http://www.nrg.co.il/online/1/ART/823/803.html

כתבה מצוינת שממחישה את האטימות, הקבעון וחוסר היצירתיות של צה"ל 

מצד אחד, אין מה להגיד, מצד שני, יש שצף-קצף שמת לצאת החוצה ולזעוק - למה? אבל בעצם, כולנו יודעים, במיוחד מי שכבר שירת.

קראו כל אות, כל מילה.

"לא חוזר לפני הורגת"

שישה צלפים, בוגרי הצבא הרוסי והמלחמה בצ'צ'ניה, הגיעו לאוגדת עזה. הם חיסלו חמוש אחרי חמוש, עד לתלונות על גישתם לנוהלי פתיחה באש. ואז שוחררו

עמרי אסנהיים ואלי ברדנשטיין

20/11/2004 5:42

על רומן, תמיד עם מכשיר קשר על הגב, משקפת ונשק צלפים "דרוגנוב" תלוי על הצוואר, מספרים שהיה המנהיג. אינטליגנט, מלא מוטיבציה, אחד שמבחין בפרטים הקטנים ותמיד מפתיע את היושב מולו. פאבל, מאגיסט בחסד ומומחה לפתרון בעיות טכניות, היה המשוגע, הנון קונפורמיסט, אחד שעושה מה שהוא רוצה, אבל בחביבות. דימיטרי (דימה‭,(‬ צלף, התנהג מחוץ לשעות הפעילות כמו ילד. אם לא קיבל את שעות השינה שלו לא היה עם מי לדבר. בשטח היה הופך למכונה. ולדימיר (בובה‭,(‬ צלף ונהג מעולה, היה רציני, נבון וסגור. סרגיי, מקצוען בתפעול רובה הצלפים "בארט" ומומחה לחשמל, שימש כאבא וכאמא של החבורה, מפרק המתחים בצוות. אלכס, מקלען "נגב‭,"‬ נחשב חכם וקר רוח, אחד שעומד בלחץ, גם במצבים קשים במיוחד. כל השישה הם יוצאי הצבא האדום וצבא רוסיה, שראו את אפגניסטן וצ'צ'ניה דרך כוונות. יחד הם היו כוח צלפים מיוחד שפעל מספטמבר 2003 עד יולי 2004 באוגדת עזה.

הם היו פרויקט ייחודי. ניסיון צבאי חד פעמי שהחזיק מעמד עשרה חודשים ברוטו וספק אם יחזור. לוחמים מבוגרים, שלא גדלו בצה"ל ולא התחנכו על ערכיו, שהוכשרו בטירונות השלמה של חודש ובעקבות התעקשות, מוטיבציה, מרפקים ולא מעט מזל וצירוף נסיבות, נשלחו לאזור הלחימה הטעון ביותר של צה"ל. שם, עד לשחרורם בנסיבות צורמות כשהסיבה הרשמית לכך הוגדרה כ"מגבלות תקציב‭,"‬ הם זכו לעצמאות פעולה, ששמורה בדרך כלל רק ליחידות מובחרות.

מיד לאחר שהשישה החלו לפעול בשטח נפוצו השמועות בעזה ומחוצה לה. סיפרו שצה"ל מעסיק מחסלים מקצועיים מצ'צ'ניה, קילרים, שכירי חרב. ב"במחנה" התפרסמה ידיעה קצרה על שניים מהלוחמים, מצולמים כשהם מוסווי פנים, חמושים ברובי צלפים. "לאחרונה שמעתי מחבר שאחד החבר'ה שלהם דפק בפעילות מבצעית ברצועה מחבל מ‭940-‬ מטר בכדור אחד‭...‬ יותר מזה מי יכול לבקש‭,"‬ כתב גולש נלהב בפורום fresh לענייני צבא באינטרנט. "לי חיילי גבעתי אמרו שהמפקד, רומן, שהדריך אותם, לקח רובה צלפים במטווח והתחיל לפגוע כמו משוגע במטרות‭,"‬ סיפר השבוע חייל אחר באוגדה.

רק עכשיו הסכימו שלושה מהם להיחשף לראשונה. אחרי שכנועים החליטו רומן המפקד, ואנשיו אלכס ודימה, לשמש כנציגי החוליה. "אנחנו לא מסתובבים ברחוב ומספרים שאנחנו צלפים‭,"‬ הוא מסביר את ההסתייגות מהחשיפה, "אנחנו גם לא מדברים על מספרים של גולגולות. כששואלים מי ירה אנחנו אומרים שכולנו. אנחנו גם לא מסמנים איקסים על הקת של הנשק. צלף מקצועי הוא לא צמא דם‭."‬

הם קנאים לגבי פרטים מעברם. כל השישה שירתו ביחידות קרביות והרגו גם מעבר לים. המנטליות שממנה הגיעו שימרה את השושואיזם למרות מרחק השנים והקילומטרים. "עזוב את העבר‭,"‬ אומר אלכס, "יש לנו עוד קרובים שם‭."‬

הוא בן ‭,34‬ נשוי פלוס שניים, עלה ב‭'98-‬ מאוקראינה. אחיו הגדול נפל באפגניסטן. לצבא התגייס ב‭,'88-‬ לוחם ביחידת חי"ר. לאחר מכן פנה ללימודי ביטחון באוניברסיטה שנמשכו חמש שנים, והתגייס ליחידת משטרה מיוחדת ללוחמה בפשע המאפיוזי, שהרים ראש אחרי נפילת הקומוניזם. הספציאליטה שלו היתה קרב מגע ולוחמה בסכין. "לצערי הרב יצא לי להרוג שם‭,"‬ הוא מודה, "בלית ברירה אתה משתמש במה שלמדת. אני זוכר מרדף אחרי רוצח נמלט. נכנסנו לפרוזדור חשוך של בניין מגורים. ההוראה היתה לבצע פעולה שקטה. להביא אותו בלי שימוש בנשק חם כדי לא לעורר את השכונה. הבנאדם עמד עם סכין מולי. למזלי הייתי יותר זריז ממנו‭."‬

"עד עשרה"

פאבל, ‭,34‬ נשוי פלוס אחד, שירת ביחידה מקבילה לשייטת 13 בצבא האדום. הוא הספיק ללחום בשורות הצבא הסרבי בתחילת שנות התשעים ונפצע מרסיסים במלחמה ביוגוסלביה. ב‭'95-‬ עלה לארץ. סרגיי, ‭,42‬ נשוי פלוס שתיים, עלה כבר ב‭'90-‬ אחרי שהספיק לפקד על פלוגה ביחידה משטרתית מיוחדת. דימה, ‭,35‬ נשוי פלוס אחד, היה מפקד פלוגת צלפים בדרגת סרן בצבא הרוסי, לחם בצ'צ'ניה שלוש שנים וזכה לעיטור כבוד מנשיא רוסיה. ב‭2001-‬ עלה לארץ. בובה, ‭,33‬ נשוי פלוס אחד, שימש במשך שבע שנים כצלף בצבא רוסיה והשתחרר בדרגת רס"ל. ב‭'99-‬ עלה ארצה.

רומן, המפקד, ‭,44‬ גדל בבלארוס. לפני 12 שנה עלה לארץ. ב‭'79-‬ התגייס ליחידת צנחנים מיוחדת בצבא ברית המועצות, ישר לתופת באפגניסטן. "נלחמנו בגובה ‭3,000‬ מטר בהרים. היינו סוג של אלפיניסטים. הגענו לאפגניסטן פלוגה של 90 איש. חזרנו עם 21 הרוגים ו‭37-‬ פצועים‭."‬

כמה הרגת באפגניסטן?

"לא עשיתי חשבון. אני לא מוכן להגיד. בקרוב ימלאו 25 שנים ליום שהגעתי לאפגניסטן. אז עכשיו אני צריך להחזיר את כל הזבל משם‭."?‬

עשרות, אחדות?

"עד עשרה‭". ‬

לקח זמן לשכנע את רומן לחשוף את היקף ההרג שביצעו הוא וחבריו במשך שירותם בעזה. אחרי מספר שעות שיחה התרצה ושלף קלסר סיכום פעילות של הכוח. הוא לא הסכים שנצלם את המסמך, רק הקריא בשקט מהדף (הנתונים נאספו עד ה‭:(3.5.04-‬‭10.9.03‬ אחד מינוס. ‭11.9.03‬ אחד מינוס. ‭15.9.03‬ אחד מינוס. ‭24.9.03‬ אחד פצוע. ‭12.10.03‬ אחד מינוס. ‭15.10.03‬ אחד מינוס. ‭28.10.03‬ אחד מינוס. ‭31.10.03‬ אחד מינוס. ‭12.11.03‬ ארבעה מינוס. שני פצועים. ‭30.11.03‬ אחד פצוע. ‭2.12.03‬ אחד מינוס. ‭17.12.03‬ אחד פצוע. ‭28.12.03‬ אחד מינוס. ‭21.1.04‬ שניים מינוס. ארבעה פצועים. ‭21.1.04‬ (מבצע נוסף‭‬ אחד מינוס. ‭27.1.04‬ שניים מינוס. ‭16.2.04‬ אחד מינוס. ‭24.3.04‬ אחד מינוס. אחד פצוע. ‭19.4.04‬ שניים מינוס. אחד פצוע. ‭3.5.04‬ שניים מינוס. אחד פצוע.

