים) שמחכים שאני אעבור למקום מעט גדול יותר והם יחליפו את המיני101 מאחורה (שעוד אין לי מושג מה לעשות איתם).

בד"כ לא הייתי קונה רמקולים או ציוד אודיו בלי להאזין לו קודם. ככה אני גם הייתי ממליץ לכל אחד. אולם אין לי זמן פנוי בכלל ולכן נאלצתי להסתמך על חוו"ד של אחרים - במקרה הזה על הדיווחים של אנטולי (שפורסמו כאן ובפורומים אחרים).

ב-1500 ש"ח באמת קשה ליפול, במיוחד שברור מאיכות הבניה שמדובר במוצר שהוא לכל הפחות בנוי טוב. בנוסף - אצל אומגה אתה חוסך את עלויות התיווך, משלוחים והחזקת המשרד המפואר (המפעל והמשרד יושבים בבניין תעשייתי בפאתי חולון). הם גם פחות משקיעים בפרסום וגם זה עוד סכום שלא מתגלגל למחיר המוצר. כך שאתה מקבל, לפחות על הנייר, יותר לכל שקל. גם הסטנדים (ST-6 כאמור) מאוד איכותיים, החלקים מתאימים באופן חלק זה לזה, הגימור טוב והם נאים מאוד למראה. המחיר הנקוב 450 ש"ח, קיבלתי בפחות כחלק מעסקה כוללת, אבל הם שווים גם 450 ואפילו יותר.

אני כאמור לא רושם חוו"ד לגבי איכות הסאונד משום שעדיין מוקדם מדי - אני חייב להאזין להם עוד לפחות שבועיים במגוון סגנונות לפני שאני אוכל להגיד משהו. הרושם הראשוני חיובי, במיוחד עם הבאס שמאוד מרשים ביחס לגודל הרמקולים (גם בנוכחותו וגם באיכותו). אני מרגיש שסוף סוף יש לי רמקולים שראויים לשאר חלקי המערכת שלי (כאמור - ארקאם CD72T כמקור, מרנץ 2235 כמגבר ומקלט רדיו).

fungiman תתחדש על המדפיים, נראים מצויין ובטח שנשמעים עוד הרבה יותר טוב.

בהשוואה למה שהוצג כאן. במיוחד ל L7 ול BR2.

אוקי, הייתי צריך לשאול אם אתה יכול לפרט מה עושה הA5 נחותים מהL7 לאוזנייך, והאם שמעת אותם מאותו המקור והpre.

תתחדש יש לי את הסטנדים האלה בדיוק, משמשים את הרמקולים האחוריים בסלון. איכותיים ויפים.

סקירה סוביקטיבית - פרק ראשון - התייחסות ראשונית, תכונות פיזיות, עיצוב חיצוני.

כמקובל במקומותינו, בהתקבל מוצר חדש רצוי וראוי לסקור את תכונותיו - חשוב לציין שזאת היא סקירה סוביקטיבית לחלוטין והבוחן (להלן אני) אינו בעל ניסיון רב במערכות סטריאו ועם ניסיון מצומצם למדי במערכות hi-end בפרט (לצורכי השוואה).

המערכת שלי --

מקור א' - נגן CD תוצרת Arcam דגם CD72T (טרנספורט - סוני, DAC - בור-בראון) - יצא לשוק 2002; מחיר כחדש היה סביב 4000 ש"ח. נקנה יד שניה ב-2000 ש"ח לפני שנים (קניה אימפולסיבית, עד היום לא יודע להסביר אותה, אבל לפחות מדובר במקור אולטימטיבי לצרכים הצנועים שלי ולא דורש שידרוג).

מקור ב' - אסוס eee עם foobar2000 דרך כרטיס קול חיצוני ESI U2A (עם AKM 4524) - יצא לשוק ב-2001; מחיר כחדש היה סביב 1000 ש"ח. נקנה לפני שנים חדש כמציאה בכ-500 ש"ח.

