זאת תגובה אחרונה שאני כותב רק בשיבל עתידו של הבן אדם-

גם התניית רישום פלילי כקבלה לעבודה עשוי להיות לא חוקי, אבל חוק לחוד ומציאות לחוד.

תתקשר לחברות כוח אדם ויועצים תעסוקתיים, תתיעץ איתם ותגיעו למסקנות.

כמו כן אם אתה יודע נגיד שאתה רוצה לעבוד בתחום המחשבים תיצור קשר עם אנשים מהתחום ותברר.

בכל מקרה אל תחליט רק על סמך עצות של אנשים מהפורם, זה העתיד שלך לא שלנו.

כמה שזכור לי פטור נפשי זה נקרא פטור על פי חוק.

אם אתה עושה בירור כזה אל תשכח לכתוב לנו מה אמרו לך.

אם לא אבחנו את זה, משמע שהם לא בתדירות המדוברת, ומשמע שהוא כן יכול להתמודד עם חיי היומיום.

כאן באמת הצלחת לעצבן אותי, מה זה השטויות האלו?!?!?!!?!?!?!

מה אתה סוג של פטריוט מטורף או משהו? מצטער לנפץ לך את הבועה אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם עד כמה וכמה בישראל.

תקשיב אם אתה קטלתה את כל העצות של כולם יש לי עצה אחרונה .

גבר אם מבחינה כספית המצב מאפשר (ואתה אומר שפעם המצב אם אמא שלך היה יותר טוב)ואתם רוצים שינוי במשפחה פשוט תעברו דירה , תעברו אפילו מדינה ותעשו טיול מסביב לעולם או משהוא ,תאמינו לי זה יעזור לכם לבחון את הרגשות שלכם מחדש ולדעתי ישפר את כל העיניין הזה .

ואם זה לא הולך אז פשוט תיתגייס , כן זה לא באמת חובה וכן אתה לא חייב להיתגייס בשביל להצליך בחיים אבל תאמין לי ששירות זה אחת החוויות ,שם יטפסו אותך בביצים ותאמין לי שכל הקטע של החרדות יעבור לך על בטוח .

אני גם חושב שאתה צריך להתגייס.

לטווח הארוך זה יעשה לך רק טוב.

אבל חשוב שתקח את החוויה בצורה חיובית.

מזה חושב?

פעם אחרונה שבדקתי גיוס זה דבר חובה

הציעו לו פה להוציא פטור כיוון שיש לו בעיות חרדה.

אני מציע שלא יוותר.

אם התקפי החרדה שלך, ברמה הזאת, האדם אצלו נבחנת היה אמור להגדיר אותך בהתאם, וזה אוטומטית היה פוסל אותך משירות צבאי.

בנוגע לעובדת הסוציאלית, יכול להיות שנפלת בין הכסאות, זה קורה מספיק פעמים, אבל מצד שני יכול להיות שהבינו שאתה במצב שצריך טיפול רציני יותר, לאבחון של התקפי החרדה וטיפולם. זה שהם לא בדקו בהמשך מה נסגר אם זה, לא יודע אם זה באחריותם או לא.

אם תרצה אין לי בעיה לבדוק עם אחותי שהיא עובדת סוציאלית.

The Dom

אם לא היית ילד קטן, אז היית מבין שיש אנשים שלא יעזור להם שיגידו להם שהכל יהיה בסדר, וילטפו אותם.

יש אנשים שצריכים להבין את המצב שלהם בבום, ולצאת מהשוק ומצורת החיים אליה הם התרגלו ולא רוצים להיות בה.

התקפי חרדה יש לא למעט אנשים בעולם, אבל אם ההתקפי חרדה הם בתדירות שפותח הדיון אומר שקיימים אצלו, היו צריכים לאבחן את זה כבר, ולטפל בהתאם.

אם לא אבחנו את זה, משמע שהם לא בתדירות המדוברת, ומשמע שהוא כן יכול להתמודד עם חיי היומיום.

