גיימינג כחול-לבן: יש חיה כזאת

בשנת 1996, כשהומצאה הקופסא הקסומה שאז נקראה "נינטנדו 64", סימנו מומחים בתחום הגיימינג את התאריך כיום בו החל השינוי. שוק הגיימינג הוא בעצם הצד הקליל והכיפי יותר של עולם הטכנולוגיה, ופונה אל משתמשים רבים. ישנם הרבה יותר אנשים שיודעים לשחק "Angry Birds" באייפון, לעומת אלו שיודעים להרכיב מערכת מחשב, מה שקל יותר וכיף יותר, מדבר אל כולם.
 

שוק הגיימינג בשנים האחרונות הפך לחידוש ווירטואלי של השנים המוקדמות של המאה הקודמת, שבהן התקיימה ה-"בהלה לזהב". בהלה זו יכולה  להיות התאמה היסטורית למצב הנוכחי. אחרי כל רעיון שעולה, עוקבות מקרוב כל החברות הגדולות, וברגע שמצאו משהו, הן פשוט פותחות את פנקס הצ'קים שלהן ומביאות מוצר שהוא בדרך כלל מעוצב יותר ומעניין יותר משל החברות הקטנות, ובכך מסלקות אותן מהתחרות על הרעיון שלהן עצמן.
 

לצערנו הרב מאד, בישראל של היום אין ולו סטודיו פיתוח משחקים אחד, וכל אדם שרוצה לבנות את הקריירה שלו, ודרך אגב לספק לנו משחקים שכולם ידברו עליהם, בורח לסביבות המטפחות יותר של ארצות-הברית ובריטניה, שם ניתן למצוא בשפע משקיעים שמחפשים מפתחים ומוכנים לרוקן עליהם כמה כיסים. "בריחת המוחות" בתחום הגיימינג באה לידי ביטוי בעיקר בשנים האחרונות, כאשר יותר ויותר צעירים שאפתנים בתחום, מצאו עצמם נתקלים בחומה המפחידה של חוסר במשקיעים, ובעצם מבינים שהמקום לגדול בו - הוא בהחלט לא ישראל.
 

רק למי שיש רעיון טוב, יכול להתחרות על ליבם של המשקיעים, זו היא תורת הסטארט-אפ. לפי תורה זו, בשוק שבו יהיו יותר משקיעים, יוכלו לצמוח יותר פיתוחים קטנים. הבעיה אצלנו כמובן, היא דווקא בסדר הגודל של השוק, שבו מלכתחילה אין הרבה משקיעים, ולכן - אין הרבה הזדמנויות ליזמי סטארט-אפ. בין כל הדאגה, אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, ישנם יתרונות מיוחדים לשוק הישראלי. הצטרפנו לפאנל של ישראלים שהצליחו בגדול בתחום, כדי לשמוע מהם את דעתם בנושא.

"הבעיה הגדולה ביותר של השוק בישראל היא כמובן כסף.  בארה"ב, חברות משקיעות בין 15 ל-20 מיליון דולר רק ב-"מציאת נפט" (השלב הראשוני של פיתוח גרסת הבטא של המשחק) ובישראל אין סיכוי לגייס סכום שכזה. לאחר שגויס הסכום, אין לחברה מישראל סיכוי להתחרות באחת מארה"ב שגייסה עד פי שלושה ממנה".
 

אבל אל לנו להצטער, מפני שעל פי דבריו של אורן, מלבד ארה"ב ובריטניה, ישראל נמצאת במקום מצוין לעומת שאר העולם בתחום הגיימינג, וחברות גדולות רבות עושות לאחרונה צעדים כדי לקנות או לפתוח חברה בישראל. "המוח הישראלי המיוחד" לדבריו, הוא זה שקורץ לחברות וגורם להם לחצות את האוקיינוס ולהשקיע דווקא אצלנו.

אייל לוקח את חצי הכוס הישראלית הריקה, בדמות גודלו המזערי של השוק המקומי, ומראה לנו איך לכל דבר אכן יש שני צדדים: לטענתו, חברות רבות בוחרות דווקא בשוק הישראלי כשוק יוצא דופן לצורכי מבחן, בשל הריחוק הגיאוגרפי שלו משאר העולם. בשוק קטן וסגור שכזה ניתן לבחון גרסאות בטא שונות, ללא השלכות שיכולות להיות לכך בקהילות קטנות בתוך ארה"ב.
 