"יש הבדל בין בחור בן 18 לבין מישהו בן 30 פלוס‭,"‬ מסביר אלכס את ההצלחה היחסית, "קור הרוח. בשטח אין לנו גוף, אנחנו רק עיניים. כמו עכביש שממתין לזבוב. ראית פעם עכביש? הוא לא זז. הוא מסתכל. ממתין. גם אנחנו לא זזים. אנחנו לא הרפתקנים. הגענו לעשות עבודה. אנחנו לא צועקים 'הנה, הנה, עכשיו‭.'!‬ אנחנו ממתינים. הצלפים הפלשתינים חושבים שהם לבד בשטח. זה טוב. בזמן הנכון המפקד נותן פקודה. כשהוא מדבר אני מרגיש כאילו שעון מדבר. אני מרגיש כאילו לפני המראה‭."‬ רומן: "זה כמו תזמורת ואני המנצח. הם כולם חייבים לסיים את המוזיקה בבת אחת ביחד‭."‬

וכשחוזרים למוצב?

"צריך לטפל בנשק, לנקות אותו, אחר כך לשבת ולשתות מאה גרם וודקה. לא צריך יותר. שעה לפני זה פגענו במישהו חי. הוא עכשיו בדרך לשמים. חייבים לשתות בשבילו, שלא יכעס עלינו. שתהיה לו דרך קלה למעלה‭."‬

אבל אסור להכניס אלכוהול לצבא.

"אין מה לעשות. העבודה שלנו מאוד בעייתית מבחינה פסיכולוגית. הוודקה נותנת ירידה של המתח בגוף. זה משחרר. הראש עושה סוויץ' ומשתנה לכיוון אחר לגמרי‭."‬

חבר בגדוד העלייה

את תהליך הפיכת הצוות לכוח צלפים הומוגני, חסר תקדים בעצמאותו, בגזרה המתוחה והטעונה ביותר בשטחים, אפשר להגדיר בעגה הצה"לית כ"שכונה‭."‬ מנותק מהביורוקרטיה הצבאית הנוקשה. לא קשה לזהות את החיוך הקטן שמעורר זיכרון החבורה הביזארית והמקועקעת אצל פואד בן-אליעזר, שר הביטחון עד נובמבר ‭.2002‬ "אתה מדבר על אלו מברית המועצות‭,"?‬ הוא צוהל, "הם נראו לוחמים אחד אחד. הדבר המדהים היה עוצמת המחויבות שלהם למדינה‭."‬ רומן והחברים הם שיזמו את הפגישה עם השר. "התרשמתי מהמוטיבציה שלהם ואמרתי: 'בעצם למה לא? הם רוצים להתגייס לצה"ל? ‭,Welcome‬ נתתי הוראה להתחיל לקלוט אותם מהר‭."‬

רומן מצביע על תמונה משותפת עם שר הביטחון לשעבר. "פואד חבר שלנו‭,"‬ הוא מתגאה. עד לפגישה עם פואד עמד רומן בראש עמותת "גדוד העלייה" שאיגדה חיילים וקצינים עולים, ששירתו בעבר בצבא ברית המועצות. מורעלי צבא שביקשו לקחת חלק בנטל הבטחוני בישראל. המתנדבים עסקו בעיקר בפעילויות שאינן ממסדיות כמו אבטחת התנחלויות בשטחים או התנדבות במשמר האזרחי. "ניסינו לשלב אותם בכל מיני עבודות יזומות: משמרות אבטחה בתחנה המרכזית הישנה למשל‭,"‬ נזכר השר לשעבר אביגדור ליברמן.

אבל בחלומות של רומן וחבריו הופיעו ראשי מחבלים מוקפים בשנתות של כוונת, לא סתם התרוצצויות חסרות תוחלת סביב התנחלויות. הצחוקים אצל פואד בלשכה היו כיוון חיובי. הצבא החליט לקלוט 500 מתנדבים, עד גיל ‭,35‬ לטירונות מקוצרת (שלב ב‭.('‬ לבסוף, משיקולי תקציב, גויסו ב‭16-‬ במרס 2003 מאה לוחמים בלבד, שנשלחו לטירונות סמוך לבסיס חצרים. בשביל הלוחמים שראו הרבה לבן של עיניים צ'צ'ניות רק שנים ספורות קודם, השיעורים העיוניים שתובלו במעט ירי סטרילי במטווחים, היו תחליף לא הולם לדבר האמיתי.

"המדריכות היו בחורות יפות‭,"‬ אומר רומן, "טובות בשביל להדריך ילד בן ‭.19 ,18‬ לא בשבילנו. נשארתי שבועיים בשלב ב‭.'‬ אחרי זה לא היה לי מה לעשות שם. אני בן ‭,42‬ רב סרן בצבא הסובייטי. מה אני צריך ללמוד עוד פעם ירי מטווח 50 מטר באם‭?16-‬ עשיתי שבועיים את כל התרגילים בשביל לקבל רובאי 03 והוצבתי למשימה אחרת באוגדת עזה‭."‬

לאוגדה הגיע רומן דרך גבע רפ, אל"מ במילואים, שהכיר לו את מי שהיה באותם ימים הקצח"ר (קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי‭,(‬ תא"ל גדי שמני. רפ ורומן סירבו השבוע להתייחס לנסיבות היכרותם. "יש דברים שרק עלולים לקלקל‭,"‬ נימק רפ בזהירות, ורומן הסכים לומר שנפגשו במסגרת פעילויות "גדוד העלייה‭."‬ בפגישה עם שמני, בבסיס בצומת קסטינה, הציג רומן את החזון הקרבי שלו, שיסודותיו טמונים בהרי אפגניסטן של סוף שנות השבעים.

רומן: "הצעתי לשמני לעשות מהחבר'ה שלנו מדריכים בתחומי הצליפה, קרב המגע ומודיעין השדה. בסוף 2003 כשהייתי בעזה ראיתי בעיניים שהמידע מהמוצב לא מגיע לחטיבה. אפילו לגדוד הוא לא מגיע. לא מזהים עמדות תצפיתנים, לא עמדות קסאמים, אנשים מסתובבים בזחילה מול המוצבים. אין מערכת פעילה. קח דוגמה: עשיתי עם שמני בדיקה בכמה מוצבים יש יומן תצפיתן בעמדות, ומתי כותבים בו. במוצב אחד בקושי ראינו יומן, כזה עם כתמים של קפה עליו. העדכון האחרון היה מחודש לפני‭."‬

רומן הציע לספק לצבא קבוצה של 15 מדריכים שלחמו בצ'צ'ניה ובאפגניסטן, אלא שאז שמני קיבל לידיו את הפיקוד על אוגדת עזה ובהיעדר "פושר" מתוך הצבא התאדתה יוזמת המדריכים. אבל המינוי החדש של שמני, שדובר צה"ל סירב השבוע לאפשר ראיון עימו בנושא, פתח שמים חדשים לפעילות. רומן דמיין יחידה קטנה, אורגנית ועצמאית, שתחסל מחבלים עזתים. הוא לא העריך עד כמה קצר יהיה המרחק בין הדמיון למציאות. בעיות של סיווג בטחוני בדרך להפעלתו כמפקד מיליציה צבאית קטנה בעזה, לא היוו מכשול. לדבריו הן נפתרו כבר כשעלה לארץ, ב‭.'92-‬ "השב"כ בדק אותי הרבה שנים קודם‭,"‬ הוא מסביר, "תתקשר אליהם. תוכל לקבל שם את כל המידע שאתה רוצה עלי‭."‬

חיסול שכירת החרב

סרן י‭,'‬ עד לא מזמן קצין הצלפים של אוגדת עזה, נזכר איך באחד מימי אוגוסט 2003 הציג בפניו שמני את רומן, דימה וסרגיי, שלושת הראשונים להתגייס. "הוא אמר לי: 'יש חבר'ה שמאוד רוצים לעזור,דבר איתם‭.'‬בפגישה הם הציעו שיפור בשיטות לוחמה בשטח עירוני, לוחמה נגד צלפים וקרב מגע. התרשמתי שהם בעלי רמה מקצועית גבוהה, הם היו משהו חדש בשבילנו‭."‬

באוגדה הוחלט לגייס את השלושה לשירות מילואים רגיל של חודש. המגורים נקבעו בבסיס בגוש קטיף. ההחלטה מה לעשות איתם נדחתה לאחר כך. המפקד הישיר היה סגן מפקד האוגדה דאז, אל"מ אבי לוי, ומתאם הפעולות של הכוח היה סרן י‭.'‬ באופן חריג וחסר תקדים צוידו הסמלים רומן דימה וסרגיי, למרות הכשרת הרובאי 03 המינימלית שלהם, בנשקי צלפים ומכשירים תרמיים לראיית לילה. "הם הונחתו עלינו‭,"‬ נזכר קצין גבעתי ששירת בגזרה, "בהתחלה הם היו קצת מסטולים עם כל מיני רעיונות דפוקים ולא קשורים, אבל אחר כך זה זרם יותר טוב‭."‬

