היו כבר מקרים בהם כלל ערכאות המשפט, לרבות העליון\בג"צ, נתנו פסקי דין על סמך פרשנות לתחום האפור בחוקים אלו ואחרים שלא בהכרח דומה לפרשנות שהיה נותן האזרח הממוצע, אבל לפני זמן מה נוצר תקדים חדש: העליון נתן פסק דין מנוגד לחלוטין ללשון החוק. ההליך היה סביב שאלת הבעלות על דירה בה חי זוג שהתגרש בינתיים. הדירה נקנתה ע"י הבעל והיתה רשומה על שמו, עוד בטרם הכיר את אשתו לעתיד\לשעבר. במקרים כאלו, החוק ברור: רכוש שנצבר ע"י מי מבני הזוג טרם החיים המשותפים נשאר בבעלותו ולא מחולק. בעבר כבר היו מקרים בהם דירות נרכשו ע"י אחד מבני הזוג ובכל זאת חולקו ע"י בתי המשפט, אלא שמדובר היה בדירות שנעשתה בהם השקעה בזמן החיים המשותפים - שיפוץ, החזרי משכנתא וכיו"ב.

כאן, לראשונה ממה שידוע לי, דירה תחולק בצו בית המשפט למרות שלא הושקע בה שקל אחד ויחיד מהקופה המשותפת - גם משכנתא לא היתה עליה. מה אתם חושבים, החוק עניין את שופטי העליון? ממש לא. הם התעלמו ממנו לחלוטין. זאת ועוד - לא ניתן לערער על פסק הדין, שכן אין בפני מי לערער.

מה יהיה?

הת'רד הקודם לא הספיק לך?

http://hwzone.co.il/community/index.php?topic=551473.0

היה מספיק אם הייתי שם לב לקיומו. טעות שלי.

עריכה: עכשיו אני רואה שלא רק ששמתי לב לקיומו אלא גם הגבתי בו. אני הולך לשבת בפינה בחושך.

אני דווקא לא מבין מה הבעיה בפוסט הזה. בתרד הקודם הנושא היה חלוקת הדירה ואילו פה הוא הדגיש את חוסר הציוק של שופטי בג"ץ לחוק. למה אלה לא שני נושאים שונים?

כי ויק סתם נהנה להטיף מוסר על בג"צ כי הפסיקות ברוח השוויון לא מתאימה לו.

האם אני תומך בפסיקה? לא. כי אני לא מאמין לפי הכתבה למילה שיצאה מצד האישה, שהייתה כוונה למכור הדירה וקנות חדשה כחלק מחזרת לבית.

בית המשפט האמין לה (אולי על סמך ראיות שאנו לא מכירים), ועל כן אכן במקרה והיו רוכשים בני הזוג דירה בין היתר ע"י הכסף ממכירת בית הבעל הרי שאז היה ברור כי יש לחלק את הבית. היה וזו הכוונה שעליה חזרה האישה לבעל הרי שיש פהמן הצדק שתקבל פיצוי על שווי נכס עתידי שנגזל ממנה, לאחר קבלת הצדדים כי יש לקנות בית במשותף. במידה ושיקר הבעל, ולא הייתה בכוונתו למכור את הבית הרי יש פה עילה פלילית על אמירת שקר לצורך השגת רווח.

היות ובית המשפט קיבל את טענת האישה, הרי אין זה רלוונטי אם הדבר אכן קרה או לא (מבחינת המשפט הדבר קרה), ועל כן יש לפצות את האישה בסכום שכזה. זהו היגיון פשוט, הייתה פה עסקה (גם אם בעל פה, דין חוזה שבעל פה כדין חוזה שבכתב, רק שקצת קשה יותר להוכיחו, במקרה זה לפי פסיקת בית המשפט היה חוזה) שסעיפי בערך כך:

1. את תחזרי.

2. אמכור את הבית

3.נקנה דירה חדשה

הרי שלפי העסקה מגיע לה מחצית מהבית העתידי (היא חזרה ועמדה בצד שלה), משלא קיבלה בית עתידי, רשאית לקבלת פיצויים.

מאיפה תקבל פיצויים, וכמה?

כמחצית מהתחייבות של הבעל, שכן זכאית רק למחצית מסעיף שלוש.

לכן קיבלה מחצית מהדירה...

אתה עדיין סוטה מהנקודה. יש חוק והתעלמו ממנו. כמו כל שמאלני טוב שופטי בג"ץ אלופי הלוליינות המילולית והגמישות המוסרית ככה שאם חוק מסוים לא מתאים להם במקרה מסוים אז הם מתעלמים ממנו. כמובן שזה לא יפריע להם להסתמך עליו במקרה שכן יתאים להם.

גם אם הייתה כוונה למכור את הבית וגם אם לא הפעולה לא נעשתה ככה שזה לא היה אמור להיות רלוונטי.