מקור ג' (לצורכי המבחן בלבד) - נגן סנדיסק קליפ+ עם קבצי FLAC ו-MP3 - יצא לשוק 2009; מחיר כחדש 250 ש"ח. נקנה חדש.

מגבר - רסיבר מרנץ 2235 - דו ערוצי 35 ואט לערוץ מול 8 אוהם. יצא לשוק 1975 (הוחלף ב-1977 על ידי ה-2235B); מחיר כחדש 450 דולר - 1500 דולר במונחים של היום. מתנה, השקעה של שעתיים עבודה בניקיון ושיפוצים + הזמנתי לאחרונה נורות חדשות ב-60 ש"ח.

אוזניות - גראדו SR80 עם פדים של HD212. נקנו לפני שנים כחדשים ב-500 ש"ח. פדים חדשים עלו עוד כ-40 ש"ח לזוג.

כבלים (לא מאמין בכבלים ) - מונסטר מהסדרה הזולה בין ה-CDP למגבר (דחפו לי בחנות). גנריים איכותיים בין כרטיס הקול והנגן MP3 למגבר. גנריים 2.5 מ"מ (בערך 12G) לרמקולים (אורך כבלים - מטר לימני, 2.5 מטרים לשמאלי).

לציין כאשר המקור הוא ה-U2A מדובר במערכת מאוד תקציבית.

---

עיצוב - במהלך השנים האחרונות רואים יותר ויותר דגש על עיצוב גם בחברות שפעם לא היו ידועות בכך. אם בעבר צחקו על סונוס-פאבר שהם מייצרים "רהיטים מנגנים" היום חברות רבות שמות דגש על העיצוב החיצוני של הרמקולים שלהם, גם מהסדרות הזולות יותר.

ה-L7, כמו רוב הרמקולים של אומגה, בנויים כמו הרמקולים של פעם - "בוקסות". ה-WAF כנראה לא יהיה משהו, אולם הרמקולים בסך הכל בגימור לא רע בכלל.

הרמקולים בערך בנפח של 19 ליטרים, לא מאוד גדולים אולם נוכחותם בחדר מורגשת, המשקל כ-7 ק"ג ליחידה.

---

השוואה לרמקולים הישנים - ה-L7 מחליפים רמקולים מזדקנים שקיבלתי מתנה ושנמצאים איתי כבר למעלה מ-6 שנים (וכבר אז הם לא היו חדשים) - מדובר ב-Bose 2.2 Series II, רמקולים מדפיים שיצאו לשוק ב-1992 והחליפו את (נכון) ה-Bose 2.2.

מדובר ברמקולים מדפיים מסדרת הביניים של Bose דאז שמבחינות רבות מזכירים את ה-L7; ה-Bose נמכרו כחדשים במחיר דומה ל-L7 (בתקנון מחירים להיום) הנפח שלהם דומה, גם אם המשקל מעט נמוך יותר (בגלל תיבה קלילה יותר) ושניהם משתמשים בוופר 6.5 אינץ'. כאן מסתיים הדמיון. ה-L7 יורים באס לאחור ואילו ה-Bose (ככל הנראה) לפנים. הטוויטר ב-Bose בקוטר גדול יותר. העכבה הרשמית של ה-Bose היא 8 אוהם לעומת 6 באומגה. חוץ מזה אין שום אפשרות להשוות את שאר הנתונים הטכניים - Bose לא פירסמו את הרגישות או תחום התדרים של הרמקולים האלו (ושל רבים אחרים מתוצרתם).

חברת Bose היא ללא ספק אחד השמות החזקים בתעשייה, ההכנסות שלה מגיעות ל-2 מיליארד דולר לשנה. למרבה הצער החברה לא ידועה בציוד האיכותי שלה והדעה הרווחת היא שהמוצרים שלה בינוניים באיכותם וגבוהים בעלותם.