רונן, מפקד גדוד צבר בגבעתי: "לא הבנתי במה מדובר. אמרו לי לראות אם אני יכול לתת להם נשקים, שהם צלפים שלחמו בצ'צ'ניה. הכנסתי אותם למשרד. כל אחד היה שני מטר גובה, חצי מטר רוחב‭."‬

את הזמן עד ליציאה לשטח ניצלו השלושה לתצפיות מהמוצב. הם גם חישבו את סטטיסטיקות הירי של הצלפים הפלשתינים שהטרידו באותם חודשים את חיילי גבעתי וערכו שרטוטים על פי הנתונים. רמת איסוף המודיעין, הכל באמצעות תצפיות ממושכות, מחברת ועיפרון, הדהימה את הקצינים באוגדה. "סימנתי לפי שעות וימים מתי יורים הצלפים הפלשתינים‭,"‬ שולף רומן את הניירות שמסודרים עד היום בקלסרים ממוספרים, "עבדתי מול רכז המודיעין באוגדה ובחטיבה. מיד אחרי זה בניתי סכימת תכנון לעבודה שלנו. מתי אנחנו נכנסים לשטח, דרך איפה, איזה אזור הכי מסוכן, איפה צלף יכול לדפוק אותנו‭."‬

"כל למידת השטח שלהם היתה מדהימה‭,"‬ אומר קצין באוגדה, "רק יחידות מיוחדות מאוד עובדות ככה. הם הכינו סטטיסטיקה שניתחה גזרה והעבירה למפקדים איפה קורים הדברים, באילו שעות, איפה שדה הראייה הכי נכון והכי מתאים לדפוק את המחבל. בדברים האלו הם הרימו רמה שאני לא חושב שיש בצבא‭."‬

"עד שמישהו מגיע"

"היתרון שלהם שהם תמיד היו מסתכלים על הצד של האויב‭,"‬ מסביר רונן, מג"ד צבר. "אחרי שהיו אומרים לי מה הצלפים של היריב יעשו הרגשתי כאילו האויב יושב אצלי במשרד ומנתח איתי את השטח. לפי הערכת המצב הם היו מחליטים איפה הם רוצים להשכיב מארב‭."‬

ב‭3-‬ בספטמבר 2003 יצא ההרכב המיוחד למארב הצלפים הראשון. כוח עצמאי בעל ניסיון סובייטי עשיר אך עדיין לא מוכח באזורנו, עם ניסיון צה"לי של חודש בקושי, החל לשוטט בעזה בלילות. רומן אומר שהמטרה היתה כל חמוש או תצפיתן שמשקיף על המוצב. "המארב הראשון היה ליד מזבלה‭,"‬ הוא נזכר, "היו שם עכברים בגודל סוסים. הריח של המזבלה היה לכיוון הפלשתינים. הם ישבו מול הרוח. ידענו שיש שם פעילות של מניחי מטענים. בשבילי זה היה מארב ראשון אחרי יותר מ‭20-‬ שנה. פעם ראשונה אחרי הרבה זמן עם נשק בלילה. מוסווים לחלוטין. משמונה בערב עד ארבע בבוקר. ישבנו בשקט מוחלט. רק הסתכלנו לראות אם יגיע מישהו. אף אחד לא הגיע‭."‬

מי ידע שאתם בשטח?

"מפקד המוצב. הלכנו למארב רגלית‭."‬ הוא שולף תצלום אוויר צה"לי מגולגל. "קח דוגמה ממבצע אחר. באזור בית מסוים יורים אר-פי-ג'י או קסאמים. הכל מסביב חממות. שטח חקלאות פלשתיני. אנחנו יושבים יומיים-שלושה במוצב ליד ובודקים את השטח. אני מתאם פעילות מול המג"ד בגזרה. יום אחר כך אנחנו חותכים חור בגדר ונכנסים לשטח, שישה אנשים רגלית. מגיעים לנקודה, מבצעים מארב עד האור הראשון, ויוצאים. ככה כמה ימים. עד שמישהו מגיע‭."‬

המישהו הראשון הגיע ב‭10-‬ בספטמבר. רומן: "ראיתי פלשתיני בעמדת תצפית עם ציוד לראיית לילה. חיכיתי שעות עד לתזוזה וראיתי אור של המכשיר לראיית לילה. היה נוהל קצר לירי במיוחד עבורנו כדי לקצר ביורוקרטיה. אני עושה דיווח חזרה למוצב, למפקד המבצע. אומר לו שבעוד דקה פותחים באש. אין אדרנלין. אם יש אדרנלין אני לא אפגע בכלום. אני חייב להיות רגוע כמו אבן. קרח. אני יושב עם האמצעי התרמי. התפקיד שלי לציין בלייזר בשביל ששני צלפים יירו למטרה. ירינו. אחרי שבוע קיבלנו מידע מודיעיני שפגענו. שהרגנו אחד, תצפיתן. אותו דבר קרה למחרת‭."‬

י‭:'‬ "בהתחלה מאוד זלזלו בהם. כשהם דיווחו על פגיעות היתה הרבה מאוד אי בהירות. הדיווחים לוו בהרבה ספקנות. עם הזמן היה ברור שמשהו משתנה בשטח‭." ‬

לאחר החיסול הראשון התמקד הכוח באזור מוצב גירית, בגזרה הדרומית. חוליית מחבלים רכובה על ג'יפ, בדרך לפגיעה בנגמ"ש צה"לי עם בעיה במנוע, נקלעה בשלהי ספטמבר למארב המוסווה של ה"צ'צ'נים‭."‬ "הגיעו פלשתינים חמושים עם מסיכות‭,"‬ משחזר אלכס, "הם היו בטווח 900 מטר מאיתנו. פצענו שניים, רק בגלל בעיית מרחק‭."‬

שכיאת חרב בצ'צ'ניה

בסוף אותו חודש התגייסו פאבל, בובה ואלכס והשלימו את הרכב החולייה. אחרי חודש עבודה בחטיבה הדרומית ירדה כמות ירי הצלפים הפלשתינים לעבר מוצבי צה"ל ב‭60-‬ אחוז. מרביתם, על פי הערכות הצבא, חוסלו על ידי השישייה. רונן, מג"ד צבר: "הם היו שוכבים שעות באותה נקודה בלי לזוז. חוץ מנשימות לא שמעת כלום. מקצוענות. לפעמים הייתי מכניס אותם למוצבים ולפעמים שם אותם בשטח. לא היו יומיים שהם שכבו באותה נקודה אצלי. כל הזמן חיפשו, חשבו על משהו חדש. כל יום רומן היה מגיע אלי, יושב איתי, אומר מה לדעתו צריך לעשות. באוגדה לקחו אותם מאוד ברצינות. העבירו אותם מגזרה לגזרה על פי ההתרעות‭."‬

איזה בעיות הם פתרו?

"הם עשו אצלי למשל פעילות במוצב יקינטון. גילו צלף שהיה יורה עלינו ומטריד אותנו. אנחנו לא הצלחנו לגלח אותו תקופה ארוכה. רומן בא אלי וביקש ממני להתמקם בנקודה מסוימת ואחרי שתי דקות בלבד בעמדה פגע בו‭."‬

דימה לא מתרגש מההישג. את השיטות לטפל בצלפי אויב הוא למד בצ'צ'ניה. "היה צלף ליד גרוזני שירה לעבר תחנת הרכבת שהיינו מוצבים בה, ממפעל ממוקש שאי אפשר היה להתקרב אליו. הצלף כבר הרג שניים. בלילה יצאתי עם תצפיתן למקום. הסווינו את עצמנו. במשך יומיים חיכינו שהוא יירה, כמעט בלי אוכל, רק עם קרקרים ומים.

"בירייה הראשונה התצפיתן זיהה את מקור האש במרחק 500 מטר. התמקמתי וחיכיתי לטעות. פתאום הוא ירה מאותו מקום ירי שני. ראיתי את האור של האש ואז שמעתי את הצליל ומיד הוצאתי ירייה לכיוונו, כי כשאתה שומע את הצליל של הירייה, אתה חייב להוציא את הכדור. הצלף עשה טעות כי אסור לירות מאותו מקום פעמיים. הסתבר שזו היתה אישה, שכירת חרב. הצ'צ'נים משתמשים בהרבה שכירי חרב ובנשים‭."‬

רומן: "כמה פעמים ירו הפלשתינים על חייל שהדליק סיגריה במוצב או דיבר בטלפון הנייד והאור שבקע מהטלפון האיר את המוצב כולו. כמה פעמים הערתי על כך ושום דבר לא עוזר. כמה פעמים אמרתי לקצינים להוריד את הדרגות כי הם נוצצים וצלפים יכולים לפגוע בהם. החיילים שלנו פשוט לא מקבלים הדרכה מפני ירי צלפים‭."‬

ההצלחות המבצעיות בחודש הראשון לפעילות הפכו את הכוח לאטרקציה באוגדת עזה. עד ל‭28-‬ באוקטובר שירתו כמילואימניקים, אחר כך שירתו תקופה כמילואימניקים בתנאי קבע, ובינואר הוחתמו לשירות קבע קצר. השכר, למרות אופי הפעילות, היה ‭4,300‬ שקל נטו בלבד. בגלל רמת הרובאי הנמוכה לא זכו לתוספת סיכון רמה א‭.'‬

י‭:'‬ "תוך שבועיים-שלושה הם התחילו לתפוס מעמד. חיילים בעמדות חוטפים כל יום ירי צלף שרק בנס מחטיא אותם ופתאום זה משתנה. הם העריצו את מי שגרם לשינוי כמעט כמו את אלוהים‭."