חוק יחסי ממון אכן אומר זאת, אך פה הוחל חוק אחר

"החוק אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין - כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום-הלב וכיו"ב - וכי הדברים אמורים גם בנכס 'חיצוני' שנרכש על-ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואים""

(כן במידנת ישראל יש כמה חוקים), במקרה זה חוזה, שבה מתחייב למכור הבעל את הדירה על מנת לקנותדירה משותפת ואשתו תחזור אליו.

משעמדה האישה בחוזה, וחזרה לבעל על הבעל לעמוד בחוזה.

משלא עמד הבעל בחוזה (לא נקנתה דירה ולא נמכרה שלו) רשאית האישה לדרוש פיצויים על הפרת חוזה.

היה והמימון אמור להגיע ממכירת הבית ועל הבית החדש הייתה אמורה האישה לקבל מחציתו (לפי חוק יחסי ממון).

אזי שמחצית המימון שייך לאישה, והמימון הינו הבית, לכן מחצית הבית שייכת לאישה.

לפעמים צריך לדעת לקורא אותיות קטנות...

אלא שכאן ציטטת פרשנות, ולא את החוק עצמו. פרשנות מקומה היכן שאין חוק ברור, ולא במקום חוק קיים.

תגיד אתה סתום בלחץ???

תחפש את החוק ותגיד לי האם כתוב שזהו "סוף פסוק" (באף חוק בישראל לא כתוב שרק אליו יש להתייחס).

כל חוק הוא "סוף פסוק", אלא אם התקיים אחד או יותר מהתנאים הבאים:

1. הארוע, כפי שקרה, אינו מכוסה בצורה חד משמעית בנוסח החוק הקיים.

2. נסיבות הארוע מוציאות אותו מהתחום המכוסה ע"י החוק, שכן לפי פרשנות סבירה אין המחוקק התכוון לנסיבות הללו כשניסח את החוק.

3. ישנו חוק אחר שסותר, לפחות חלקית, את החוק הנידון.

בנושא הנידון, החוק ברור מאוד: רכוש שנצבר ע"י מי מהצדדים טרם הנישואין, נשאר רכוש אותו צד גם לאחר הגירושין. תנאי (1) נפסל. הנסיבות אינן חריגות - לא מדובר בנכס שהושקעו בו כספים נוספים (משותפים) לאחר הנישואין, למשל. תנאי (2) נפסל. נשארנו עם תנאי (3), אליו אתה מנסה, בדרכך העקומה, להתייחס. למעשה, הציטוט שהבאת, ודברי ההסבר שלך, מתארים שני דברים שונים לחלוטין.

הציטוט הוא, כאמור, פרשנות, לפיה אין החוק מתייחס ל"חוזה" הנרקם בין בני זוג בעת הנישואין, שאומר לדידם שהחוזה הזה מכתיב שיתוף בכלל הרכוש. עם הפרשנות הזו יש רק בעיה אחת - היא מנוגדת לחוק הקיים, שבמפורש מחריג רכוש שנצבר טרם הנישואין מאותו "שיתוף" שנוצר בנישואין. אין כאן שטח אפור: החוק ברור. אם כבוד השופט אוצה לשנותו, יתכבד נא ויתמודד לכנסת.

הדבר השני הוא דברי ההסבר שלך, המתיחסים ל"חוזה" שנרקם בין הבעל לאישה בעקבות הבטחת הבעל. ל"חוזה" זה אין קשר קל שבקלים לכל האמור לעיל, אבל הוא ראוי להתיחסות בפני עצמו - אלא שאיתו יש בעיה אחרת: בשום מקום לא פורט מהן בדיוק ההתחייבויות של הבעל והאישה, ומה ה"קנס" במקרה של אי-עמידה בהתחייבות זו. האם התנאי היה שהאישה תחזור אל הבעל לשנתיים-שלוש, או לתמיד? אם לתמיד, הרי שסוגיית הבעלות על הדירה כלל לא משנה. אם לשנתיים-שלוש, היכן בדיוק התקיים אותו "עקרון תום הלב" בו נפנפת בגאון קודם לכן? בקיצור, אי אפשר לטעון בשום צורה כי היה חוזה בין הבעל לאישה בו היא מתחייבת לחזור אליו והוא מתכוון למכור את הדירה, מבלי להוציא את האישה כנוכלת. נניח עתה שהיא חזרה אליו בלי קשר לכך (ונפרדה ממנו בלי קשר לכך). נניח גם שהוא אכן התחייב למכור את הדירה ולקנות דירה משותפת, התחייבות בה הוא לא עמד. היכן צויין ועל פי מה נקבע, שהקנס על אי-עמידה בהתחייבות זו הוא מחצית משווי הדירה? הרי אין אנו דנים כאן בחלוקת רכוש לאחר גירושין, אלא בדיני חוזים. אם, נניח, מכרתי לך כרטיסי הגרלה במחיר כולל של 100 שקל תוך הבטחה שקרית שאחד מהם זוכה ב50,000 שקל, האם גרמתי לך לנזק של 50,000 שקל, או של 100 בלבד? איך אפשר לטעון שהנזק הוא חצי משווי הדירה?

התשובה פשוטה: אי-אפשר.

