גם אני לא יכול להבין את זה... כאילו - גם אם הכול חרא וזה, תמיד אפשר לצאת לקיים את החלומות שלנו! לטוס לחו"ל, לטייל, להמציא איזה משהו.... אני רוצה לחיות כדי לגיע לעוד איזה 20-30 שנה ולראות את הטכנווגיה שתהיה אז.. כשיגרו בחלל אולי, יהו מכוניות חשמליות, וכל פלאפון דור 8 מסריח יריץ CRYSS על ULTRA HIGH...

אב באמת, אני לא מבין אי זה שמישהו ב15 מחליט התאבד. מישהו בן 70 זה עוד אני יכול קצת לבין, חיים בדירה בלי ריגושים לי כלום...

פשוט מאוד אנשים רוצים להיגמל מהסבל ולכן מתאבדים..

שאתה נמצא במצב מסוים(נניח דיכאון) החשיבה שלך משתנה ונהפכת ליותר קיצונית ולכן אנשים מעדיפים להיפטר מהסבל באמצעות התאבדות..

מה שקצת מפריע לי זה יחס הדת אל המתאבדים שקוברים אותם בפינה נידחת בבית קברות צריך לכבד את כבוד המת גם אם הוא בחר בדרך כזאת,הוא לא פושע ולא רצח אנשים ,בסה"כ היה לו רע בחיים.

מה שמעניין אותי אם יש סיבות אבולוציוניות להתאבדות.

עד כמה שזה מגוכך תחשוב על זה ככה, נניח אתה הולך לראות סרט בקולנוע והסרט ממש גרוע, אתה תישאר בכל זאת או פשוט תצא באמצע?

זאת לא תקף על חולים סופניים, שיודעים בדיוק כיצד הם ימותו ופחות או יותר מתי, ומחליטים ללכת קצת קודם ללא כאבים מאשר מס' חודשים יותר מאוחר בסבל רב.

בלי לפגוע, אין דבר כזה שבן אדם מתאבד בלי בעיות רציניות (אלא אם כן הוא בן 14). יכול להיות שלא ספרו לך משהו.

לא, יכול להיות שלא ידעו. אלו הסיבות ה"רציניות" שאפשר לראות מבחוץ: מחלה, דיכאון, מצב כלכלי או גירושים. אבל יש עוד סיבות והוא כנראה הסתיר את זאת שגרמה לו להתאבד.[br]פורסם בתאריך: 24.07.2008 בשעה 16:39:49

---

אני יכול להבין, כי לחיים אין מטרה, והדבר היחיד שאני חי בשבילו הוא ההנאה. ברגע שאדע שלא אהנה יותר בחיים אני לא רואה סיבה להמשיך לחיות..

כמו שנאמר, אם הסרט רע, ולא הולך להשתפר, אין בשביל מה להמשיך לראות אותו.

אבל כולם חיים בשביל ההנאה ובשביל האושר. והכל זמני והכל עניין של תפיסה. אני לא יכול להבין את המשפט "ברגע שאני אדע שלא אהנה יותר בחיים". אתה יודע כמה פעמים בחיים אתה עוד תשנה את דעותייך, תפיסת עולמך, את מה שחשוב לך ואת מה שמעניין לך? הבנאדם שתהיה עוד 5 שנים יהיה שונה מזה שאתה עכשיו, וכמו ש(אני מניח) שבגיל 8 נהנית מדברים אחרים מאשר בגיל 15, כך גם עכשיו לגבי העתיד. חוץ מזה - תחיה. מה יש לך להפסיד? אתה מבין, ברגע שאתה מת אין לך אפשרות להתחרט והמוות לא "מקל" על כלום. אין תחושת הקלה במוות פשוט כי אין תחושה במוות (וגם אין אי-תחושה, אין כלום). גם התאבדות של חולה סופני קשה לי להבין, מבחינתי תמיד אפשר למצוא איזושהיא תקווה באופק. יש אנשים שחלו במחלות שהרופאים אמרו שהבנאדם ימות מהן עוד נגיד חצי שנה ולבסוף הוא המשיך לחיות עוד 10 שנים. גם רופאים לפעמים טועים. למשל סטיבן הוקינג, חולה במחלה שאמורה להיות סופנית ואמורים למות ממנה תוך מספר שנים בודדות, והוא חי איתה כבר 45 שנים, בתנאים ממש לא נוחים (וזה לא מנע ממנו להגשים את עצמו ולהנות ממה שהוא עושה, כי אני מניח שאם פיסיקה הייתה משעממת אותו לא הייתה לו בעיה להסגר בחדר עם מטפלת ולרחם על עצמו). אולי רק אם הכאבים הם באמת בלתי נסבלים ברמה קיצונית, המחלה סופנית ווידוע שאין קצה חוט לפיתוח תרופה באופק - אפשר להבין התאבדות.

