אילון מאסק מתכנן רשת לוויינים עם קישורי לייזר במהירות 10 טרה-ביט לשנייה, בזמן שתנועות חשודות של ספינות איראניות מדגישות את פגיעות תשתיות האינטרנט
100 אלף לוויינים, כ-100 קישורי לייזר על כל אחד מהם, והבטחה להתחרות בכבלי הסיבים האופטיים שמונחים בקרקעית האוקיינוסים. אילון מאסק כבר לא מסתפק באספקת אינטרנט לאזורים מרוחקים. החזון החדש שלו עבור SpaceX ו-Starlink הוא להפוך את החלל לתשתית תקשורת בין-יבשתית, כזו שתוכל להעביר כמויות גדולות של מידע בלי להסתמך על כבלים תת-ימיים. המספרים נשמעים מרשימים, אבל המרחק בין רוחב פס תיאורטי לרשת שיכולה לשרת את האינטרנט העולמי עדיין גדול.
העיתוי מעניין במיוחד. בזמן שמאסק מציג את התוכניות לדור הבא של Starlink, נתוני מעקב ימי מאוקטובר 2026 מצביעים על תנועות חריגות של כלי שיט הקשורים לאיראן מעל נתיבי כבלי תקשורת במפרץ עומאן. השילוב בין השאיפות של SpaceX לבין האיומים על תשתיות האינטרנט מדגיש שאלה שהולכת ונעשית רלוונטית: כמה זמן תמשיך התקשורת הבין-יבשתית להיות תלויה בכבלים שאפשר לפגוע בהם פיזית?
עשרה לייזרים, ואולי אפילו מאה
במהלך שיחה עם המשקיע רון ברון ב-6 בנובמבר, מאסק חשף פרטים על לווייני Starlink V4 העתידיים. לדבריו, הדור הרביעי יציע יכולת גבוהה פי עשרה מזו של V3, בעיקר בזכות שדרוג הקישורים האופטיים בין הלוויינים. קישורי הלייזר המתוכננים אמורים להגיע למהירות של 10 טרה-ביט לשנייה כל אחד, לעומת כ-100 גיגה-ביט לשנייה בקישורים שעליהם דיבר מאסק כיום. מדובר בקפיצה של פי מאה במהירות הקישור הבודד.
מאסק דיבר בכנס על התקנת עשרה קישורי לייזר בכל לוויין, אבל בהודעה שפרסם לאחר מכן ב-X כבר הציג יעד של כ-100 קישורים ללוויין, ביותר מ-100 אלף לוויינים. בהמשך הוא הסביר שהגעה למספר הזה תלויה בהקטנת רכיבי הלייזר, בצמצום המרחקים בין הלוויינים ובהגבלת זוויות התנועה של מערכות הכיוון האופטיות. במילים אחרות, מאה לייזרים הם עדיין יעד הנדסי, לא מפרט סופי של מוצר מוכן.
כדי להבין את גודל הקפיצה, צריך להסתכל על החומרה הקיימת. לווייני Starlink מהדור הנוכחי משתמשים בשלושה קישורי לייזר המסוגלים לפעול במהירות של עד 200 גיגה-ביט לשנייה. הלייזרים מאפשרים ללוויינים להעביר מידע ביניהם ישירות, בלי להוריד אותו לתחנת קרקע בכל שלב. כך נוצרת רשת תקשורת בחלל, שבה חבילות מידע יכולות להתקדם בין לוויינים עד לנקודה שממנה יש חיבור מתאים ליעד.
SpaceX כבר החלה לפרוס את הדור השלישי. בסוף ספטמבר 2026 שוגרו 26 לווייני Starlink V3 באמצעות Starship, וכל אחד מהם תוכנן לספק קיבולת הורדה של 1 טרה-ביט לשנייה והעלאה של 160 גיגה-ביט לשנייה. נכון לאוקטובר, החברה דיווחה על יותר מ-11 אלף לווייני Starlink במסלול, כך שהשאיפה להגיע ל-100 אלף דורשת הרחבה משמעותית של מערך השיגור והתפעול.
המספרים הגדולים מסתירים מגבלה בסיסית
לפי התרחיש השאפתני של מאסק, 100 אלף לוויינים עם 100 קישורי לייזר במהירות 10 טרה-ביט לשנייה כל אחד מייצגים סכום תיאורטי של 100 מיליון טרה-ביט לשנייה. זה שקול ל-100 אלף פטה-ביט לשנייה, נתון שעשוי לגרום לכל תשתית סיבים אופטיים להיראות מיושנת.
אלא שיש כאן בעיה חשבונית-רשתית. סכום המהירויות של קישורי הלייזר אינו מייצג את הקיבולת האמיתית של הרשת מקצה לקצה. אותו מידע עשוי לעבור דרך כמה לוויינים בדרך ליעדו, וכל מעבר כזה נספר שוב בחישוב המצטבר. נוסף על כך, קישור בין שני לוויינים צורך משדר ומקלט בשני הצדדים. כדי להעביר את המידע למשתמשים, הרשת עדיין תלויה בקיבולת אנטנות הרדיו, בתחנות הקרקע, בניהול עומסים ובקישוריות לתשתיות האינטרנט היבשתיות.