דבר נוסף שאתה צריך להבין, המדינה לא עושה המון דברים שהיא צריכה לעשות, ואין לך מה להתבסס על עזרתה.

אם יהיה לך מזל המדינה תעזור ואם לא, היא לא תעזור, אז מה אתה תעשה במקביל, תבכה כל היום שהמדינה לא עוזרת לך?

תעזור לעצמך ותצא מהבלאגן הזה בעצמך.

בנוגע לעבר, היסטוריה ורגשות מעורבים, זה משהו שיש לכל אדם, אבל צריך ללמוד איך לתפקד עם הדברים הללו, וככל שהוא ילמד יותר מהר, אז המצב שלו ישתפר.

במדינה שלנו, כל עוד אינך עשיר, אין לך מה לקוות שהמדינה תטפל בך 100%, נשמע מגעיל, נשמע כואב, אבל ככה זה במדינה שלנו.

המדינה רוצה לגשר בין הפערים, אך אם היית בודק, הפערים רק גדלים במשך השנים.

ווא, אני כ"כ אוהב את התירוץ של ילד קטן.

ילד קטן זה לא גיל, זה ניסיון וזה הבנה באספקטים שונים של החיים.

אני לא הולך להתנשא ולהרים ת'אף ולהגיד שאני יודע דברים שאתה לא , כי אולי זה לא נכון וואלה יש מצב שאתה מבין בכמה דברים יותר.

אתה לא יכול להגיד לבנאדם להתגבר על זה.

כי אין לו את הכלים איך! למען השם, אם אתה לא יודע לייעץ באיך לעזור אז אל תעזור בכלל, אתה אומר לו למה כדי לו לעזור לעצמו, זה לא העזרה שהוא מבקש, אז במתותה ממך.. ילד... אתה מדבר מאד יפה ומאד לעניין.. אבל לא לעניין שהוא מחפש.

הציעו לו פה להוציא פטור כיוון שיש לו בעיות חרדה.

אני מציע שלא יוותר.

מקבלים פטור על חרדה עכשיו? אני רוצה לראות את הקבן שיתן לו 21

היי dude

אני מבין את הכאב שלך. באמת.

הסיפור שלך ושל המשפחה שלך מאוד מזכיר את שלי. ואני רציני לגמרי זו לא ציניות. לפני שאני אגיד לך איך אני מתמודד עם זה (אני בן 18) אני אספר לך קצת על האמא והמשפחה שלי :

יש לי אמא אמריקאית במקור, עלתה לארץ בגיל 18, לא מבריקה במיוחד אבל גם לא טיפשה.

היא התחתנה עם אבא (צבר) שלי לפני 26 שנים, ואבא שלי ממש לא גאון, אפילו בן אדם דיי מוזר והאינטיליגנציה הרגשית שלו שואפת ל-0. (לדוגמא אם אמא שלי תבכה, הוא ישאל אותה למה, והסיבה לא תראה לו טובה מספיק, הוא יתרגז ויגיד שאין לה סיבה לבכות ובאמת יאמין בזה ב100%. והוא עושה פדיחות נונסטופ ברחוב, ולא ממש מבין על מה מדברים כשאני מספר לו כשאני עצוב, כנראה יש לו מגבלה כלשהי)

מאז שאני זוכר את עצמי המשפחה שלי הייתה במינוס, כי אמא שלי בזבזנית בטירוף על אף שאין לה כסף, ומבזבזת המון כסף על אוכל וג'אנק פוד. שני ההורים שלי אגב בסביבות ה120 קילו.

יש לי אחות תאומה ואח גדול, וכשהייתי קטן אני ואחותי הלכנו לבתי ספר יסודיים שונים, אני ל"אומנויות" והיא ל"אלחריזי".

אמא שלי נורא אהבה אותי כי הייתי תמיד נבון ומוכשר וקצת קיפחה את אחותי, ולכן גם אני הפגנתי לה אהבה עד גיל מסויים.