החלטתי להשוות את ה-2.2, שכאמור הם רמקולים "אמיתיים" ולא מערכות הקוביות למיניהם (המאוד לא מוערכות) ל-L7 החדשים. למרבה הצער לא הייתה לי אפשרות לבצע מבחן ABX ועל כן המבחן הינו ללא כל ערך מדעי

בהאזנה ל-2.2 לא ניתן להתעלם לרגע מבמת הקול העצומה. הצלילים ממלאים את החדר והתחושה הראשונית מאוד מרשימה.

יחד עם זאת, עם השנים למדתי שלא לאהוב את הצליל של ה-Bose, אולם לא הצלחתי עד כה לשים את האצבע על נקודת הכשל. אני מחזיק אוזניות טובות אבל ההשוואה לאוזניות הינה בעייתית. רק בהשוואה ישירה ל-L7 הצלחתי לעלות על הנקודות הבעייתיות.

התחלתי עם L'ho perduta, me meschina מתוך נישואי פיגארו (הקלטה מ-1955 בניצוחו של קלייבר), התזמורת נשמעת בסדר, אפילו "יותר מדי" בסדר עם באסים מנופחים ומידים "משוכים מטה" (אין לי מילה טובה יותר לתאר את התופעה). בשלב זה נכנסת הסופרן (אנני פלברמייר) וה-Bose קורסים, הקול לא טבעי ואפילו מעט צורם - הרמקולים אמנם ישנים, אבל הטוויטר לא פגוע ולא נראה שהגיל הוא התירוץ לביצועים העלובים.

המשכתי עם רצועה אהובה עלי במיוחד בזמר העברי - "שיר אחרי הגשם" של יהודה פוליקר. מבחינתי מדובר באבן בוחן לכל מערכת. השיר הזה אמור לגרום לצמרמורות ואין מדובר במשימה פשוטה. ה-Bose מעולם לא כיכבו עם רצועה זאת וגם הפעם המצב לא היה שונה - באסים פשוט מזויפים, מידים עמומים ותחושה כללית שהקול עובר מיסוך או נשמע מבעד לווילון עבה. במהלך השיר נשמע פעמון מדי פעם ברקע, אני חושש שהפעמון של Bose חלוד ועמום.

Le Roi est mort. Vive le Roi

ה-Bose עוברים לאחסון מתחת למיטה. הגיע הזמן לבחון את האומגה החדשים.

---

(המשך יבוא)

[br]פורסם בתאריך: 20.05.2010 בשעה 19:19:34

---

המשך סקירה -

מוזיקה ישראלית, בעיקר רוק.

בכל זאת רמקולים כחול-לבן וראוי להשמיע דרכם ראשית מוזיקה ישראלית.

הסקירה שלי מתבצעת אחרי שהרמקולים כבר ניגנו לפחות כמה עשרות שעות, אם כי חשוב לציין שהדעות חלוקות אם בכלל יש משמעות ל-break-in בציוד אודיו כולל רמקולים, כאשר מספר מדידות אוביקטיביות שנערכו בעניין אינן תומכות בזה (ע"ע כבלים)...

חתונה לבנה של שלום חנוך הוא אלבום ראוי לחנוך את ההאזנה הביקורתית. זהו אלבום רוק מעניין, על גבול הרוק הכבד מצד אחד מבחינת התכנים וכבדות הסאונד, אולם היוצר (עם ירוסלב יעקוקוביץ' כמעבד ולואי להב כמפיק) הוסיפו מכל טוב להפקה עם תוספת של קלידים, כלי נשיפה (בעיקר סקסופון בנגינתו של יעקובוביץ').

התוצאה היא יצירה מאוד מורכבת, עם המון רבדים ולעיתים על גבול הקקפוניה (אבל רק על הגבול), קולו של שלום חנוך לעיתים מועם על ידי הנגינה או מחוספס מעט מדי (בעיקר "בדרכים הידועות") אבל התוצר הסופי הוא כמובן קלאסיקה בהתגלמותה.