נשק ומאג תלויים

המראה הקירילי הקשוח הפחיד גורמי חוץ צה"ליים שהגיעו למוצב. סגן מפקד האוגדה אף העיר באחת ההזדמנויות שכשהרוסים הולכים במוצב, חיילים עוברים לצד השני מהפחד. "הפעם הראשונה שהם נכנסו לחדר אוכל היתה להיט‭,"‬ מספר קצין באוגדה, "נכנסו ענקים בלונדינים עם מראה מוזר כזה. כמה מהגדוד התחילו לקרוא להם 'הצ'צ'נים‭.'‬ הסברתי להם שזה כמו לקרוא לנו 'הפלשתינים‭."'‬ גם י' הסתייג מהכינוי. "זה נותן קונוטציה של שכירי חרב, והם לא‭,"‬ הוא מסביר, "זה לא מישהו שאתה משלם לו כסף ואומר לו 'תעשה‭."'‬

"אני זוכר איך בקשר היו אומרים 'הצ'צ'נים בשטח‭,"'‬ אומר דימה, "היו חיילים שחשבו שבאמת יש צ'צ'נים מרוסיה בשטח שנלחמים לצד הפלשתינים. היו שואלים אותנו האם אנחנו באמת צ'צ'נים ומתחילים לדבר איתנו באנגלית‭."‬

כשהשישה היו מגיעים למוצב בגזרה, החיילים היו מתאספים לצפות בפלא ולנסות לדלות פרטים מחיסולי העבר בצ'צ'ניה ובאפגניסטן. קצין גבעתי שעבד בצמוד לכוח נזכר שהעקרונות והנהלים של בית הגידול שממנו הגיעה החבורה, לא תמיד תאמו את המסגרת הצה"לית. כמה מהם הסתובבו בשעטנז של מדים מנומרים, שחורים ובהירים, בשילוב מדי צה"ל. בעיני החיילים הם דמו יותר לשוטרים פלשתינים, מאשר לחיילים כחול-לבן.

"כל נוהלי הצבא היו זרים להם‭,"‬ אומר הקצין מגבעתי, "הם היו מסתובבים לפעמים עם נשקים במצב הכנס בתוך המוצב. אחד מהם היה הולך ליד המגורים עם מאג ונשק תלויים עליו. אבל למדנו להסתגל. כל מה שביקשתי הם עשו. בוקר אחד אמרתי להם לחכות לי בתשע מחוץ ללשכה. לילה לפני הלכנו לישון מאוחר בגלל איזה אירוע. המג"ד שלי התעורר בבוקר ויצא החוצה. הוא חזר אלי מיד למיטה ואמר, 'יש ארבעה ענקים בחוץ שמחכים לך עם נשקים גדולים. אני מציע לך להתעורר ולצאת החוצה‭.'‬ הם פעלו לילה אחרי לילה. נשארו בשטח עד שהיו פוגעים. היינו שואלים אותם: 'מתי אתם מתקפלים מהמארב‭,'?‬ ורומן,המפקד, היה עונה: 'אני לא חוזר לפני הורגת‭."'‬

"הוא לא עכביש"

אחרי שצמצמה את נוכחות הצלפים הפלשתינים בחטיבה הדרומית, עברה המיליציה הצה"לית לחטיבה המרכזית בתחילת נובמבר ‭.2003‬ בדרום הרצועה היתה המטרה צלפים ותצפיתנים, במרכז היעד היו חוליות שניסו להסתנן לשטח ישראל ולהתנחלויות או להניח מטענים על הצירים. בצהרי ה‭12-‬ בנובמבר ירה כוח פלשתיני לעבר חיילים שטיפלו בגדר המערכת מול מחנה הפליטים אל-בורייג‭.'‬ הצוות, מינוס פאבל שהיה בחופשה, זיהה חוליה של כשמונה פלשתינים עם ילד שנלווה אליהם, שהגיעה בעגלה רתומה לחמור.

רומן: "אחד היה עם אר-פי-ג'י והשאר עם קלאצ'ים. אחד בתוך הצמחייה יושב מול הטרקטור, ושני יושב בתוך הצמחייה קצת מאחוריו. מתארגנים. בערך ב‭12-‬ בצהריים הם הגיעו כדי לדפוק את הטרקטור שעבד על הגדר. ביצעתי מה שברוסית נקרא 'מזלג‭.'‬ שלחתי שני אנשים, אלכס עם 'נגב' וסרגיי עם 'בארט' ימינה, ושני צלפים, דימה ובובה שמאלה. אני ישבתי באמצע עם מכשיר קשר ומשקפת גדולה. נתתי דיווח לאחור מה אנחנו רואים.דיווחתי שיש חמושים. גם התצפית זיהתה. הבעיה בפעילות שלנו היא שכמה אנשים בצוות לא מבינים עברית חוץ מכמה קללות, שלום ולהתראות. עבדתי עם שני מכשירי קשר. מערכת פנימית שלנו שבה אני מדבר ברוסית ומערכת קשר חיצונית של המוצב, בעברית. נתתי הוראות לחבר'ה שיירו. אני רואה פגיעה בראשון, פגיעה בשני, השאר מתחילים לברוח. הם יורים בחזרה, אבל לא יודעים מאיפה יורים עליהם. הרגנו ארבעה. שניים שלהם נפצעו. בגלל שלא היה לנו מאגיסט. אם היה מאגיסט כולם היו מתים. פאבל פשוט היה חולה‭."‬

אלכס: "הם היו בהלם. השתגעו פשוט. קיבלו מכה ראשונה מאם‭24-‬ ואחר כך מהנגב. כמו שמישהו מרביץ לך, אתה מסתובב ולא רואה אף אחד‭."‬

למרות מספר מקרים שבהם יצאו לשטח עם כוחות צה"ליים מסודרים, העדיפו "הצ'צ'נים" לפעול לבד. "הצלפים הישראלים עובדים כאילו יש להם מחט בתחת‭,"‬ מנמק אלכס. "כל הזמן שואלים, 'נו, מתי יורים‭,'?‬ הייתי עם כמה יחידות מובחרות בשטח. מקצועיות יש, אבל פוגעים אחד משלוש או מארבע. הכוח המקצועי היחיד של הצלפים בעזה חוץ מאיתנו היה הימ"ס (יחידת המסתערבים של משמר הגבול‭.(‬ יש שם צלפים טובים. ארבעה רוסים, אחד אשכנזי ושני ספרדים. הספרדים כל הזמן זזים עם הנשק בעמדה. צלף ישראלי זה כמו ישראלי שהולך לאכול, לוקח פיתה, דוחס לתוכה מה שאפשר: חומוס, צ'יפס, פלאפל, סלטים וגומר תוך שלוש דקות. אנחנו לוקחים פיתה, לא ממלאים אותה ויושבים לאכול 20 דקות. זה ההבדל במנטליות. זה גם עניין של גיל. בגיל 18 הצלף מזגזג. הוא לא סבלני. הוא רוצה לקבל תוצאות כמה שיותר מהר. הוא לא עכביש. לא יודע לחכות לקורבן‭."

באיזה צד אנחנו?