ו"אם הסרט רע, ולא הולך להשתפר, אז אין בשביל מה להמשיך לראות אותו" - זה נכון, כי אתה מבזבז את הזמן שבו היית יכול לעשות דברים מהנים יותר. אבל פה זה לא דומה, אין לך מה להפסיד. אז תראה את הסרט הכי גרוע בחיים, תסבול, תבכה, אבל לפחות תרגיש משהו, תהיה מודע למשהו, תחשוב משהו. לוותר על הסרט זה לוותר על הכל באופן מוחלט, לא רק על "הסרט" הספציפי הזה.

אתה פשוט לא מסתכל על זה נכון, אתה חושב שהכל יותר טוב מכלום, אתה צריך להבין שכמו במתמטיקה מספר שלילי יותר קטן מאפס, כך גם בחיים יש יותר גרוע מכלום.

נכון שאני לא יכול להבין אנשים אחרים כי לא הייתי בנעליהם (וברור שלדמיין זה לא מספיק), אבל אני חושב שמשהו עדיף על אפס. ואני חושב שהרבה מהמשהו זה עניין של תפיסה (כך למשל הרבה אנשים במצב דומה לזה של הוקינג היו נכנסים לדיכאון חריף, מסתגרים בעצמם, מתנוונים ואולי גם רוצים להתאבד). גם החיים זה דבר דנימי, אם אתה מתחת לאפס יש סיכוי שתעלה מעל האפס - גם אם זה לרגעים מעטים שלאחריהם תחזור עמוק מתחת לאפס - ולדעתי שווה לחיות בשביל הרגעים האלו. אבל רק על עצמי לדבר ידעתי...

תגיד עשית שירות צבאי?

כי?

כי אם כן, אז זה מפתיע שאתה לא מבין...

אני חושב שאני יכול להבין מעשי התאבדות.

אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר לאנשים בראש.

אנשים חיים בסרט.

יש כאלה שהסרט שלהם הוא סיוט או טרגדיה.

ובדיוק כמו בסרט הוליוודי יש מוזיקה, אפקטים, משחק מעולה, תסריט איכותי, הרבה רגשות.

וכמו בסרטים שדבר אחד מוביל לדבר אחר, כך גם אלה שמתאבדים מאמינים שהתאבדות היא המוצא היחידי, הצעד המתבקש ע"י התסריט.

לפעמים זה קורה מהר ויכול להיות שעוד כמה ימים או שבועות כל הסרט היה משתנה.

לפעמים זה קורה לאט במשך שנים וקשה מאוד לעצור או לשנות את זה.

רובם המוחץ של החיילים הקרביים לא התאבדו, רובם המוחץ של ניצולי השואה לא התאבדו.

אחוז המשרתים בצבא מקרב האוכלוסייה בישראל הוא סביר להניח הגבוה ביותר בעולם. כלומר אחוז האנשים שהיו בצבא בישראל הוא הגבוה בעולם. נתונים על התאבדות בעולם מארגון הבריאות העולמי: http://www.who.int/mental_health/prevention/suicide_rates/en/index.html. ב-2003 מתוך 100,000 איש התאבדו בישראל 10.4 גברים ו-2.1 נשים. בנוורבגיה התאבדו 15.8 גברים ו-7.3 נשים.בסלובניה 37.9 גברים ו-13.9 נשים. בצרפת 27.5 גברים ו-9.1 נשים. בהונגריה 44.9 גברים ו-12 נשים. בקנדה 18.3 גברים ו-5 נשים. בשוויץ 23.7 גברים ו-11.3 נשים. באוסטרליה 17.1 גברים ו-4.7 נשים, בגרמניה 19.7 גברים ו-6.6 נשים. ויש עוד הרבה מדינות (הטבלה מצורפת כאמור בקישור). אנחנו מתחת לממוצע העולמי. אז אין קשר. כמובן שיש מקרי התאבדות בודדים כתוצאה בלעדית מהשירות הצבאי, אבל זה לא מאפיין וזה נתון זניח מאוד ביחס לשאר הגורמים להתאבדות. ואני עתודאי לכלכלה שהולך עכשיו להתגייס ל-6 שנים כקצין כלכלן (לא קרבי).

הסטטיסטיקה הזאת לא רלוונטית לשום דבר. כשתגיע לצבא, תבין.

אני יכול להבין מעשי התאבדות.

יש אנשים שנמאס להם משגרת החיים שלהם מאיך שהיומיום חוזרים על עצמם ללא תוכן הנראה לעין

אפשר לתאר את זה כמו אופרות הסבון האין-סופיות (דוגמא היפים ואמיצים כ7000+ פרקים) שעוסק

כל הזמן בנושאים בנאליים וכל פעם חוזר על עצמו בצורה אחרת. (זוהי תפיסה של אדם על החברה שלדעתי אני יכול להבין)

או שיש מצב שאדם יודע שמותו אינו יהווה כאב לאף אחד (אנשים בודדים, אנטיפאתים וסוציופאתים) ומסיק מסקנה

שחייו אינם מביאים כל תרומה לחברה ומרגיש חסר תועלת.(זה נקודת מבט, תפיסה. לא מה שבפועל)

אני יודע לדוגמא שאם אתאבד אעשה כאב רב למשפחה שלי ולקרובים סביבי.