כל פעם שאני ואחותי היינו עושים משהו קצת לא לעניין היא הייתה לא סתם מתעצבנת, היא הייתה באמת ובתמים מאמינה שאנחנו רשעים ושאנחנו זוממים לעשות לה רע, לקחה הכל בצורה מאוד אישית, נעלבה קשה, צעקה עלינו כמו חיה טורפת מפחידה והענישה אותנו קשות.

הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו ממש לא בסדר עם אמא שלי הייתה בגיל 5 כשההורים שלי רבו ואמא שלי חיבקה אותי חזק מפחד כמה שעות והמבט שלה היה תקוע בחלל.

כשהגעתי לגיל 13 והבנתי שאפשר לשפר את המצב הכלכלי ושההורים שלי לא צריכים לחיות בפחד שיתקשרו מהבנק כל רגע, מרדתי באמא שלי ורבתי איתה שנה שלמה כדי לשכנע אותה שנעשה "רפורמה" כלכלית שלפיה נבטל את הכבלים, העיתון, נחסוך באוכל וכו'.

בשנה הזאת היחסים בינינו התהפכו לחלוטין, אמא שלי הפכה לשונא הכי גדול שלי ואני הפכתי לאוייב שלה, אני יכול לצוטט לך משפטים שהיא אמרה לי ועדיין אומרת עד היום לפעמים בריבים קשים :

"אתה לא הבן שלי יותר"

"לא אכפת לי ממך"

"אתה השטן"

"אתה חרא"

"אתה זבל"

"לך תזדיין"

"אני מצטערת שהולדתי אותך"

"אני מצטערת שהשקעתי בך ולא באחותך"

"אני שונאת אותך"

את המשפט האחרון היא אמרה לי גם הבוקר, בנאום פוגע וחוצב להבות אחרי ששלחתי לה הערה עוקצנית קטנה על זה שאבא שלי בבית חולים בגללה (אבא שלי היה עכשיו 24 שעות בבית חולים בגלל לחץ דם גבוה, אבל מצבו מעולה עכשיו).

לאמא שלי אין חברים בכלל, יש לה כל מיני עוויתות (טיקים כאלו) בגוף, בייחוד כשהיא מחוץ לבית. מחוץ לבית היא שקטה וביישנית, כשהיא בבית היא מפוצצת בביקורת ונכנסת לפאניקה ודאגה מכל דבר קטנטן, ואת העצבים וההתמרמרות שלה אפשר לשמוע בכל מילה ומשפט שהיא מוציאה מהפה. אמא שלי מרירה בטירוף, שונאת את העבודה שלה, שונאת (ליתר דיוק כועסת) על כל העולם ומעולה בלהאשים אחרים, כועסת על אבא שלי שהוא לא מרוויח מספיק למרות שהוא קורע ת'תחת הרבה יותר ממנה, מפונקת, בזבזנית, הכיף היחידי שלה זה אוכל, טלוויזיה ומחשב (ואגב גם היא צופה בעקרות בית מיואשות).

וכשמנסים לעשות איתה שיחה רצינית על מה שאני מרגיש, היא בד"כ צופה בטלוויזיה תוך כדי ואפילו לא מסיטה את מבטה עד שאני ממש מצליח לעורר אותה או להרגיז, ואז היא ישר מתפרצת בצעקות ובכי היסטרי ושולחת חצים באמוק מטורף, אם מנסים להגיד לה שהיא אשמה במשהו ולו הכי קטן היא מאבדת כל שביב של היגיון ואיכשהו תסיט הכל נגדך בטיעונים לא הגיונים גם אם זה דורש החלפת נושא לא קשורה בכלל.

אמא שלי חרדתית בטירוף, היא הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים, בגלל שהטיפול הוא חינם כנראה שהוא לא ממש טוב ולא ממש עוזר לה, אבל יש לה שלל בעיות. היו לה חיים לא קלים במיוחד, אבל לא ממש קשים גם, היא פשוט שבר כלי, מאוד מאוד עדינה.

ובמשך 18 שנות חיי ניסיתי באינספור דרכים לשפר את מצבה. ללא הצלחה.