אייל לא חוסך את ביקורותו כשאומר שהבעיה אצלנו מתחילה בחינוך, וכי כל עוד לא יהיה חינוך ישר לתחום פיתוח המשחקים, למשל בתוכניות ייעודיות של משרד החינוך, לא יווצר לנו הבסיס המקצועי הנדרש. לדבריו "ישראל טובה בהסתגלות לשווקים דינאמיים כמו שוק הגיימינג, אבל הצעד הראשון הוא בחינוך". 

"הפלטפורמות למשחקים קיימות, וגם הידע הטכנולוגי קיים בישראל " טוען ספירה, אך לפי דבריו, יש בישראל בעיה אחרת, שקיימת וידועה בכל העולם, אך אצלנו היא הפכה למעין מכת מדינה. "חברות שסתם נכנסות לתחום ומוציאות איזה מוצר סוג ב', יוצרות לפיתוח המשחקים הישראלי שם רע. בשוק בו נלחמים על כל דולר של השקעה, אסור שזה יקרה.
 

לפי דבריו של ספירה, החיסרון שבא מהתחרות המיותרת, עומד מול היתרונות של קרבה לבית, והתעסקות בשוק קטן עם הרבה פחות כאב ראש. "שווה לפתוח את הסטודיו הראשון בישראל, ויש לנו הרבה מה ללמוד עד שנעלה לליגה של הגדולים" הוא מסכם.

"עקומת הלמידה בתחום היא אכזרית. כל מי שמעט לא מתאים, נופל מייד, אין צ'אנסים נוספים ואין מקום לטעויות" אומר ירון. לטענתו, גודלו הקטן של השוק, ומספר ההשקעות המצומצם, שבו גורמים לדילול אוכלוסין מהיר בין חברות הפיתוח. זהו שוק של כרישים, וכל מי שלא עומד בדרישות, נאלץ להיפרד מהחלום שלו כבר בשלב מוקדם.
 

הבעיה במצב הנוכחי, כך טוען ירון, היא כוח האדם שיורד לטמיון כאשר חברות פיתוח נופלות. מתכנתים ומעצבים שחלומם נגוז, יורדים לא מעט פעמים ובורחים למקומות חמימים ומטפחים יותר בעולם. פתרון חלקי שמצאו לכך חברות הפיתוח, הוא שיתוף של כוח אדם ביניהן, שיוצר ידע רחב יותר לכל עובד, ואפשרות העסקה נוספות אם חברת פיתוח קורסת. בעולם שבו אדם לאדם זאב, הקמנו להקה.

"המיוחד במשחקים שיצאו מפה, היא שאפשר ממש להרגיש את הישראליות שבהם" טוען רוזן. "אני מכניסים מימד נוסף למשחק, והעובדות בשטח מספרות לנו שזה מוכר, אולי זה משהו בגנים". לפי רוזן, הבסיס והידע הטכנולוגי ליצירת משחקים, והאומנותי לעיצובן וליטושם, דווקא קיימים בישראל בשפע, הבעיה לפיו היא אחרת.
 

"מישראל לא יצאו מספיק הצלחות בין-לאומיות" הוא אומר, ומכוון לכך שאולי יודעים איך לעשות את זה על הנייר, אבל אין לנו מספיק אנשים ששחו באגם הזה בעצמם, ויודעים איך לעשות כל דבר בשטח. הפתרון לדעתו הוא להביא מומחים מחו"ל שיעזרו ליצור כאן שוק הצלחות מקומי שייתן דחיפה לדור הבא של משחקים כחול לבן.
 

סיכום דעותיהם של הפאנליסטים שלנו, מביא לכדי ביטוי שתי בעיות עיקריות: חוסר במשקיעים שירפדו לנו מסלול קל יותר לפיתוח, ומלבדם גם חוסר ניסיון עסקי מוחשי בהצלחה בחו"ל. הפתרון המתבקש, הוא להביא מומחים מחו"ל כדי שיראו לנו איך עושים את זה הגדולים, אך לפני שתרוצו לקנות להם כרטיסי טיסה לבן-גוריון, כדאי להעיף מבט בדור הבא שלנו.