ב‭21-‬ בינואר השנה נבקע סדק ראשון באידיליית היחסים בין מפקדים באוגדה לכוח הצלפים המיוחד. בובה ודימה היו בפעילות ברפיח ככוח אבטחה לחושפי המנהרות וחיסלו בשעות הבוקר אר-פי-ג'יסט פלשתיני. רומן היה בדרך למוצב לילך כדי לאסוף את אלכס וללכת איתו ועם סרגיי למטווח איפוס נשקים. עוד לפני כן הורה רומן לאלכס לבצע תצפית שגרתית מלילך לאזור מוגדר כדי לבחון תנועת פלשתינים והתארגנות אפשרית שלהם לפעולה נגד המוצב. כשהגיעו סרגיי ורומן ללילך, דיווח אלכס מהתצפית על עשרה חשודים. "מה שהיה מעניין‭,"‬ הוא נזכר, "שכשהגיעו החשודים, החקלאים המקומיים עזבו את השטח. העשרה היו צעירים נמרצים, כולם עם פלאפונים. הם התחילו לחפור ולבצע תנועות שנראו לי חשודות. ראיתי שזה לא בסדר. דיווחתי לרומן. המשכתי לתצפת. התנועה המשיכה להיות חשודה. בינתיים רומן וסרגיי הגיעו‭."‬

רומן: "הגענו עם נשק אישי בלבד. אנחנו מתצפתים על חממה שלידה מבנה עם דלת פתוחה בכיוון המוצב. זיהיתי תחילת שיעור להרכבת קסאם‭."‬

אלכס: "בפתח עמדו שני שומרים שלהם. בפנים הרכיבו קסאם. היינו 650 מטר מהם. הם לא ראו אותנו‭."‬ רומן: "התחלתי לסגור מעגל לביצוע ירי. אמרתי שאני רואה התארגנות ומבקש אישור לירי. אני מבקש פעם, פעם שנייה, שלישית, רביעית. כל פעם שואלים, 'אתה בטוח מזהה‭,'?‬ ולא מאשרים. פתאום אני רואה שלושה בורחים. דיברתי עם מפקד הפלוגה, הסמג"ד, מח"ט, שמח"ט, ולא מאשרים. בסוף אמרתי: 'חבר'ה, אני רואה נשק, זו אחריות שלי. למה אנחנו מחכים‭,'?‬ קיבלנו ממישהו מהמוצב נשק 'בארט‭.'‬ סרגיי ירה דרך קיר. אני, ואחר כך אלכס, ירינו במאג. סריות של שלושה כדורים. זה נגמר בשני הרוגים ובארבעה פצועים קשה שלהם.

"אחרי האירוע מפקד המוצב קיבל מהמג"ד בגזרה פצצה לראש. המג"ד שאל למה נתנו לנו נשקים של המוצב. לא רק זה. הוא אמר לתצפיתן שנותן לי מידע על התנועה הפלשתינית באזור, 'אתה חייב להחליט באיזה צבא אתה, ברוסי או בישראלי. אם אתה מחליט שאתה בצה"ל, אסור לך לתת לצלפים שום מידע‭.'‬ הייתי אצל פינקי זוארץ, מפקד החטיבה הדרומית, ואמרתי לו שעד שהמג"ד לא יוצא מהגזרה, אנחנו לא נכנסים‭."‬

אלכס: "המג"ד הפריד בינינו לבין צה"ל. כאילו אנחנו גוף זר בתוכם. זה פגע והעלה שאלה לא פשוטה: באיזה צד אנחנו‭."?‬

כדור בכתף

חודשיים אחרי התקרית בלילך נחתה על הכוח צרה נוספת. מיד אחרי חיסולו של השייח יאסין הוצבו רומן, אלכס ובובה במוצב כלנית, כדי לדכא הפגנה שאיימה להתקרב לעמדות החיילים. רומן עלה מול פינקי זוארץ בקשר. המח"ט, לדבריו, אישר לו לירות בחמושים, אם יהיו כאלו. במרחק 850 מטר זיהה רומן פעיל חמוש. הוא פגע.

מיד לאחר הירי גילה אחד ממארגני ההפגנה חוסר שקט. רומן זיהה אותו מדבר בעצבנות בטלפון הנייד. "אמרתי לאלכס שחייבים להחליף עמדה‭,"‬ הוא משחזר, "שהם מזמינים צלף או אר-פי-ג'י, רצתי להתמקם בעמדה אחרת. חיפשתי מקום לשבת ולתצפת. אחרי כמה זמן זיהיתי מולנו בחור שלהם בלוק אירופי, בלונדיני, לבוש מדי מארינס אמריקניים מנומרים. יצאתי לשנייה מהעמדה וקיבלתי מכה חזקה בכתף. קליע. בובה היה בגג העמדה וצעק לי: 'יורים עלינו‭.'‬ עניתי לו: 'כבר פגעו‭.'‬ יצאתי למטה לרכב, בדקתי מה קרה, והיה הרבה דם. ביקשתי תחבושת וחזרתי להרוג את הצלף. נכנסתי לעמדה ולא ראיתי כלום. אין זווית, אין גובה, שום דבר. הקצינים שהגיעו אמרו שחייבים להזניק מסוק חילוץ‭."‬

הפציעה בכלנית השביתה את רומן. מאז לא חזר לעזה. פחות משבעה חודשים מאז הקמתה נותרה החוליה ללא מפקד.

כיבוי הקשר

אלכס החליף את רומן בפיקוד על הכוח. תא"ל שמואל זכאי (שלאחרונה התפטר מתפקידו) החליף בינתיים את גדי שמני בפיקוד על אוגדת עזה. האמון בכוח הצלפים המיוחד, עכשיו ללא מפקד וללא אבא באוגדה, הלך ופחת. הפעילות צומצמה. ב‭3-‬ במאי עמד אלכס באתגר הפיקודי הראשון שלו בעזה. גם הפעם הוליד האירוע מחלוקת בינו לבין מפקדים בגזרה סביב הוראות הפתיחה באש.

אלכס: "היינו בחאן יונס אני, בובה, דימה, ושני חבר'ה שהגיעו מבית הספר לצלפים כדי להשתלם אצלנו. ראיתי דחפור של צה"ל מתחיל להרוס וילה ופלשתינים מגיעים מאחורה לנסות להוריד אותו. בוודאות זיהיתי חמושים. דיווחתי בקשר. שואלים אותי: 'אתה בטוח‭,'?‬ עניתי: 'סליחה, יש לי שתי עיניים, מה זאת אומרת‭.'?‬ אחרי עוד כמה שאלות כאלו פשוט כיביתי את הקשר. לא רציתי שיבלבלו לי את המוח. אמרתי לבובה ודימיטרי שבפקודה שלי, כשאני אומר 'אש' הם יורים. ראיתי במכשיר התרמי בנאדם עם אם-פי-קיי. מוציא את הראש מהדלת, מציץ, ויוצא. לא יודע שאני רואה אותו. נתתי סימון לייזר לגוף שלו. ירינו והוא נפל. אחרי זה נפלו עוד שניים כמוהו. שניים אחרים נפצעו‭."‬

העירו לך על כיבוי הקשר?

"לא. אולי לא שמו לב. מזל שגם התצפית האלקטרונית במוצב זיהתה שמדובר בחמושים, אחרת עד היום לא היו מאמינים לי. סליחה, אבל אני יודע מה זה בנאדם חמוש‭."‬

רומן: "צלף לא יכול לעבוד עם מעגל אישורים ארוך.הוא רואה מטרה לשלוש, עשר, מקסימום 30 שניות. בין כל האידיוטים בשרשרת הפיקוד אחד לא שומע, שני לא מבין, שלישי עכשיו בזמן האוכל או באמצע נסיעה. אי אפשר לעבוד ככה‭."‬

אחד החיסולים האחרונים של הכוח היה בסוף מאי השנה. אלכס, בובה ודימה ישבו במארב צלפים. בארבע אחר הצהריים זיהו שני חשודים. לטענתם, אחד היה חמוש והשני תיצפת ישירות עליהם. אלכס דיווח בקשר. מהמוצב הודיעו שאין אישור ירי. "לקחתי אחריות‭,"‬ הוא מודה‭",‬אחד מהם כבר עזב את המקום. ירינו. שני הרוגים. אחר כך הודיעו שמדובר בפעילי חמאס, אבל זה כבר לא עניין אף אחד. כולם רק זכרו שירינו בלי אישור‭."‬

"השמדנו מחבלים"

"היה פער בינינו לבינם בהבנה של הוראות הפתיחה באש‭,"‬ מסביר קצין גבעתי שדווקא מעריך את פעילות הכוח בגזרה, "הם באו ממנטליות אחרת וחשבו שמספיקה אינטואיציה כדי לחשוד במישהו. אבל אי אפשר להרוג בנאדם לפי אינטואיציה. נראה היה שבצ'צ'ניה ובאפגניסטן הם היו רגילים לנוהלי פתיחה באש שאצלנו לא תפסו מבחינה חוקית‭."‬

"שטויות‭,"‬ אומר מנגד סרן י‭,'‬ קצין הצלפים האוגדתי, "הכל שמועות. תמיד שאלו אותי איך אני יודע שהם לא יורים סתם. בסופו של דבר מעולם לא התקבלה תלונה על פגיעה בילד או במישהו לא חמוש. המון מיתוסים נוצרים ממצבים כאלו ומצוותים כאלו. צריך לדעת להבחין מה נכון ומה לא‭."‬

דימה: "השמדנו מחבלים, כאלה שירו לעבר החיילים שלנו והזיקו לישראל. עד היום לא היתה תלונה אחת נגדנו שירינו באזרחים או בילדים או בחקלאים. עבדנו הרבה והשמדנו הרבה. חיילים אמרו לנו שהם סוף סוף התחילו לישון בלילות כי פחתו יריות הצלפים הפלשתינים. זה מעיד על המקצועיות שלנו. ואז החליטו לפרק אותנו. למה סגרו אותנו? כי נבהלו מאיתנו הקצינים שם למעלה. הם יושבים במשרדים שלהם ומקבלים משכורת גבוהה ומחכים לפנסיה‭."‬