ואני גם סובל קצת מחרדות שכנראה ירשתי מאמא שלי, אבל מתמודד עם זה ומצליח לחיות לא רע פחות או יותר.

חבר, אני מבין מעולה מה שעובר עליך, עברתי אותו דבר ועודני עדיין סובל מזה, וזה בטח אפילו יותר קשה אם אמא שלך אינטיליגנטית וגם מסוגלת לפגוע בך באמצעות רציונל, בניגוד לאמא שלי שפועלת רק מתוך רגשות ולא מסוגלת לנצח אותי בוויכוח.

מה שאני עשיתי, אני נהייתי כמה שיותר עצמאי, התחלתי לעבוד בגיל 15 ועד היום אני עובד וכרגע אני מרוויח יותר מאבא שלי גם,

סיפרתי לאנשים על הבעיה שלי, ולפעמים חברה של אנשים, גם אם לא הכי גאונים בעולם, שיפרה את הרגשתי.

אני גם כמוך מאוד מאוד ביקורתי ובמקום מסויים חושב שאני טוב מהשאר, ואם אתה ככה, אז כל הכבוד.

אבל לא תוכל לעשות עם זה כלום אם אתה שבר כלי ועסוק בבעיות שלך, לפעמים החוכמה בחיים זה לא ידע, זיכרון והיגיון בריא, אלא לעשות את ההחלטות הנכונות שעושות לך טוב. ולפעמים האנשים הפחות מפותחים אינטלקטואלים הרבה יותר מתקדמים מאיתנו בקטעים האלו.

וכמו שכבר אמרו, אנחנו בני אדם חיה חברתית, ולא משנה מה אתה אולי חושב עכשיו, אתה זקוק לחברה ואנשים שיהיו איתך, אתה פשוט רגיל שהאנשים שסביבך עויינים אז אולי קצת קשה לך לראות את זה. אבל זה אחד הדברים שיכולים להציל אותך, יש אנשים נפלאים בעולם, גם חכמים וגם שיעשו לך טוב. תמצא לך לפחות אחד שתרגיש איתו נוח לעשות מה שאתה רוצה.

קח בחשבון שחיים עם אמא כזאת הם לא רק קשים, רוב הסיכויים שהם כבר השפיעו עליך ויצרו אצלך כמה הפרעות, והכי חשוב זה קודם להיות מודע להן. שים לב שהיחס שלך לשאר האנשים בעולם מאוד ביקורתי ואפילו מתנשא, ואתה גם דיי סגור לעזרה, אולי כי אתה יכול להסתדר לבד. שלושת ההנהגויות האלו לא יתרמו לך ממש בחיים בכלל בכמות שכרגע אתה ניחן בהן וכדאי לך להתחיל בלשנות קצת את עצמך ולראות איפה אתה יכול להשתפר.

נשמע שעוד יש לך ללמוד על אמא שלך, על איך שהיא משפיעה עליך, ועל עצמך.

"התקפי חרדה" אולי יש לך וזה אולי נכון אבל זה מושג שאתה משתמש בו יותר מדיי. זה לא תירוץ וזה לא משהו שנשאר לכל החיים.

בן אדם, תהיה חזק. תמצא משהו שנותן לך כוח, תנסה תקופה להיות כמה שפחות עם אמא שלך, תנסה לראות את האנשים סביבך פחות כגורם עויין ויותר כגורם מפתח ושיש בו דברים טובים, ודע שאמא שלך היא כמו תינוק, בוכה לפעמים, וכשתינוק בוכה בד"כ לא מבינים למה, אבל אף פעם לא מתנגדים אליו או צועקים עליו חזרה כי זה רק מחמיר, גם שהוא בוכה צריך להתנהג אליו ברכות ולזכור שהוא חסר אונים, וגם אם אי אפשר להבין אותו צריך לטפוח לו על הגב או לחכות שהוא ירגע.

