2.מצד ציבור המתנחלים והנורמות המקובלות בו: יציאה נגד נוהג הטרמפים, ארגון הסעות מרוכזות, ליווי בנשק (שלא חסר שם).

3.באופן פרטני ע"י כל הורה שילדיו בני ה-16 מסתובבים באמצע הלילה בסמוך כפרים ערביים: לאסור עליהם. או לבוא לקחת אותם או שיישנו בישיבה/אצל חברים.

אנחנו במצב מלחמה. אסור לסמוך על הנס ולהיות שאננים, עלינו לקחת את גורלנו בידינו.

תחשוב איך היית מתבטא אילו היה מדובר בעיר גדולה ליד ת"א שאין בה תחבורה ציבורית. אף אחד לא היה אומר להורים בעיר לארגן הסעות לכולם, היו זועקים וקוראים לשר התחבורה להתפטר.

לא הבנתי למה אתה מצטט אותי חלקית, משמיט את סעיף 1 ואז חוזר עליו במלים אחרות...

הצעתי כמה אפשרויות, שיכולות לבוא ביחד או לחוד. הראשונה בהן הייתה פעולות של המדינה. אז כן: שיזעקו, שיפגינו, שידרשו משר התחבורה ומכל שאר השרים להתפטר. הכול לגיטימי ונכון בעיניי.

אין גם שום הבעיה בפול הסעות ע"י ההורים. כשהייתי ילד, התארגנו כמה ילדים ללכת לחוג במקום מרוחק וחסר נגישות. ההורים של כולנו היו עושים תורנויות ומסיעים אותנו לחוג. זה נראה לי מאוד טבעי והגיוני.

נכון, עדיף שתהיה תחבורה ציבורית ועדיף שתהיה אבטחה ועדיף שהמדינה תעשה עוד הרבה דברים שהיא לא עושה. וצריך גם לדרוש את הדברים האלה, בתור אזרח שמשלם מסים.

אבל כל עוד הדברים לא נעשים באופן סביר ע"י המדינה, צריך למצוא פתרונות אחרים. ופיתרון סביר הוא ממש, אבל ממש לא לשלוח את הילדים לתפוס טרמפים באמצע הלילה ליד כפרים ערביים עוינים. אני לא יודע איך עוד להסביר שזה פשוט מעשה טיפשי וחסר אחריות.

מי שחושב שתרבות הטרמפים באיו"ש היא חלק מתרבות הסמוך הוא או מטומטם או נאיבי.

לא הגיוני שילד בן 16 יסתמך על ההורים שלו לחזור הביתה (לא כל שכן בן 19), וואלה אם הייתה שם תחבורה ציבורית סבירה וודאי שהייתי תוהה מדוע החליטו ללכת על אופציה יחסית מסוכנת של תפיסת טרמפים אבל בהעדר שכזו אין להם ברירה. לכל מתחנגלי המרכז ממליץ לכם לצאת טיפה מהעיר ולהגיע לפריפריות והאזורים הכפרייים (ולא קריית שמונה, זאת עדיין עיר), כולם מתניידים בטרמפים כי זו האופציה היחידה (סמכו עליי אני גר בחצי חור כזה -בגבולות הקו הירוק- שעד לפני חודשיים היה אוטובוס אחד ב6 בבוקר ועכשיו יש 4 במהלך היום).

סופו של יום יש שלוש אופציות אפשריות והממשלה תצטרך להחליט:

א. לתת למצב להמשיך כמו שהוא ונתרגל לחטיפות.

ב. לאבטח את הטרמפיאדות ע"י הצבא, ולהחזיר המחסומים.

ג. להוציא מכרזי תח"צ נורמלי לאזורים.

היות וא' זה פשוט חוסר הסקנת מסקנות אז זו האופציה הסבירה שתקרה.

בין ב' וג' טוב יצטרכו לשבת פקידי האוצר והצבא ולראות מה יוצא יותר זול, כי ברור לכולם שעלות התח"צ שם תגולל כמעט במלואה על הממשלה שכן אין לה שום הצדקה כלכלית, אך החזרת המחסומים ואבטחת טרמפיאדות אינה זולה במיוחד ותפגע במידה מה בדעת הקהל העולמית...

כמו שהסברתי תפיסת טרמפים זה לא אמצעי סביר, אבל הוא היחיד שקיים ולכן בהעדר אמצעים אחרים הוא יבוצע. אפשר לדון על זה עד שנתיים, הקטע שאם אנחנו רוצים לבצע הסקת מסקנות ומהם פתרונות, זאת פשוט אקסיומה שחייבים לקבל וכל דבר אחר (למעט הסדר תחבורה ציבורית נורמלית) הוא פשוט לא אפשרי מכורח המציאות.

אם אתה רוצה לנהל איתי דיון, אל תקרא לי "מטומטם".

אנימור, אני אולי אמנע מלקרוא לך "מטומטם", אבל אתה מתייחס לסמפטום ולא לבעיה. הבעיה העיקרית כאן אינה העדר תח"צ או תרבות ה"סמוך" (הגם שאלו בעיות בפני עצמן), אלא העובדה שיהודים צריכים לחשוש לחייהם ביהודה.

אתה מדבר על בעייה שונה לחלוטין. לא התייחסתי למה צריך או ראוי להיות אלא למה קורה במציאות. ברור שזו בעיה שיהודים צריכים לחשוש לחייהם. אבל לצערנו, יהודים חוששים לחייהם בכל מקום, לא רק שם. כל עוד מסתובבים בקרבנו ערבים, נאלץ לחשוש לחיינו.