פאבל וסרגיי עזבו עוד בסוף ינואר. רומן נפצע במרס. אלכס שוחרר ב‭1-‬ ביולי. דימה ובובה נשארו עד תחילת אוגוסט. הצוות התפרק. לרומן הציע מאוחר יותר קצין האג"ם האוגדתי לחזור לבד. הוא סירב. עלתה גם הצעה שישמשו כמדריכים. "זה עדיין עומד באוויר‭,"‬ אומר רומן. "הגיע מפקד אוגדה עם תפישה אחרת לפעילות בגזרה‭,"‬ הוא מסביר מדוע הופסקה עבודתם, "כזה שרוצה מבצעים גדולים, מאסיביים, במקום עבודה כירורגית. אחרי החלפת מפקד האוגדה היה פיצוץ הנגמ"ש בזייתון, פיצוץ הנגמ"ש בפילדלפי, רצח הילדות של משפחת חטואל. יש לדעתי כמה סיבות לכך. בזייתון ובפילדלפי למשל לא היתה אבטחת צלפים של תנועת נגמ"שים ביום. כשהיינו שם עשינו אבטחה של אירועים כאלו‭."‬

"רמה אפסית"

לא כולם מזילים דמעה על פירוק "הצ'צ'נים" מנשקם. "סוף סוף נפל למישהו האסימון והבינו שאין להם מה לחפש בצבא‭,"‬ אומר ג‭,'‬ קצין בכיר לשעבר בבית הספר לקליעה ולצלפים של צה"ל, שהכיר את החבורה ומסרב לאפשר את פרסום שמו כדי "לא לפגוע במערכת‭."‬ "זאת היתה טעות מקצועית להכניס אותם בעיקר בגלל שהם לא מחוברים למערכת, לרוח צה"ל, לקוד האתי של פעולת צלפים. מכאן אני אשאיר את זה לדמיון הפרוע של הקורא. מי שהוציא אותם הביא ברכה גדולה לכל המערכת הצה"לית‭."‬

קצינים בגזרה דווקא זוכרים אותם לטובה.

"כן, כי כשאתה נמצא עמוק בבוץ של עזה אתה מחזיק מכל אחד שעושה קולות של צלף שונה, מיוחד, ונוטה לשים הכל על מין רמפה ולקוד קידה. במשך חודשים רבים הם ביטלו את מעמדם של צלפים ישראלים מאוד איכותיים שחדלו ממעש כתוצאה מהצבת החבר'ה האלו. חלק גדול מהצלפים שלנו תפקדו כש"ג ונהגים, רק לא כצלפים. כשלקחנו את הרוסים לאימון, כי היו צרות ברמה המקצועית כפי שאני תופש אותה, גילינו לא מעט שרלטנות, וכאשר העמדנו אותם במבחן מעשי מול מטרות נייחות, ללא לחץ של קרב, אפילו כמעט ללא רוח, הרמה שלהם היתה אפסית. מי שהנהיג את החבורה הזאת, הרב סרן מייג'ור הזה, הוא לא קצין צלפים אלא בכלל קצין שדאות. זה היה להכניס מיליציה, פלאנגה, בתוך צבא מסודר, וזה הוכח כלקח טעות. טוב שהם יצאו מהמערכת, גם אם התירוצים הרשמיים להוצאתם היו שאין תקנים וחסר כסף‭."‬

לדימה מצדו יש טענות על אופן הכשרת הצלפים הצה"ליים. "קורס הצלפים ברוסיה נמשך שישה חודשים ולא חמישה שבועות כמו בישראל. זה לא מספיק. מה לימדו אותי? לימדו אותי להרוג ולהישאר בחיים. לימדו אותי לירות ירייה אחת ולסיים את העבודה. לפני שהתגייסתי לצוות הצלפים בעזה, עברתי את ההכשרה של צה"ל, אבל סיימתי אותה בשלושה ימים. הצלפים של מתקן אדם טובים בשביל קורס של חמישה שבועות, לא יותר מזה. הצלפים בישראל יודעים לירות, אבל רק מהמוצב, כשיש עמדה והם מוגנים. ברוסיה לעומת זאת, לימדו אותנו לירות מהשטח. למדנו איך להסתוות, איך ללמוד את השטח. כי מה שחשוב זה לא רק לירות, אלא גם שתהיה סבלנות. ועם סבלנות יש בעיה גדולה בקרב הצלפים הישראלים.

"צלף צריך להיות לוחם, איש שטח שיודע לעשות הכל. אני ידעתי איך להשתמש בסכין, ברימונים, באקדחים. צלף הוא לא רק זה שיודע לירות, בשונה מישראל. אמנם בישראל יודעים לירות טוב, אבל רק במטווח. זה לא סנייפר. סנייפר הוא רוצח בשירות המדינה, אבל הוא גם איש צבא. אני בטוח שיש כאלה שיורים טוב ממני במטווח בישראל, אבל אין להם את ההכנה של איש צבא שאני עברתי ואין להם גם את ההכנה הפסיכולוגית להתמודד עם העובדה שאתה הורג אנשים ולפעמים רואה דרך הכוונת איך חצי גולגולת עפה לבן אדם כתוצאה מהכדור שירית לעברו. אני מכיר הרבה צלפים לשעבר שהפכו, אחד לנרקומן, השני לאלכוהוליסט, אצל אחרים משפחות הרוסות‭."‬

4,300 שקל בחודש

אחרי שחרורם ניסו דימה ובובה להתקבל כמאבטחים לנמל התעופה בן-גוריון. כשנדרשו להציג את דרגת הרובאי שלהם, נפסלו שניהם. למרות שהיו צלפים באוגדת עזה, מקצוע שלא ניתן לבצע ללא דרגת רובאי 07 לפחות, לא עודכנה תעודת השחרור שלהם. "אבל היינו צלפים בעזה‭,"‬ ניסה הצמד להסביר. "אתם שקרנים‭,"‬ ענו המעסיקים, "צלפים בעזה עם רובאי ‭."?03‬

"אני סיכנתי את חיי כל יום‭,"‬ אומר דימה בכעס. "המשפחה שלי לא ראתה אותי. בסופי שבוע הייתי מגיע אחת לשבועיים ומיד חוזר. היינו שוכבים במארבים, רטובים עד העצמות, ולא קיבלנו תמורה. הייתי בא הביתה ואשתי היתה מראה לי את החשבונות והצרכים של המשפחה ואני יושב בעזה, שוכב בין הכדורים, מסכן את חיי ומביא הביתה משכורת של ‭4,300‬ שקל. וביקשנו רק את מה שמגיע לנו, לא יותר‭."‬

רומן טוען שעד היום לא זכה לתעודת לוחם למרות פציעתו. גם לאלכס שביקש תעודה אמרו שאין לו את דרגת הרובאי הנדרשת. במפעל הנקניקים שבו עבד לפני הגיוס לא נשמר לו המקום. הוא שטף כלים במסעדות בתל אביב בחודשים האחרונים, ומחפש היום עבודה באבטחה. פאבל עובד באבטחה בבאר שבע, בובה מאבטח בחיפה, סרגיי שומר בגדר ההפרדה ודימה מאבטח אישיות ציבורית מוכרת.

"בצבא לא כולם היו שמחים ומוכנים למשהו קצת פחות שגרתי‭,"‬ מסכם אביגדור ליברמן, שמכיר את הצוות מקרוב. "הצבא צריך להבין שאי אפשר לחלק הכל לשלוש ואי אפשר שהכל יהיה בפקודות בנהלים ובהנחיות. צריך גישה יותר יצירתית. חבל שהניסיון הטוב הזה לא ימשיך לפעול לטובת המדינה‭."‬

רומן, המפקד, חזר למשרדו בראשון לציון לקדם פרויקטים חדשים של "גדוד העלייה‭."‬ על קירות משרדו תלויות תמונות שלו במדים, תצלומים משותפים עם פוליטיקאים ותעודות הערכה. בשידה שמאחוריו הוא עדיין שומר תחמושת של צמד רובי הדרוגנוב, שהועברו בינתיים ליחידה צה"לית אחרת. "החבר'ה עבדו בעזה כמו סוסים‭,"‬ הוא אומר, "בצענו בערך 150 מארבי צלפים. יום ולילה בלי הפסקות. כולם יודעים איזו עבודה עשינו. אבל כבוד מינימלי לאנשים שהגיעו בהתנדבות מלאה לעבוד במקום הכי מסוכן לא קיבלנו. שמישהו מהמפקדים באוגדה יגיד תודה למי שסיים את השירות. מה, לא היינו שם? לא עבדנו? מה זה היחס הזה? איך לא חקרו עד היום מי שם לנו מקלות בגלגלים ופיזר את הצוות שהועיל כל כך הרבה לצבא. הרי שני פגזים של טנק זה המשכורת שלנו. אז להגיד שלא היה כסף, נו, באמת. פשוט לא נתנו לנו לנצח‭."‬

קראתי את הכל.. פעם ראשונה שאני שומע על זה.

במקום צה"ל הייתי מקים כמה חוליות כאלה...