גם אמא שלי לא כשירה להיות אמא, אבל אני לא יכול להשתמש בטיעון הזה כל פעם שאני מרגיש שלא הולך לי בחיים, מאיפה אתה לוקח את עצמך הלאה בחיים, חברתית והישגית, זו אחריות שלך. קח את החיים שלך מהידיים שלך. אל תהפוך להיות כמו אמא.

היי dude

אני מבין את הכאב שלך. באמת.

הסיפור שלך ושל המשפחה שלך מאוד מזכיר את שלי. ואני רציני לגמרי זו לא ציניות. לפני שאני אגיד לך איך אני מתמודד עם זה (אני בן 18) אני אספר לך קצת על האמא והמשפחה שלי :

יש לי אמא אמריקאית במקור, עלתה לארץ בגיל 18, לא מבריקה במיוחד אבל גם לא טיפשה.

היא התחתנה עם אבא (צבר) שלי לפני 26 שנים, ואבא שלי ממש לא גאון, אפילו בן אדם דיי מוזר והאינטיליגנציה הרגשית שלו שואפת ל-0. (לדוגמא אם אמא שלי תבכה, הוא ישאל אותה למה, והסיבה לא תראה לו טובה מספיק, הוא יתרגז ויגיד שאין לה סיבה לבכות ובאמת יאמין בזה ב100%. והוא עושה פדיחות נונסטופ ברחוב, ולא ממש מבין על מה מדברים כשאני מספר לו כשאני עצוב, כנראה יש לו מגבלה כלשהי)

מאז שאני זוכר את עצמי המשפחה שלי הייתה במינוס, כי אמא שלי בזבזנית בטירוף על אף שאין לה כסף, ומבזבזת המון כסף על אוכל וג'אנק פוד. שני ההורים שלי אגב בסביבות ה120 קילו.

יש לי אחות תאומה ואח גדול, וכשהייתי קטן אני ואחותי הלכנו לבתי ספר יסודיים שונים, אני ל"אומנויות" והיא ל"אלחריזי".

אמא שלי נורא אהבה אותי כי הייתי תמיד נבון ומוכשר וקצת קיפחה את אחותי, ולכן גם אני הפגנתי לה אהבה עד גיל מסויים.

כל פעם שאני ואחותי היינו עושים משהו קצת לא לעניין היא הייתה לא סתם מתעצבנת, היא הייתה באמת ובתמים מאמינה שאנחנו רשעים ושאנחנו זוממים לעשות לה רע, לקחה הכל בצורה מאוד אישית, נעלבה קשה, צעקה עלינו כמו חיה טורפת מפחידה והענישה אותנו קשות.

הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו ממש לא בסדר עם אמא שלי הייתה בגיל 5 כשההורים שלי רבו ואמא שלי חיבקה אותי חזק מפחד כמה שעות והמבט שלה היה תקוע בחלל.

כשהגעתי לגיל 13 והבנתי שאפשר לשפר את המצב הכלכלי ושההורים שלי לא צריכים לחיות בפחד שיתקשרו מהבנק כל רגע, מרדתי באמא שלי ורבתי איתה שנה שלמה כדי לשכנע אותה שנעשה "רפורמה" כלכלית שלפיה נבטל את הכבלים, העיתון, נחסוך באוכל וכו'.

בשנה הזאת היחסים בינינו התהפכו לחלוטין, אמא שלי הפכה לשונא הכי גדול שלי ואני הפכתי לאוייב שלה, אני יכול לצוטט לך משפטים שהיא אמרה לי ועדיין אומרת עד היום לפעמים בריבים קשים :

"אתה לא הבן שלי יותר"

"לא אכפת לי ממך"

"אתה השטן"

"אתה חרא"

"אתה זבל"

"לך תזדיין"

"אני מצטערת שהולדתי אותך"

"אני מצטערת שהשקעתי בך ולא באחותך"

"אני שונאת אותך"

את המשפט האחרון היא אמרה לי גם הבוקר, בנאום פוגע וחוצב להבות אחרי ששלחתי לה הערה עוקצנית קטנה על זה שאבא שלי בבית חולים בגללה (אבא שלי היה עכשיו 24 שעות בבית חולים בגלל לחץ דם גבוה, אבל מצבו מעולה עכשיו).