DXM היקר, למרות שניבול הפה שלך לא הופנה אלי אני עדיין חושב שזה לא לכבודך להשתמש ולא לכבודנו לשמוע\לקרוא כזאת שפה.

כנראה לא הבנת דברי,כאשר אני מתכוון לאפשרות השלישית בדבריך.

השופט טוען שיש להתייחס לדינים נוספים בנוסף לחוק הקובע שאין

לא אפנה לכל החפירה, אבל בתמצות, השופט טוען שיש חוק נוסף, המתווסף לחוק הזוגיות. יתרה מכך טוענים כי נעשה שיפוץ בדירה בעת שהיו נישואים, זאת ועוד, הוחלט על מכירת הדירה ע"מ לקנות דירה אחרת. מכאן שיש כוונת שיתוף, ועל בסיס זה חזרה האישה.

כשהופט מחליט על פיצויים, אין הפיצויים מרחשי ליבו. חייב להיות הגיון, במקרה זה מה היה קורה אילו היו רוכשים הדירה הנוספת. מכאן כל התהליך שהסברתי פועל עד לקביעה כמחצית הדירה שייכת לאישה. כאמור מודבר פה בכך שהוכחה כוונת שיתוף, ומשהוכחה הכוונה לא נותר לשופט ברירה.

(אם למשל הדירה הייתה מושכרת לשוכרים אחרים ולא משמשת למגורי המשפחה, או כהבטחה למכור על מנת לקנות דירה אחרת משותפת, אזי שלא הייתה כוונת שיתוף).

כנראה לא הבנת דברי,כאשר אני מתכוון לאפשרות השלישית בדבריך.

השופט טוען שיש להתייחס לדינים נוספים בנוסף לחוק הקובע שאין

לא אפנה לכל החפירה, אבל בתמצות, השופט טוען שיש חוק נוסף, המתווסף לחוק הזוגיות.

הפנה אותי בבקשה לחוק הזה. לא לפרשנות, לחוק.

זאת ועוד, הוחלט על מכירת הדירה ע"מ לקנות דירה אחרת. מכאן שיש כוונת שיתוף, ועל בסיס זה חזרה האישה.

ואכן, כל עוד היא נשארה איתו אחרי שחזרה, היה בדירה שיתוף מלא - הרי היא גרה בדירה האמורה, והיתה נשארת בה כל זמן שתחפוץ כל עוד הם ביחד. לפי דבריך שלך, השיתוף היחיד שלא היה בדירה הוא למקרה שהאישה תעזוב. אם מראש הדאיג אותה הסעיף הזה, היא פשוט נוכלת ולא מגיעה לה אגורה אחת.

ולגבי ההבטחה - האם מבחינתך כל הבטחה בין בני זוג היא חוזה?

כשהופט מחליט על פיצויים, אין הפיצויים מרחשי ליבו. חייב להיות הגיון, במקרה זה מה היה קורה אילו היו רוכשים הדירה הנוספת.

מה היה קורה אם הייתי מחליט לרצוח אותך? אולי כדאי לשפוט אותי על קשירת קשר לביצוע רצח כבר עכשיו, לפי דבריך.

מכאן כל התהליך שהסברתי פועל עד לקביעה כמחצית הדירה שייכת לאישה. כאמור מודבר פה בכך שהוכחה כוונת שיתוף, ומשהוכחה הכוונה לא נותר לשופט ברירה.

כוונת שיתוף זה נחמד. נניח רגע מקרה קיצוני - נניח וגבר מתכנן לשאת אישה, ואפילו קנה טבעת והציע נישואין, אלא שלמחרת הם רבו והוא ביטל את הכל. האם האישה מבחינתך יכולה לתבוע מחצית מרכושו? הרי היתה כאן "כוונת שיתוף", ואפילו יש הוכחות.

אני אנסח זאת אחרת: אם חתמתי על זכרון דברים לרכישת רכב וחזרתי בי לאחר כמה ימים, מן הסתם חטאתי בפני המוכר. אם הוא יחליט לפנות לבית המשפט, השופט יכול להורות על אחת משתי דרכים - או שהעסקה תקויים כלשונה, או שהעסקה תבוטל תוך תשלום פיצוי מצידי למוכר על בזבוז זמנו, הברחת קונים פוטנציאליים אחרים ואולי אף עגמת נפש. האם גובה הפיצוי במקרה השני יגיע למחצית משווי הרכב? בוודאי שלא.

אתה יודע מה, קח עוד כיוון הסתכלות: נניח והגבר בסיפור המקורי היה עומד בהבטחתו וקונה דירה משותפת. עתה נניח שהאישה היתה עוזבת אותו כעבור שנה (כפי שאני חושד שהיא תכננה לעשות בכל מקרה). האם במקרה הזה היא היתה זכאית למחצית מהדירה? לפי דיני המשפחה, כן, כי כאן כבר באמת היה מדובר ברכוש משותף. האם הגבר היה זכאי במקרה כזה לפיצוי מצידה על אי עמידה בהסכם, שכן היא לא נשארה איתו? הצחקת לי את הביצה השמאלית.