וזה משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי לעשות. וגם אין לי שיגרה כ"ך קבועה שתתקיים שנים על שנים.

ואם נכנס אל פסיכולוגיה (החומר שהיה לי בבגרות השנה)

יש את התיאוריה הפסיכוסוציאלית של אריקסון שלב שנראה זהות לעומת טשטוש.

שמתקיים בתקופת ההתבגרות שבעצם המתבגר מחפש זהות בכך שהוא במתחלה מאמץ "זהות קבוצתית" של חבורת החברים שלו

(מה שנקרא "קבוצת השווים" בלשון המקצועית) ואפשר לראות את בכל תיכון לדוגמא קורבנות אופנה, אימואים, פקצות וקיצר קבוצות

בעלות מאפיין משותף (זהות משותפת יותר נכון). השלב נפתר כאשר המתבגר בונה זהות אינדבידואלית משלו על סמך חוויות שלו והדמויות הראשויות שלו בחיים.

ואם השלב לא נפתר נוצר זהות מטושטשת אצל המתבגר שמאופיינת באובסייה לדעת מה הסביבה חושבת עליו ומקרים קיצוניים יכולים

לגרום להתאבדות וגם השלב הזה יכול להסביר למה נישואים בגיל מוקדם מרבים יותר להתגרש מאשר נישואים בגיל ה25+ (עדיין קיים טשטוש

בזהות ואדם עדיין אינו יציב לבניית משפחה וזה יכול לגרום לגירושים).

אמנם זה תיאוריה אבל בכל תיאורייה יש אישושים והפרכות.

ואם אני לא טועה הפסיכולוגים עדיין משתמשים בתיאוריה הזו (לא רק בזו).

אני מקווה שהבנתם אם יש שאלו אנסה לענות. (כולה בגרות עשיתי אבל אהבתי את החומר).

הסטטיסטיקה הזאת לא רלוונטית לשום דבר. כשתגיע לצבא, תבין.

אתה יכול קצת להרחיב. זאת לא תשובה. זה כמו שדתיים פוטרים את מי שלא מאמין באלוהים בתשובה שאם הוא לא למד כמה שנים בישיבה הוא לא יכול להבין. אמרת "כשתגיע לצבא - תבין". אז אני מניח שאתה לא מדבר על הלם קרב שאפשר לקבל בזמן מלחמה. אם אתה מדבר על הבירוקרטיה והאטימות: זה בסך הכל 3 שנים, וכמה שזה לא מתסכל תמיד צריך לחשוב על זה. יש סיפורים על עתודאים שעשו הנסדת חשמל בטכניון ושירתו 6 שנים כקציני מצגות ופאוור-פוינט, בלי יכולת להתפטר, ובלי שהצבא ישחרר אותם. לא שמעתי על מישהו שהתאבד בגלל זה.

אתה יכול קצת להרחיב. זאת לא תשובה. זה כמו שדתיים פוטרים את מי שלא מאמין באלוהים בתשובה שאם הוא לא למד כמה שנים בישיבה הוא לא יכול להבין. אמרת "כשתגיע לצבא - תבין". אז אני מניח שאתה לא מדבר על הלם קרב שאפשר לקבל בזמן מלחמה. אם אתה מדבר על הבירוקרטיה והאטימות: זה בסך הכל 3 שנים, וכמה שזה לא מתסכל תמיד צריך לחשוב על זה. יש סיפורים על עתודאים שעשו הנסדת חשמל בטכניון ושירתו 6 שנים כקציני מצגות ופאוור-פוינט, בלי יכולת להתפטר, ובלי שהצבא ישחרר אותם. לא שמעתי על מישהו שהתאבד בגלל זה.

הנסיון שלך עקר. אי אפשר לעשות רציונליזציה לדבר שאין בו הגיון בבסיסו. אנשים מתאבדים כי רע להם מאוד והם לא רואים שום דבר חיובי באופק. לא יודע אם היית אי פעם בדכאון אמיתי, אבל במצב כזה שום טיעון רציונלי לא עוזר. המחשבות היחידות הן כמה רע לך וכמה אין טעם להמשיך. רוב האנשים מתגברים על זה וממשיכים האלה. יש כאלו שלא מתגברים על זה, ומתאבדים. בצבא אתה תפגוש המון סוגים של אנשים, כל אחד בעל יכולת שונה להתמודד עם מצבים כאלו. ואז אתה גם תבין למה יש כאלו שמתאבדים.