קשה מאוד להתייחס לפרשנות של ה-L7 ושאר המערכת שלי ליצירה הזאת.

"הדרכים הידועות" לא מספיק בהיר לטעמי, צליל הפסנתר בפתיחה מעט עמום מדי לטעמי וקולו של חנוך גולש מעט לבאס. הפירוט בסך הכל נשמר למרות ההפקה "המלוכלכת" ואין זה דבר של מה בכך משום שבקטע זה יש נטיה למערכות זולות ליצור מחית מכלל הצלילים.

"חתונה לבנה" נשמע נהדר - ההפקה מעמידה את חנוך בקדמת הבמה ונותנת ל-L7 להציג אותו במלוא הדרו, שומר את תחום הביניים מבלי להזניח את החספוס הבסי יותר בקול. חנוך נשמע טבעי ויחד עם זאת גדול מהחיים - אכן פרשנות מוצלחת לרצועה נהדרת. גם כאן יש המון צלילים ברקע והרצועה עמוסה, המערכת מצליחה לשמור על הדרת כבוד אבל קצת גולשים לבאסים מהדהדים לקראת הקרשנדו הסופי.

ב-"כסף" אהבתי את הפירוט ואת המיד-טרבל שנותן לקולות הרקע הגבוהים יחסית (דפנה ארמוני ומזי כהן) את הכבוד והמקום הראוי להן וכך גם לסקסופון לקראת סיום הרצועה. שוב פעם התחום הנמוך יותר מעט מרוח יותר

הבא בתור הוא יהודה פוליקר - מהיוצרים המגוונים ביותר שהיו פה. הרצועות מתוך האוסף.

פוליקר המוקדם עם בנזין ו-"משמרת לילה" ברוק על גבול הכבד ושיר שאני יכול בהחלט להזדהות איתו (אני עובד הרבה לילות, אבל לא ממש נוסע לשום מקום). הצליל חד, הקול של פוליקר נשמע מעט עמום לעיתים אבל שאר הכלים נשמעים נהדר - בעיקר הגיטרות שמנסרות את החדר והתופים שגם מורגשים בבטן ועדיין שומרים על פירוט.

לאחר מכן פוליקר עם "אפר ואבק" המופתי - אלבום רוק למעשה, עם נגיעות של מוזיקה אתנית ועוצמה ומטען אישי שאין כנראה לאף אלבום רוק אחר - רצועת רפרנס מבחינתי היא "שיר אחרי הגשם". הפרשנות של המערכת לא מושלמת - אבל לא רעה בכלל. הסולן וקולות הרקע נשמעים טבעיים וכמעט מדויקים, אולי לא מספיק בהירים לטעמי - אבל זה כבר העדפה אישית. צלילי הרקע תורמים המון לעוצמתו של השיר, התופים במקצב שיר לכת בהחלט מורגשים (הם מובלעים יותר במערכות פחות מוצלחות), כלי המיתר נשמעים היטב אבל מעט עמומים.

ב"חלון לים התיכון" - כלי המיתר בתדרים הגבוהים יותר הפעם נשמעים נהדר ונראה לי שעיקר הבעיה היא בתחום המיד-נמוך (אם כי אולי יש גם השפעה של המגבר כאן). הרמקולים (כפי שהתרגלתי) מגישים את הקול של הסולן באופן יפיפה, חושפים יפה את האינטונציה היוונית העדינה (לא מזרחית ד"א) בשירתו של פוליקר ברצועה זאת, אינטונציה שלא קיימת בשיר הקודם. הפירוט בשיר מעולה וניתן לשמוע את קולות הרקע העמומים החוזרים לעיתים אחר הסולן. כמעט לגלות את השיר הכה פופלרי מחדש - פרשנות מעולה.

