תובנות חוכמה על האירוניה של האנושות, קטע (די ארוך יחסית לקטע) שכתבתי..

הזדעזעתי. כן, אני עדיין מחפש את הפרובוקציה; את הבריחה, הדבר אשר יבדיל אותי מכולם ויעלה אותי לעננים. כמו שאביב גפן כתב בזמנו "אנחנו דור מזוין", אני מחפש איפה אני נכנס פה. תראו, אינני עושה כלום עם עצמי חוץ מלהשמיד את הסיכויים שיש לי לעתיד ורוד ויפה. בתיכון שלי, אם אני שוקד מספיק, לא כל כך הרבה אני ממריא. אבל אני מרגיש שאני לא יכול לחייב את עצמי למערכת כזו צפופה של לימודים. לא יודע למה, אני מתרץ את זה בדביליות שלי, אני לא יודע אם אני כועס על עצמי, מרחם על עצמי או מנסה להעניש את עצמי. או בעצם, אם כבר להעניש אז את ההורים שלי. אני אומר לעצמי שאני לא מנסה אפילו להצליח בלימודים כי אז יקום אבא שלי (שדרך אגב אני מאוד מכבד אותו ומעריך אותו, אבל למרות זאת אינני חושב שאני מרוצה מהילדות שהוא העניק לי, מפונק שכמוני.) עם החיוך הדבילי שלו, ויגיד כן, הנה הבן שלי, יליד שושלת אולצ´יק המוצלחת (שמשומה רק במשפחה של סבא וסבתא שלי כולם מעמד ביניים -) הצליח. כן, הבן של נחום, נחצ´ה מהקיבוץ הוציא מעצמו משהו. ראיתם, הוא קיבל ציון 100 במתמטיקה! 95 בבגרות! אני לא רוצה דבר כזה, כי אז כולם ישכחו שאינני שבע. אני רעב, לאהבה. אבל זה לא שלא אוהבים אותי, אבא שלי אוהב אותי מאוד, ואני יודע את זה, והוא דואג לי נורא ועושה הכל כדי שיהיה לי טוב. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן שמונה, אמא שלי לקחו אותי ואת שאר הילדים והלכנו לגור באיזה חור ברח´ בצלאל. למרות בזמנו לא תפסתי שאני גרים בדירת 2 חדרים עלובה, בדיעבד אני מבין כמה שהמצב שלנו היה גרוע. לא גרנו שם הרבה זמן, אולי שנה, מקסימום שנה וחצי, אחר כך עברנו לסבא וסבתא שלי שטרטרו לאמא שלי את השכל עד שהיא התחרפנה ותאמינו לי שאני לא מאשים אותה (ואני לא ציני לגבי סבא וסבתא שלי, סבא שלי היה איש גדול מאוד, וסבתא שלי אישה יקרה עם הרבה תבונה וחכמת חיים). טוב, נראה לי שקצת נסחפתי, אז... איפה הייתי...? ....ההורים שלי. ובכן, מאז שהייתי ילד קטן חלמתי שההורים שלי ישובו להיות ביחד. אני יכול לזכור בזיכרון מעורפל טיול שעשינו בצפון (באותו קיבוץ שאבא שלי גדל בו), בדרך חזרה לירושלים באישון לילה אחותי זיהתה כוכב נופל, ואמא שלי אמרה שנביע משאלה. ובכן, הייתי כה צעיר שלא ידעתי כיצד להגיד את זה לעצמי בראש מבלי ללחוש בשקט, לחשתי: "הלוואי שאמא ואבא יחזרו להיות ביחד." לאחר מספר ימים ההורים שלי חזרו אחד לשני, ולא זה לא היה משמיים, וגם לא אצבע אלוהים. אמא שלי שמעה אותי לוחש את המשפט הנ"ל, וכנראה מתוך רצון טוב לעתיד ילדיה וכל זה היא החליטה לחזור אל אבא שלי לטובת הילדים. כמובן שזה לא החזיק הרבה זמן, ומן הסתם הפרידה שלהם ("עוד פעם") הותירה בי צלקת שעדיין לא החלימה בנוגע להורים שלי. כל הערכים שקיבלתי בגן על אהבה וכל השטויות האלה, אז למה ההורים שלי נפרדו? ילדים באים מאהבה, לא? אז איפה האהבה? מצטער על הגנון שעשיתי לכם פה כרגע.. meh.

