שימוש שוטף
אך עד אשר יגיע היום בו מערכת ההפעלה תנצל את שתי הליבות באופן קבוע (ולא רק כאשר מורצות שתי משימות במקביל), נוכל לראות כיצד עושה שימוש מערכת ההפעלה הקיימת, Windows XP, במעבדי ה-Pentium D.
![]() |
כאשר אנו לא מפעילים שום אפליקציה על המעבד ולמעשה שתי הליבות "נחות" – נכנסת לפעולה מערכת ה-DBS ומורידה את מהירותן של שתי הליבות (על מנת לחסוך באנרגיה ולהוריד את פליטת החום).
![]() |
כאשר אנו מפעילים משימה אחת לביצוע על ידי המעבד, אנו רואים כי רק ליבה אחת לוקחת על עצמה את כל העומס ואילו הליבה השנייה כמעט ולא עובדת כלל (למעשה המעבד עובד ב-50% מהיכולת האמיתית שלו). דבר נוסף שניתן לראות הוא שהליבה השנייה איטית מהליבה הראשונה (זאת שנמצאת תחת עומס); כאן פועלת למעשה מערכת ה-DBS, המורידה את מהירות המעבד כאשר זה אינו מועמס בעבודה – ביטוי לכך אנו רואים בכך שהמכפלה בליבה שנמצאת תחת עומס היא x16 ואילו בליבה "הנחה" היא x14, ולכן פליטת החום של ליבה זו נמוכה הרבה יותר. חשוב לציין כי פונקציה זו אינה קיימת במעבדי ה-820 שכן המכפלה שלהם מלכתחילה היא x14, ולמעשה אי אפשר לרדת יותר במכפלות על מנת להשיג מהירות נמוכה יותר (זו המכפלה הנמוכה ביותר עבור סדרת מעבדים זו).
![]() |
כאשר נפעיל אפליקציה נוספת ברקע\ מתעוררת הליבה השנייה לחיים, מהירותה עולה והמעבד מתחיל לעבוד בכל כוחו. במצב זה אנו חוזים בעצם בכל כוחו של המעבד, כאשר הוא מתפקד למעשה כשני מעבדים נפרדים וכל אפליקציה עובדת מול ליבה נפרדת.
בשנים האחרונות, מצטיינים מעבדי אינטל בתחום אחד והוא יצירת חום והרבה ממנו, ומעבדי Pentium D לא יוצאים כאן מן הכלל. ליתר דיוק יש לומר כי הסיבה היחידה שאנו לא רואים מעבדי Pentium D מהירים יותר היא פליטת החום. מעבד ה-840 פולט חום ברמה של המעבד החד ליבתי החזק ביותר של אינטל כיום, ולמעשה אין לחברה שום פתרון קירור שיצליח לקרר מעבד מהיר יותר (אף שהמעבד עצמו מסוגל להגיע למהירויות גבוהות יותר).
![]() |
![]() |
את הטמפרטורה של המעבד מדדנו בעזרת תוכנת Everest עם גוף הקירור המקורי שמגיע עם המעבד. אין ספק כי מעבד זה הוא אחד המעבדים החמים (ולא במובן הטוב) אם לא החם שבהם. מדידת הטמפרטורה בעומס מקסימאלי נעשתה כאשר שתי הליבות פועלות תחת עומס של 100% ולכן זו מהווה את הגבול העליון אליו יכול המעבד יכול להגיע מבחינת טמפרטורה.
אם ניקח לשם השוואה את המעבד החד ליבתי Pentium 4 640, המקביל ל-840, נראה כי למרות שגוף הקירור שלו שונה במעט ומתוכנן לפזר הספק חום נמוך הרבה יותר, הטמפרטורות שלו נמוכות באופן משמעותי.
![]() |
![]() |
אין ספק שקיימים כאן הבדלים מהותיים בטמפרטורות של המעבדים, ולמרות שמעבד ה-840 מגיע עם גוף קירור מסיבי בהרבה מאחיו החד ליבתי (דגם 640), הדבר לא עוזר לו להתקרר הרבה יותר. גוף הקירור של ה-640 מורכב מליבת אלומיניום וסנפירי אלומיניום אשר מעליהם מורכב מאוורר 90 מ"מ המסתובב במהירות של 2500 סיבובים לדקה (מהירות הסיבוב אמורה לעלות אם טמפרטורת המעבד עולה על 70 מעלות [בקרת הטמפרטורה ומהירות הסיבוב מתבצעת על ידי הלוח]).
גוף הקירור שמגיע עם ה-840 שונה אך בדבר אחד – ליבתו גדולה יותר ועשויה מנחושת – מתכת המוליכה חום מעט טוב יותר מהאלומיניום אך כבדה ממנו פי כמה – ולמרות זאת, בעומס מקסימאלי לא הצליח גוף קירור זה לקרר את המעבד לאותן רמות של ה-640. הדבר מאשש את הטענה כי אינטל פשוט לא הייתה מסוגלת לקרר מעבד דו ליבתי מהיר יותר ולכן לא הוציאה אחד שכזה לשוק.
![]() | ![]() |
כאמור, ציינו את העובדה שהמאוורר נשלט על ידי הלוח, אך למעשה השליטה הינה הרבה יותר מתוחכמת הפעם, שכן ישנו חוט נוסף (בצבע כחול) שכל מטרתו היא להעביר את ההוראות לשינוי המהירות.