כבר לא נגיד כל הכבוד לצה"ל, כי כשאנחנו רואים אנשים כה מקצועיים בפעולה, החיילים שלנו נראים כמו טירונים לידם.

קורס צלפים בישראל נמשך 5 שבועות?! ככה מאמנים צלף?! קורס אפסנאות נמשך יותר זמן מזה! ואני יודעת! דפקו אותי בקורס כזה! כיצד הצמרת החצופה של צה"ל, כל אותם מח"תים מטומטים שחושבים שצרייך לדפוק להם חשבון עם ועל נהלים דפוקים שלא השתנו מאז תקופת הבורה. נראה לכם הגיוני שבנאדם, צלף, ששכב יומיים-שלושה בבוץ וסוף סוף רואה את המבוקש על הכוונת צרייך להתקשר לכל השרשרת הפיקודית של צה"ל ולבקש אישור?! מוריד אותו ב"קליק" אחד ונגמר הסיפור! זה בדיוק כמו המפקד המפגר שלי שהחליט שצרייך לדפוק אותי מימין ומשמאל כי לא ביקשתי ממנו אישור ללכת למכולת... בזמן הפסקת הצהריים!! מצד שני, גם אם הייתי מבקשת, אני יודעת שהוא לא היה עונה כי הוא אף פעם לא זמין, אותו דבר כל אותם מאשרי הירי הפלצנים שיושבים להם עם משכורות מנופחות במשרד שלהם ורק דואגים שמישהו בדרגים הנמוכים יותר לא יפשל כדי שלא יאשימו אותם. אבל החברה' שלנו לא פישלו, הם עשו עבודה מעולה ומעלה! "ניקו" את השטח מצלפים כמעט לגמרי, איבטחו חיילים שלנו בזמן שטיפלו בתקלות בגדר המערכת, וכל זאת מבלי פגיעה אחת באזרחים חפים מפשע, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על החובבנים שלנו. מה לעזזל בנאדם יכול ללמוד בקורס של 5 שבועות שמחצית ממנו זה תורנויות מטבח ושמירה וניקיון שירותי/מגורי סגל?! ללמוד קור רוח וסבלנות של צלף לוקח נסיון של שנים! צלף ברוסיה יוצא לשטח אחרי 5-6 חודשים. פה כמו פראייר אחרי 5 שבועות?! לא יודעת מי מכם קרא ספרים על צלפים במלה"ע ה-2, בין אם סיפורים בדיוניים או מזכרונות של אנשים שעשו זאת, אבל אופן הפעולה שלהם מאד שונה ממה שרבים יכולים לתאר. הצלפים שלנו, ככל הנראה, עושים טעויות חובבניות: יורים מאותו מקום פעמיים, היד קלה על ההדק וכמובן, ההתרגשות הזאת שהם לא צריכים שם, בשטח. שלא נדבר על כך שהצלפים שלנו שוים לכלום כשהם מחוץ למוצב, מחוץ לעמדה שלהם. אבל מה זאת עמדה אצל צלף? לא אמורה להיות לו עמדה קבועה! הוא צרייך להיות בתנועה ורק כשיש משהו לחכות! מה זאת אומרת לא עורכים יומן תצפית?! מי שמע דבר כזה?! מי ישמע - האוייבים שלנו יחשבו שאנחנו צבא של סמרטוטים! מה זאת אומרת להדליק סיגריה/ללבוש מחזירי אור בשטח אש?! זאת הזמנה לקבל כדור בראש וכל אידיוט יודע את זה, כן, גם האידיוטית הזאת שכותבת את המילים הללו!

אפשר היה לשים אותם כמדריכים, להכיר מורשת קרב אחרת ולתת הכנה יותר טובה לחיילים שלנו, אבל לא, "אין תקציב". בולשיט. יש תקציב להרבה דברים, לכיבוד לאורחים של קצינים בכירים, למשכורות שלהם, לכל מיני השתלמויות ו"ימי כיף" לאנשי קבע, וכיו"ב, ובגלל שהם מעדיפים מדריך חמור שלא היה בקרב יום בחיים שלו, קיבל את הרב"ט רק כי עשה קורס מפקדים אבל בתכלעס הוא סתם ילד מתלהב בן 18 שמחפש להוציא את התסכול של הכאפות בבי"ס על פקודים שלו. ומה היתרון בילד מפגר כזה? שמשלמים לו במקרה הטוב 500 שקל, ולא 4300! אתם מאמינים שהחברה' האלו עשו את העבודה המסוכנת שלהם בפחות משכר מינימום? סיכנו את עורם שלהם כשיש אישה וילדים מחכים בבית? זה צבא של נצלנים, קמצנים, אנוכיים שדואגים רק לעצמם. פשוט גועל נפש! יכולנו ללמוד כ"כ הרבה מהאנשים המדהימים הללו, אבל הצמרת הפיקודית החליטה שהם לא מתאימים ל"רוח צה"ל" וכו'. איזה רוח צה"ל?! אלו לא הימים של אחר מלחמת ששת הימים! אלו הימים שכל חייל מנסה להתחמק מיום עבודה/שמירה/וכו' ולא מעניין לו את קצה ה*** מי נדפק במקומו וחושב שזה כבוד שהוא דפק גימלים, ולא זה שהוא בצבא ומגן על המדינה שלו ורוצה לנצל כל הזדמנות לעשות זאת, כי במקום זה הוא מעדיף לדפוק איזה גימל וללכת לבלות.

הדג מסריח מהראש...

כבר לא נגיד כל הכבוד לצה"ל, כי כשאנחנו רואים אנשים כה מקצועיים בפעולה, החיילים שלנו נראים כמו טירונים לידם.

קורס צלפים בישראל נמשך 5 שבועות?! ככה מאמנים צלף?! קורס אפסנאות נמשך יותר זמן מזה! ואני יודעת! דפקו אותי בקורס כזה! כיצד הצמרת החצופה של צה"ל, כל אותם מח"תים מטומטים שחושבים שצרייך לדפוק להם חשבון עם ועל נהלים דפוקים שלא השתנו מאז תקופת הבורה. נראה לכם הגיוני שבנאדם, צלף, ששכב יומיים-שלושה בבוץ וסוף סוף רואה את המבוקש על הכוונת צרייך להתקשר לכל השרשרת הפיקודית של צה"ל ולבקש אישור?! מוריד אותו ב"קליק" אחד ונגמר הסיפור! זה בדיוק כמו המפקד המפגר שלי שהחליט שצרייך לדפוק אותי מימין ומשמאל כי לא ביקשתי ממנו אישור ללכת למכולת... בזמן הפסקת הצהריים!! מצד שני, גם אם הייתי מבקשת, אני יודעת שהוא לא היה עונה כי הוא אף פעם לא זמין, אותו דבר כל אותם מאשרי הירי הפלצנים שיושבים להם עם משכורות מנופחות במשרד שלהם ורק דואגים שמישהו בדרגים הנמוכים יותר לא יפשל כדי שלא יאשימו אותם. אבל החברה' שלנו לא פישלו, הם עשו עבודה מעולה ומעלה! "ניקו" את השטח מצלפים כמעט לגמרי, איבטחו חיילים שלנו בזמן שטיפלו בתקלות בגדר המערכת, וכל זאת מבלי פגיעה אחת באזרחים חפים מפשע, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על החובבנים שלנו. מה לעזזל בנאדם יכול ללמוד בקורס של 5 שבועות שמחצית ממנו זה תורנויות מטבח ושמירה וניקיון שירותי/מגורי סגל?! ללמוד קור רוח וסבלנות של צלף לוקח נסיון של שנים! צלף ברוסיה יוצא לשטח אחרי 5-6 חודשים. פה כמו פראייר אחרי 5 שבועות?! לא יודעת מי מכם קרא ספרים על צלפים במלה"ע ה-2, בין אם סיפורים בדיוניים או מזכרונות של אנשים שעשו זאת, אבל אופן הפעולה שלהם מאד שונה ממה שרבים יכולים לתאר. הצלפים שלנו, ככל הנראה, עושים טעויות חובבניות: יורים מאותו מקום פעמיים, היד קלה על ההדק וכמובן, ההתרגשות הזאת שהם לא צריכים שם, בשטח. שלא נדבר על כך שהצלפים שלנו שוים לכלום כשהם מחוץ למוצב, מחוץ לעמדה שלהם. אבל מה זאת עמדה אצל צלף? לא אמורה להיות לו עמדה קבועה! הוא צרייך להיות בתנועה ורק כשיש משהו לחכות! מה זאת אומרת לא עורכים יומן תצפית?! מי שמע דבר כזה?! מי ישמע - האוייבים שלנו יחשבו שאנחנו צבא של סמרטוטים! מה זאת אומרת להדליק סיגריה/ללבוש מחזירי אור בשטח אש?! זאת הזמנה לקבל כדור בראש וכל אידיוט יודע את זה, כן, גם האידיוטית הזאת שכותבת את המילים הללו!