בכל מקרה, אני עדיין לא מכיר את ההורים שלי בפנים, עוד לא חיטטתי להם בקרביים. יום אחד, כשאני אהיה בן 20 או משהו, או כשאבא שלי יצטרך אותי כי הוא יהיה חולה או משהו דומה, ואני אהיה כבר ילד גדול מספיק כדי שהוא ממש ידבר איתי על דברים שמציקים לו והציקו לו, הוא ישפוך את ליבו, אני אבין, ואז אולי אסגור את האבן הזו תקועה לי כמו מקל שיניים בגרון ויושבת לי, ומווסתת את הורמוני ההתבגרות שלי לגרום להרס עצמי. בית ספר? מוסד מקולל. בית? מחשב. חברה? יום אחד אני אוכל לכתוב גם שהנשים היפות כבר הלכו ואני נשארתי רווק זקן בשיכון זול בשכונת מצוקה. אבל למי אכפת?

לא סיפרתי לכם מה עבר עליי במהלך הזמן שבין כתיבת הודעה זו להודעה הקודמת. ובכן, רמיזה קטנה היא שלא כתבתי מכיוון שפיזית לא הייתי מסוגל. עברתי ניתוח לתיקון עקמת, ועד לפני יומיים בכלל הייתי צריך עזרה כדי לקום ולרדת מהמיטה. אז עכשיו שאני סוף סוף עצמאי, לאחר יומיים של התמסטלות על מורפיום (נגד הכאבים הנוראיים), שבוע שלם של שכיבה על הגב באישפוז בבי"ח מחוץ לעיר, ולא, לא יכולתי להסתובב, פשוט לשכב על הגב. שבוע נוסף שבו נזקקתי לעזרה כדי לקום ולשכב על המיטה, ומשך הזמן שהייתי על הרגליים הסתכם בכ-10 דקות ליום (שהתחלק לחמש דקות בבוקר וחמש דקות בערב). בכל אופן, איכשהו חזרתי לעצמי לאחר שאיבדתי את צלמי למשך חודש, הנני ממשיך לכתוב. נחשפתי להרבה זוועות, אומנם קיבלתי רק טעימה קטנה של סבל אמיתי, כאב וחוסר אונים (חוץ מאולי אפשרות לקחת משכך כאבים 4 פעמים ביום). אבל אני מנסה לדמיין איך מרגיש אדם שנמצא בתנאים שאני הייתי בהם, ללא ההורים שלו שיושבים לצדו, ומשפחה שאוהבת, חברים, חברה. אדם שנמצא בסביבה עוינת, עם אנשים שמשתמשים בו ככלי לסחיטה ואיומים. תנסו לדמיין לרגע אחד איך רון ארד מרגיש, האם אתם יכולים לדמיין לכם מהו סבל? עינויים. להיות פצוע, פציעות נוראיות ברגליים שנרגמו לכם בזדון ע"י אנשים חסרי אלוהים, ופשוט להיות מושפל. 17 שנה. תנסו לדמיין דבר נורא שכזה. כאב שאתה מרגיש כאילו מעבירים לך סכין בכתפיים שחותך לך את העצמות (לפחות ככה אני יכול לתאר את הכאב שהיה לי, לא שאני מעז להשוות את עצמי לרון ארד, שיהיה בריא.) חס ושלום אל תנסו לקבל את הרושם שאני מסיט בנוגע לרון ארד, אני לא מכיר את הסיפור הזה, כל העסקות שבויים וזה.. משחקים בקקי. עזבו את רון. ישנן שדות, שדות אינסופיים של קרח. קפוא, בטמפרטורת האפס המוחלט. האם אתם יכולים לדמיין אוקינוס של קור? קיפאון, קור שמחלחל לתוך העצמות, פשוט קפור אימים. הדברים הללו קיימים, ישנם אנשים שסובלים יום יום מהדברים שנראים לכם הכי בנאלייים שבעולם. לקום מהמיטה, ללכת. ואני קיבלתי טעימה קטנה מאוד, קמצוץ. למשך שבוע. (ותראו, כבר אני חושב שאני יודע הכל. :-/( אין ייאוש בעולם? עלק! תעשו לי טובה, יש ייאוש, יש סבל, יש עינויים, ילדים רעבים ללחם. וכן, אולי לא שמתם לב, לא יצא לכם להיות עדים לזה (אני יודע שלמזלי לא הייתי באחד כזה) אבל יש גם פיגועים. אנשים שמתפוצצים לחתיכות, מאבדים גפיים ודופקים את החיים שלהם בגלל כמה חארות שדואגים יותר מדי לאינטרסים המזוינים שלהם. קיבינימט, פושעים. תפסיקו את מעגל ההרס. טוב, אני מרגיש יותר מדי שאני משחק אותה נביא ומתנשא קצת. למרות שבריא לפעמים להסתכל על הכל בפרספקטיוה מלמעלה ולא להתעמק בשטויות הקטנוניות של הנושאים הללו, שנראים כה טיפשיים ברגע שאתה חושב עליהם ממבט של עין אחרת. בעבר, בית הספר הטיל עליי טרור. אבל עכשיו, אני אדיש, פאסיבי, לא מזיז לי. אז נכשלתי בעוד מבחן, בסדר נזרוק את המבחן לפח, אז באסה שאני אצטרך להשפיל את עצמי כמה פעמים בשנה וללכת לעוד אסיפת מורים מחורבנת. אבל כשאתה מודה באדישות שלך זה כבר לא נוגע לך. המורה להיסטוריה קטלה אותי היום, היא כל כך עיצבנה אותי.. אז מה? אמרתי לה "בסדר, נראה.." כשהיא אמרה לי "תתפוס את עצמך בידיים", הסתובבתי והלכתי. באותו זמן חשבתי לעצמי "איך נותנים לאנשים הקטנים הללו לעצב את הדור שלנו, שגם הוא אולי יותר קטן מהאנשים הללו אבל זה בגלל האנשים הגדולים שיושבים למעלה. [ולא, אני לא מנסה ללגלג על המשקל של שרון.. למרות שזה יכול להיות נחמד.] בכל אופן, חשבתי: "לא רוצה לתפוס את עצמי בידיים. אני לא זונה של המערכת הזאת, אני מטרטר את התחת שלי לכיתה יום יום כדי שלא ישלחו לי קב"סית וכדי שאבא לא יצעק, אבל לא כדאי ללמוד. קיבינימט תתנו לי להנות קצת מהחיים שלי. נשבר הזין תנו לי חופש!" אחר כך עוד חשבתי... "היא בטח תצחק כשהילד הזה [אני] יהיה שרוע חתוך ופרוס על המדרכה לאחר שקפץ מבניין רב קומות. מעניין איך כולם ירגישו אז? אולי אז יגלו שאני הייתי ילד כשרוני, שעשו לו בעיות בגלל שההורים שלו דפקו לו את החינוך. אולי אז יבינו אותי." לא שחס וחלילה תקבלו את הרושם שאני מתכוון להתאבד, לא בעשר שנים הבאות לפחות. אבל זה מחשבה נחמדה לפעמים, כשאתה מרגיש מנוכר בודד ועצוב בתוך ים של זיעה אשר מדיפה ריח מחריד של ייאוש.