לאמא שלי אין חברים בכלל, יש לה כל מיני עוויתות (טיקים כאלו) בגוף, בייחוד כשהיא מחוץ לבית. מחוץ לבית היא שקטה וביישנית, כשהיא בבית היא מפוצצת בביקורת ונכנסת לפאניקה ודאגה מכל דבר קטנטן, ואת העצבים וההתמרמרות שלה אפשר לשמוע בכל מילה ומשפט שהיא מוציאה מהפה. אמא שלי מרירה בטירוף, שונאת את העבודה שלה, שונאת (ליתר דיוק כועסת) על כל העולם ומעולה בלהאשים אחרים, כועסת על אבא שלי שהוא לא מרוויח מספיק למרות שהוא קורע ת'תחת הרבה יותר ממנה, מפונקת, בזבזנית, הכיף היחידי שלה זה אוכל, טלוויזיה ומחשב (ואגב גם היא צופה בעקרות בית מיואשות).

וכשמנסים לעשות איתה שיחה רצינית על מה שאני מרגיש, היא בד"כ צופה בטלוויזיה תוך כדי ואפילו לא מסיטה את מבטה עד שאני ממש מצליח לעורר אותה או להרגיז, ואז היא ישר מתפרצת בצעקות ובכי היסטרי ושולחת חצים באמוק מטורף, אם מנסים להגיד לה שהיא אשמה במשהו ולו הכי קטן היא מאבדת כל שביב של היגיון ואיכשהו תסיט הכל נגדך בטיעונים לא הגיונים גם אם זה דורש החלפת נושא לא קשורה בכלל.

אמא שלי חרדתית בטירוף, היא הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים, בגלל שהטיפול הוא חינם כנראה שהוא לא ממש טוב ולא ממש עוזר לה, אבל יש לה שלל בעיות. היו לה חיים לא קלים במיוחד, אבל לא ממש קשים גם, היא פשוט שבר כלי, מאוד מאוד עדינה.

ובמשך 18 שנות חיי ניסיתי באינספור דרכים לשפר את מצבה. ללא הצלחה.

ואני גם סובל קצת מחרדות שכנראה ירשתי מאמא שלי, אבל מתמודד עם זה ומצליח לחיות לא רע פחות או יותר.

חבר, אני מבין מעולה מה שעובר עליך, עברתי אותו דבר ועודני עדיין סובל מזה, וזה בטח אפילו יותר קשה אם אמא שלך אינטיליגנטית וגם מסוגלת לפגוע בך באמצעות רציונל, בניגוד לאמא שלי שפועלת רק מתוך רגשות ולא מסוגלת לנצח אותי בוויכוח.

מה שאני עשיתי, אני נהייתי כמה שיותר עצמאי, התחלתי לעבוד בגיל 15 ועד היום אני עובד וכרגע אני מרוויח יותר מאבא שלי גם,

סיפרתי לאנשים על הבעיה שלי, ולפעמים חברה של אנשים, גם אם לא הכי גאונים בעולם, שיפרה את הרגשתי.

אני גם כמוך מאוד מאוד ביקורתי ובמקום מסויים חושב שאני טוב מהשאר, ואם אתה ככה, אז כל הכבוד.

אבל לא תוכל לעשות עם זה כלום אם אתה שבר כלי ועסוק בבעיות שלך, לפעמים החוכמה בחיים זה לא ידע, זיכרון והיגיון בריא, אלא לעשות את ההחלטות הנכונות שעושות לך טוב. ולפעמים האנשים הפחות מפותחים אינטלקטואלים הרבה יותר מתקדמים מאיתנו בקטעים האלו.