"נמס בגשם" - הקריינות מעולה והפרשנות לקולו של הקריין הנהדרת ומרכז-במה כל-כך תורמת לעוצמה של הרצועה. הקול של םוליקר קטיפתי (שלא לומר "נמס") נגינת הרקע קצת עמומה - שוב פעם הבעיה באיזור המיד-בס לפי הערכתי.

הפרק הישראלי מסתיים עם "החברים של נטשה" - הצליל שלהם היה אחד המשפיעים ביותר ברוק הישראלי בשנות התשעים והאלבומים שלהם גם נהנים מהפקה מושקעת. יחד עם זאת הרוק של "החברים של נטשה" פשוט יותר מזה שהוצג באלבומים המצוינים מעלה.

מתוך "שינויים בהרגלי הצריחה" - "עשי לי את המוות" - המערכת קצת פחות את הקול של ארקדי דוכין בהשוואה למיכה שטרית, קצת מרוחה בתדרים היותר נמוכים בתחום המנעד האנושי לטעמי.

ב"קוק בצהריים" מתוך "רדיו בלה בלה" עתיר בבאסים הולמים שנשמעים נהדר באוזניים ומרגישים טוב גם בבטן, זאת באופן מפתיע ברמקולים קטנים יחסית. קולות הרקע נשמעים נהדר, ארקדי קצת פחות לטעמי - אבל זה גם בגלל העיבוד שמשאיר אותו קצת מאחורי שאר הערוצים. יחד עם זאת - גם שהוא עובר יותר לקדמת הבמה הקול שלו עדיין פחות מרשים ממה שהייתי מצפה. ורק על מנת להסיר כל צל ספק - הרצועה נשמעת טוב מאוד על המערכת ככלל, אפילו מצוין (ובכלל מדובר באלבום מעולה על כל מערכת שהיא).

בהמשך -- dream pop ומוזיקה אלקטרונית...

Dream Pop, מוזיקה אלקטרונית רכה ושאר ירקות בסגנון.

מדובר בסגנונות האהובים עלי אחרי יום עבודה קשה, למרות שיש להם תכונות של מוזיקת מעליות. לרוב קטעים אלו אינם תובעניים כלפי מערכת הסטריאו אולם על מנת לעמוד על כל הדקויות שבחלק מהרצועות (שלעיתים מאוד מושקעות ומרובות ערוצים ודקויות) ולהנאה שלה יותר, המערכת צריכה להיות מפורטת וגמישה יותר מהממוצע.

האלבום הראשון שבחנתי נכתב כפס קול לסדרה תיעודית של ה-BBC על הקלטים הקדמונים. האלבום הוקלט על ידי היוצרת האירית Enya וכולל הרבה קטעים שבוודאי יצא לרובכם לשמוע פה ושם. הקטע Boudica על שם המלכה האיקנית שלחמה ברומאים כולל קולות המהום מלווים בסינתיסייזר. קטע מהשיר נדגם עשור לאחר מכן על ידי ה-Fugees לשירם Ready or Not.

המגרעות שציינתי לפני כן של המערכת לא משמעותיים כאן, הדיוק בתחום הביניים-נמוך לא חיוני ויחד עם זאת קולות הסינתסייזר מדויקים ברקע והביטים בתדר נמוך הולמים כהלכה מבלי לאבד פירוט.

האלבום השני הוא של קבוצת העל This Mortal Coil של גרסאות כיסוי - It will end in Tears והרצועה היא הגרסה הידועה של "שיר לסירנות" (במקור טים באקלי) על ידי אליזבת' פרייזר (Cocteau Twins, Massive Attack). קול הסולנית ברור ויפה, אבל לא מספיק צלול לטעמי, שוב פעם אותה "מריחה" כלפי מטה או לחילופין העדר פירוט מספק בתדר ביניים-נמוך, קשה לי לשים את האצבע. לציין שהקטע נשמע מאוד יפה אבל לא מספיק מרגש לטעמי.