בקיצור, התבגרתי באופן מחריד תוך שבוע. מתוך ילד קטן ותמים שמחפש מה חרא אצלו בחיים לתוך ילד מגודל, נער בינוני, בחור קטן שמבין את החסרונות האלה שלו, מנסה לטטאות אותם כדי שלא יראו, אבל עדיין.. לא מנסה לפתור אותם. סבלתי, כן, הרגשתי כאב אמיתי, וחד, ואני עכשיו מתחיל להבין כמה שהעולם שלנו מנוכר. זוכרים מה שאמר סמית´? (נו, הזה ממטריקס)

"Human beings are a desease, the cancer of this planet, you´re a plague and we are the cure.", זה בדיוק ככה, רק שאין את ה-we הזה. אולי תצליחו לתפוס את זה יום אחד, אני מאחל לכם שלא תשתתפו באף מלחמה, כי זה הרבה יותר מסוכן וכואב מהקמצוץ של המציאות שאני קיבלתי. ביום שתהיו במלחמה, אתם תבינו עד כמה אנחנו פלנטה האוכלת את יושביה.

נ.ב. קראתם עד לפה? מקווה שנהנתם, בבקשה תתנו לי פידבאק וביקורת בונה על הקטע הזה.. מי שרוצה גם יש לינק לבלוג שלי בחתימה.

אדיוס.