וכמו שכבר אמרו, אנחנו בני אדם חיה חברתית, ולא משנה מה אתה אולי חושב עכשיו, אתה זקוק לחברה ואנשים שיהיו איתך, אתה פשוט רגיל שהאנשים שסביבך עויינים אז אולי קצת קשה לך לראות את זה. אבל זה אחד הדברים שיכולים להציל אותך, יש אנשים נפלאים בעולם, גם חכמים וגם שיעשו לך טוב. תמצא לך לפחות אחד שתרגיש איתו נוח לעשות מה שאתה רוצה.

קח בחשבון שחיים עם אמא כזאת הם לא רק קשים, רוב הסיכויים שהם כבר השפיעו עליך ויצרו אצלך כמה הפרעות, והכי חשוב זה קודם להיות מודע להן. שים לב שהיחס שלך לשאר האנשים בעולם מאוד ביקורתי ואפילו מתנשא, ואתה גם דיי סגור לעזרה, אולי כי אתה יכול להסתדר לבד. שלושת ההנהגויות האלו לא יתרמו לך ממש בחיים בכלל בכמות שכרגע אתה ניחן בהן וכדאי לך להתחיל בלשנות קצת את עצמך ולראות איפה אתה יכול להשתפר.

נשמע שעוד יש לך ללמוד על אמא שלך, על איך שהיא משפיעה עליך, ועל עצמך.

"התקפי חרדה" אולי יש לך וזה אולי נכון אבל זה מושג שאתה משתמש בו יותר מדיי. זה לא תירוץ וזה לא משהו שנשאר לכל החיים.

בן אדם, תהיה חזק. תמצא משהו שנותן לך כוח, תנסה תקופה להיות כמה שפחות עם אמא שלך, תנסה לראות את האנשים סביבך פחות כגורם עויין ויותר כגורם מפתח ושיש בו דברים טובים, ודע שאמא שלך היא כמו תינוק, בוכה לפעמים, וכשתינוק בוכה בד"כ לא מבינים למה, אבל אף פעם לא מתנגדים אליו או צועקים עליו חזרה כי זה רק מחמיר, גם שהוא בוכה צריך להתנהג אליו ברכות ולזכור שהוא חסר אונים, וגם אם אי אפשר להבין אותו צריך לטפוח לו על הגב או לחכות שהוא ירגע.

גם אמא שלי לא כשירה להיות אמא, אבל אני לא יכול להשתמש בטיעון הזה כל פעם שאני מרגיש שלא הולך לי בחיים, מאיפה אתה לוקח את עצמך הלאה בחיים, חברתית והישגית, זו אחריות שלך. קח את החיים שלך מהידיים שלך. אל תהפוך להיות כמו אמא.

deep man ,deep

לא רציני זה עמוק .

אבל גם אמא שלי בזמנו הייתה אומרת (אני לא יכול להגיד חושב כי אני לא באמת יודע מה היא חושבת) שאני ואחותי זוממים תמיד לפגוע בה ולהרוס לה (לא בה פיזית אל נגיד היא מארגן מסיבה ואנחנו היינו ילדים קטנים שעושים רעש אז היא הייתה תמיד צועקת שאנחנו תמיד הורסים לה הכל בכוונה)

אבל בסוף הכל היסתדר ;D

או כן אחי שאבא שלך ירגיש טוב .

לא צריך לאהוב את אמא שלך ללא תנאים (כמובן שגם לא צריך הרבה בשביל כן לאהוב אותה) ומה שאמא שלך עושה כבר היה מוחק מרשימת האנשים שיש לי טיפת כבוד אליהם מזמן...

אמרת שאתה עובד ואני מניח שאתה מרוויח בסדר, תחסוך ותשמור בצד,תעשה צבא ואז תנתק כל קשר עם האנשים האלה

לא נראה לי שזה כל כך קל.

אנשים עושים את זה כל הזמן (חוץ מכמה) זה נקרא להתבגר

לנתק קשר עם ההורים שלך נקרא להתבגר?

לנתק קשר זה רק בגלל שלפי התיאור שלו הם חבורת זבלים

אבל כן להתבגר נקרא לא להתסמך על ההורים שלך למחייה וצרכים בסיסיים ולהתחיל לחיות כמו אדם בוגר