היתרון המרכזי שמאסק מציג אינו רק רוחב הפס, אלא גם זמן התגובה. אור נע בריק מהר יותר מאשר בסיב אופטי, ומאסק מעריך את הפער בכ-40%. קישור לייזר בין לוויינים עשוי גם לקצר מסלולים ארוכים שנאלצים כיום לעקוב אחר תוואי הכבלים הימיים. בתקשורת בין יבשות רחוקות, השילוב הזה יכול להפחית את ההשהיה, בתנאי שמסלול הלוויינים ותחנות הקצה אכן מאפשרים זאת.
ועדיין, הכבלים התת-ימיים רחוקים מלהיות טכנולוגיה שהגיעה לסוף דרכה. על פי מפת תשתיות התקשורת העולמית לשנת 2026, קיימות 694 מערכות כבלים פעילות או מתוכננות, עם 1,893 נקודות נחיתה. כבלי התקשורת האלה נושאים יותר מ-99% מתעבורת הנתונים הבין-יבשתית. מערכת 2Africa לבדה תוכננה לקיבולת של עד 180 טרה-ביט לשנייה במקטעים המרכזיים שלה, עם אפשרות לשדרוג בהמשך.
האתגר של SpaceX אינו רק טכנולוגי. סיבים אופטיים מאפשרים להעביר כמויות מידע גדולות בעלות נמוכה יחסית לכל ביט, בעוד שרשת לוויינית דורשת שיגורים מתמשכים, החלפת לוויינים, אספקת חשמל בחלל ותיאום מסלולים של עשרות אלפי עצמים נעים. היתרון של Starlink עשוי להיות ביצירת נתיבים חלופיים ובשיפור ההשהיה בחלק מהקישורים, ולא בהכרח בהחלפה מוחלטת של התשתיות הקיימות.
ארבע שעות ליד כבל, ואז 86 שעות ללא אות
התלות בכבלים מקבלת משמעות אחרת על רקע האירועים האחרונים במפרץ עומאן. בין 5 ל-28 באוקטובר תועדו ארבעה כלי שיט הקשורים לאיראן, בהם שלוש מכליות הנתונות לסנקציות אמריקאיות, כשהם מבצעים תמרונים חריגים בקרבת נתיבי תקשורת תת-ימיים. המקרה הבולט ביותר הוא המכלית Celestial Sea, שנעה במשך כ-4.3 שעות במסלול מעגלי במרחק של כ-1.2 קילומטר מנתיב הכבל 2Africa ב-14 באוקטובר. למחרת הפסיקה לשדר נתוני מיקום למשך 86 שעות, באזור שבו עוברים כמה כבלי תקשורת.
כלי שיט נוספים תועדו כשהם מאטים, משנים כיוון או מפסיקים לשדר את מיקומם ליד כבלים אחרים, בהם Europe India Gateway ו-Transworld. ההתנהגות הזאת מעוררת חשד למיפוי תוואי הכבלים, במיוחד לאחר שאיראן איימה באוקטובר לפגוע בתשתיות תקשורת אזוריות במקרה של עימות נוסף עם ישראל וארצות הברית. בשלב זה אין ראיה פומבית לכך שהספינות חיבלו בכבלים או הניחו מטענים, ופעילות ימית חריגה אינה הוכחה לכוונה עוינת.
החשש אינו מוגבל למדינות המפרץ. פגיעה בכבלי תקשורת מרכזיים עלולה להשפיע על ספקיות ענן, מרכזי נתונים, שירותי תשלומים ותעבורת אינטרנט בין יבשות. גם ישראל נשענת על חיבורי סיבים אופטיים בינלאומיים, ולכן השאלה כיצד בונים נתיבי גיבוי שאינם תלויים באותה תשתית פיזית רלוונטית גם כאן.
Starlink כבר זמינה בישראל, עם מסלולים ביתיים שמתחילים ב-160 שקלים לחודש, אבל השירות הצרכני אינו תחליף לקיבולת שמפעילות תקשורת מעבירות בכבלים תת-ימיים. רשת לוויינית יכולה להוסיף נתיב גיבוי בעת פגיעה בכבל, אבל עדיין אינה תחליף שקול לתשתית הסיבים העולמית.
מאחורי החזון של מאסק עומדת תפיסה הגיונית: רשת המפוזרת בין אלפי לוויינים פחות תלויה בנקודת כשל פיזית אחת מאשר כבל שעובר במסדרון ימי צר. כדי להפוך אותה למתחרה אמיתית בכבלים, SpaceX תצטרך להוכיח לא רק שקישור לייזר בודד מסוגל להעביר 10 טרה-ביט לשנייה, אלא שהרשת כולה יכולה לספק את הקיבולת, האמינות והעלות שהאינטרנט העולמי דורש. עד שזה יקרה, האינטרנט ימשיך להסתמך בעיקר על קרקעית הים.