   אפשר היה לשים אותם כמדריכים, להכיר מורשת קרב אחרת ולתת הכנה יותר טובה לחיילים שלנו, אבל לא, "אין תקציב". בולשיט. יש תקציב להרבה דברים, לכיבוד לאורחים של קצינים בכירים, למשכורות שלהם, לכל מיני השתלמויות ו"ימי כיף" לאנשי קבע, וכיו"ב, ובגלל שהם מעדיפים מדריך חמור שלא היה בקרב יום בחיים שלו, קיבל את הרב"ט רק כי עשה קורס מפקדים אבל בתכלעס הוא סתם ילד מתלהב בן 18 שמחפש להוציא את התסכול של הכאפות בבי"ס על פקודים שלו. ומה היתרון בילד מפגר כזה? שמשלמים לו במקרה הטוב 500 שקל, ולא 4300! אתם מאמינים שהחברה' האלו עשו את העבודה המסוכנת שלהם בפחות משכר מינימום? סיכנו את עורם שלהם כשיש אישה וילדים מחכים בבית? זה צבא של נצלנים, קמצנים, אנוכיים שדואגים רק לעצמם. פשוט גועל נפש! יכולנו ללמוד כ"כ הרבה מהאנשים המדהימים הללו, אבל הצמרת הפיקודית החליטה שהם לא מתאימים ל"רוח צה"ל" וכו'. איזה רוח צה"ל?! אלו לא הימים של אחר מלחמת ששת הימים! אלו הימים שכל חייל מנסה להתחמק מיום עבודה/שמירה/וכו' ולא מעניין לו את קצה ה*** מי נדפק במקומו וחושב שזה כבוד שהוא דפק גימלים, ולא זה שהוא בצבא ומגן על המדינה שלו ורוצה לנצל כל הזדמנות לעשות זאת, כי במקום זה הוא מעדיף לדפוק איזה גימל וללכת לבלות.

  הדג מסריח מהראש...

מסכים איתך 100% אחרי קריאת הכתבה הזאת.

אין מילים פשוט.

זה יעלה בחיים של חיילים אחרים.

כמה שהדברים האלה גורמים לי להיות "מאושר" שאני הולך להיות חלק מהחרא הזה שנקרא צבא עוד פחות משנה...

לפי דעתי, ישנן 3 סיבות עיקריות שהצבא כרגע במצבו הנוכחי הירוד. אין סדר לסיבה כזאת או אחרת, הן שוות בעיניי.

1. תקציב נמוך יחסית לצבאות אחרים בעולם.

2. מוטיבציה נמוכה שמגיעה עם חוק גיוס כולל.

3. אנשי קבע שמנצלים את הצבא בתור תירוץ לא לצאת לחיים ובעצם משתקים את כל המערכת. ואני מדבר על קצינים ונגדים כאחד.

בהמשך לנקודה 3 של liiight

על הרס"ב שמעון כבר שמעתם?

למישהו יש עוד משהו להגיד על הצבא הרוסי? :

כל הכבוד להם! וחבל שהם נאלצו לעזוב.

אחב מהחברה האלה (לא מהשישה של הכתבה... מישהו אחר) עובד כמאבטח במפעל שאימא שלי עובדת בו... הוא לקח איזה כלב רחוב שהסתובב בשכונה ואימן אותו בצורה שעוד לא ראיתי בחיים שלי! הייה איזה יום שבאתי למקום, וראיתי אותו מוציא שקית גדולה כזו של זבל (ניירות וכל מיני כאלה...). הוא שם את השקית על הריצפה, עשה איזה סימן לכלב והוא לקח את השקית בפה והלך אחרי האיש לפח כדי לזרוק את הזבל... הייה איזה מיקרה שדרוזי בא לאח שלו שעובד במיפעל, ויום לפני זה הוא ניקה נשק או משהו כזה (לדרוזים יש הרבה נשק והם משתמשים בו...) אז הכלב התנפל עליו ישר כשהוא הגיע ולא נתן לו לזוז בגלל הריח של האבק שריפה!

זה מקצוענות! לא כמו "עזית הכלבה הצנחנית"!

לא יזיק שעוד כמה כאלה יצתרפו לצבא שלנו.

למישהו יש עוד משהו להגיד על הצבא הרוסי?  :

חוץ מזה שהוא ממש עלוב?

עלוב זו מילה יחסית ץ'יודע

ואלו היו מילים של אנשים שבאמת לא יודעים... אז אם הצבא הרוסי כזה לא יוצלח, איך זה שיוצאי צבא זה מראים מקצועיות כזאת, ועוד בשטח, לא ב"פקה-פקה". זה שהפיקוד מסריח זה לא הופך את הצבא לחרטא. איך אפשר להשוות צבא שמאמן צלף! צלף! במשך 5, רק חמישה שבועות, לצלף שמאמנים חמישה-שישה חודשים תחת לחץ ועם ההדרכה הכי מקצועית ומנוסה שיש בעולם. כמעט כל הגברים במשפחה שלי שרתו בצבא הרוסי תקופה כזו או אחרת. אח סבתי, ז"ל, היה קפטן בסיירת עם אינספור מבצעים מוצלחים. סבא שלי מצד האב גם כן, סבא מצד האם התנדב בגיל 16 או 17 לחי"ר, אבא שלי היה צנחן (ושוחרר אח"כ בגלל עיוורון צבעים ועודף כ"א). חברה' שגדלתי איתם ברוסיה, חברים של בן-דוד שלי בעיקר, גם הם יוכלו להעיד על מקצועיות שלא הוכרה, והכל תודות לנסיון עשיר.

לצבא הרוסי לא חסר בכלל מקצועיות... חסר להם הגורם האנושי... המון המון אנשים מתים שם סתם... בגלל שהם לא מתייחסים לאנשים שם כמו אנשים אלה כמו מכונות... אפשר גם לראות את זה במלחמות שלהם שהאסטרטגיה שלהם הייתה פשוט לשלוח את כולם קדימה (מה שגרם לזה שבמלחמת העולם השניה לא היה צריך יותר מידי גרמנים עם נשק אוטומטי כבד בשביל להפיל את הצבא)... גם בטנקים שלהם אפשר לראות את זה... גוש מתכת ענקי שמי שסופג את הנזק שנגרם לו זה האנשים בפנים...

והקטע של האימון הקצר אצלנו זה מלב ברירה... זה צבא של אנשים שחייבים לשרת בו... השירות של בנים גם ככה ארוך יחסית לשירות חובה... אז אם נוסיף עוד זמן שירות בשכר של רעב פשוט כמות האנשים שלא יתגסו תהיה אדירה... כבר הרבה זמן מדברים על להעביר את הצבא לצבא שכיר ומקצועי... ככה שחייל יקבל משכורת יפה וידע טוב מאוד איך להילחם... אבל כמו כל דבר אחר במדינה הזאת זה בטח יהיה בתקופה של הילדים של הילדים שלנו...

מה שכן זה לא נכון לגבי כל היחידות שלנו... שייטת 13 זה אנשים שחותמים מראש קבע בצבא ורוב השירות הסדיר שלהם עובר באימונים... נכון ששומעים רק על הכישלונות שלהם אבל זה אנשים מאוד איכותיים ואני לא חושב שיש איזה צבא בעולם שלא היה לוקח אותם בתור היחידה המובחרת שלו...

גם קורס טייס אצלנו זה דבר שמצריך המון המון אימונים... אבל זה כבר מסיבות תקציביות... אני לא חושב שהיו נותנים לכל אחד לגעת בדבר ששווה כ"כ הרבה כסף...

בכל זאת, אין שום תירוץ שקורס צלפים ימשך פחות מקורס אפסנאים של בנות! לא לימדו אותם דברים בסיסיים כמו לא לעשן/לדבר בפלאפון/ללבוש דברים מחזירי אור (תכשיטים, דרגות ממתכת, כפתורים וכו') בתצפית או בשטח בו ישנם צלפים. מי שעשה קורס בצה"ל יודע שהזמן של הקורס לא מנוצל אלא רק החניכים שמנוצלים בתור סנג'רים של בסיס ההדרכה ורוב הזמן הם מקרצפים סירים, שומרים ואוספים עלים כמו מפגרים. שלא לדבר על המדריכים שבעצמם לא כאלו "ביג שוטס". ניתן היה להעסיק את האנשים הללו בתור מדריכי צלפים, אבל גם את זה צה"ל סרב לעשות וזה הפסד שלו בלבד. אין להשוות את המקצועיות הזאת.

כל פעם מצחיק אותי מחדש האלו שמזלזלים בצבא הרוסי

כי הם עושים את זה בלי שום בסיס אלא סתם כי ככה הסטיגמה

גם אני לא רואה שום סיבה שקורס צלפים יהיה חמישה שבועות

מזה חצי שנה זה שישית מהשירות ....

אי אפשר להשקיע את הזמן הזה באימון נורמלי?

כנראה שזה לא העניין של הזמן אלא העניין שפשוט אין בארץ הזו אף אחד שיש לו מושג באימון צלפים

כי גם אם יירצו להאריך את הקורס לחצי שנה לא יהיה חומר ליותר מחודש

הבצא הרוסי אם הוא רוצה יכול לעשות קורס של שש שנים ויהיה לו כל הזמן דברים חדשים ללמד