האלבום השלישי והאחרון הוא בסגנון האלקטרוניקה הרך על ידי המומחים לדבר - הצמד הצרפתי Air באלבום 10,000Hz Legend. הרצועה החביבה Radio Number 1, כמו מרבית רצועות האלבומים כולל שירה בעיבוד אלקטרוני כבד בלווית בס, גיטרות מעובדות ותופים. ה-L7 מאוד מרשימים בשליטתם בבאס - מרגישים בבטן אבל עדיין עם שליטה מאוד הדוקה מרבית הזמן (רק למספר רגעים קצרצרים הבס רטט, כמעט לא מורגש). הווקליות - הייתי שמח לקצת יותר בהירות ופירוט בכל זאת.

לציין שאני לא מחובבי "הבום-בום" אולם האזנתי לכמה קטעים אלקטרוניים עשירי בסים ואני יכול לציין שה-L7 לא מאכזבים, בוודאי לא שמתייחסים לגודלם הצנום. הם לא מרעידים את החדר כמו זוג סרווין-ווגה עצומי וופרים, אבל עדיין מספקים חוויה מספקת מבלי לאבד את הפירוט.

(המשך יבוא)

מערכת חמודה מאד, עם מקור נהדר. אין ספק, אנשי אסכולת ה-garbage in, garbage out היו גאים.

כמו גם אנשי הMUSIC FIRST, כתיבה יפה, אגב מציע לך בכל זאת לנסות אינקוננט איכותי, זה שמיע גם ברמקולים רמת-כניסה מניסיון

אני אמשיך את הסקירה בימים הקרובים.

פעם הייתי מאוד חובב ציוד ונתונים טכניים. היום אני מאמין כאמור שמטרת המערכת היא להוביל להנאה שלמה יותר מהמוזיקה (מבחינתי - לאפשר להנות מכל הרבדים ולהתרגש כשצריך).

יחד עם זאת אני גם דוגל בגישת ה-budget first. מערכת סטריאו היא בסופו של דבר מותרות ורובנו חייבים לעשות שיקולים של תיקצוב ועל כן אני מוצא שיש נקודות מסוימות שלא ראוי להשקיע בהן יותר מהמינימום תוך התבססות על מאמרים בנושא שמביאים גם מדידות אוביקטיביות (וכן, גם נתונים טכניים) - במיוחד בנושא הכבלים.

ברור לי שאם אני אתקין כבלים יקרים יותר יהיה נדמה לי שיש שינוי, אולם בשל המידע האמפירי הקיים על ההשפעה האפסית שיש לכבלים יוקרתיים (בהשוואה לגנריים איכותיים) על המידע העובר דרכם, החלטתי לוותר בנושא. נכון לעכשיו האינטרקונטור הוא מסדרה זולה של מונסטר ואין לי כוונה לשדרג (גם לא בעוד כמה שנים שיגיע סבב השדרוג המג'ורי הבא), הכבלים לרמקולים הם 2.5 מ"מ גנריים וכנ"ל. אני מקפיד על הסוגיה המאוד חשובה של אורך הכבלים ודואג שהם יהיו באורך המינימלי הנדרש.

לגבי המקור - הארקם CD72T נראה נהדר, בנוי נהדר ולפי דעתי נשמע נהדר. אין ספק שהמקור חשוב ויש הבדל משמעותי בין מקורות שונים. המגבר והרמקולים הטובים בעולם לא יעזרו אם המקור מחורבן ובהחלט צריך לבחור את הנגן או ה-DAC בקפידה. אולם לא חסר מקורות נהדרים במחיר של 1000 ש"ח או פחות (על אחת כמה וכמה בשוק היד השניה) ובתחום המקורות הדיגיטליים במיוחד אני מסופק אם יש טעם להשקעה פיננסית כבדה.

(אם הייתי כותב את הפסקאות האלו בתפוז, HT forum וכו' היו תולים אותי מיד).