המצב האופטימלי הוא שלא יהיו לידנו ערבים ואז גם לא נהיה בסכנה. אבל כמו שכתבתי, אנחנו לא חיים בשווייץ אלא במזרח התיכון, והמצב הנתון הוא שאלה הם השכנים שלנו. השאלה היא האם אנחנו ממעיטים בערך הסכנה או האם אנחנו מכירים בה ומתאימים את ההתנהגות שלנו כדי להתמודד אתה.

בתקופת הפיגועים במרכז ובירושלים, בתי קפה ומסעדות החלו להעסיק מאבטחים בתשלום. אנשים נזהרו והיו יותר ערניים באוטובוסים או שנמנעו מנסיעות מיותרות. זה אמנם מעצבן שאנחנו צריכים לעשות דברים כאלה בגלל האויבים שלנו, אבל זה המצב ויש להתמודד איתו.

לכן, הדברים שכתבתי אינם סימפטום של הבעיה, אלא בעיה אחרת ונפרדת מהבעיה שאתה מעלה: ההתנהגות של אוכלוסיית המתנחלים, שלא מבינים שבמציאות בה אנו חיים היום, אסור לתת לילדים/נערים לתפוס טרמפים בסמוך לכפרים ערביים.

דבר אחד זה לשאוף לביטחון מלא וליכולת להסתובב בחופשיות בכל מקום במדינה שלנו. דבר אחר לחלוטין זה להבין שהמציאות אינה כזו ושלהתנהג כאילו היא כן כזו זה חוסר אחריות.

אתה צודק בכך שבמצב הנתון חייבים להכיר במציאות ולנהוג בהתאם, אבל השאיפה לטווח הארוך לא צריכה להתמקד בהתאמתנו באופן טוב יותר למצב הקיים אלא לשינוי המצב הזה בכל אמצעי שידרש.

וודאי, אני מסכים עם זה (למרות שנהיה חלוקים על האמצעי, אני מניח).

רק חבל, כמובן, שאין אצלנו שאיפות לטווח ארוך: המנהיגים בקושי מצליחים לראות את סוף הקדנציה שלהם, ומתעסקים בשרידות במקום באסטרטגיה לאומית (תהא אשר תהא).

וזה נכון, אבל כל אלו שזועקים "צריך תחבורה!" או "שיפסיקו לסוע בטרמפים מפוקפקים!" תורמים את חלקם להסטת תשומת הלב מהבעיה העיקרית.

ממש לא בהכרח. צריך לצעוק שתי צעקות במקביל:

האחת מופנית לציבור המתנחלים, כדי שינהג ביתר אחריות ותוך הבנה לגבי המצב בשטח והמגבלות שהוא מטיל.

השנייה מופנית למקבלי ההחלטות, כדי שיחתרו לפתרון הסכסוך (על הדרך אפשר להתווכח). במקום לסטגנציה, שמנציחה מציאות ביטחונית מעורערת.

טענה אחת לא צריכה לגרוע מהשנייה, ושתיהן נחוצות.

זהו מדרון חלקלק מאוד, עד כמה שאני לא מת על הטיעון הזה. אין דבריך שונים מהותית מלקרוא לנשים שלא לצאת מהבית בשעות הלילה כדי להמנע מאונס.

לכל מי שחושב שהחטופים הם אשמים - ההנחיות של מז''י מיולי 2012

http://rotter.net/forum/scoops1/107498.shtml

אני לא כך עך מאמין שאני כותב את זה אבל אני מסכים עם ויק, כשלאדם יש מטרה הוא יבחר בדרך הכי נוחה להגיע הביתה. אם יש לו אוטו הוא ייקח אוטו, אם אין הוא יעדיף תח"צ אם אין תח"צ הוא יעדיף אופציה אחרת (רמז טרמפים). האופציה הרביעית היא לא להגיע הביתה ואז המטרה לא הושגה, אני מניח ששנינו שכולם יכולים להסכים שלהגיע הביתה זה ה-א' ב"א' ב' של החיים".

אנסח כלל מתמטי ברור:

א. אנשים צריכים להגיע הביתה.

ב. אין תחבורה ציבורית.

ג. אין רכב.

בהינתן שלושתם יתפסו טרמפים.

שיקול הסיכון נתון רק באם קיימים ב' וג'. היות והם לא קיימים אין בכלל צורך לדבר על זה.

בתוך הקו הירוק הייתי בהרבה מקרים מעדיף לתפוס טרמפ מאשר תח"צ שכן הסיכון לחיי נמוך מאוד (בכל זאת, גבר יהודי בעל מבנה גוף גדול מהממוצע). וואלה אפילו בצבא כשהייתי תופס טרמפים ליישוב שלי מעולם לא חשבתי אם יחטפו אותי לא, הדבר היחיד היה "שלא יעברו פה מ"צ כי זה כבר בטעות" (למזלי יצאתי מזה).

^ ניסו להכניס לשם תח"צ , לפני כמה שנים ..

קו יחיד . נסגר עקב אי-ביקוש .

זו נורמה לטוב ולרע .. ()

ברור שזה לא רווחי, אחרת הייתה שם תחבורה ציבורית בין אם תרצה או לא.