לגבי הנושא של ראיות - ראיה שהושגה בדרך לא חוקית היא ראייה לא חוקית ולא קבילה (עוד פעם, ככל שאני יודע), השאלה שצריכה להשאל היא מה החוק מגדיר כדרך חוקית להשיג ראייה..

ראיה שכדי להשיג אותה היה צורך להפר את החוק לא קבילה בבית משפט.

לא בארץ, בארץ ברוב המקרים אפשר להשתמש בראיות שהושגו באופן בלתי חוקי - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A2%D7%A5_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%A2%D7%9C

למה מתקיימים שני ת'רדים נפרדים שהם כמעט באותו נושא...?

בכל מקרה, הבעיה היא בסוג הראיות, ולא בדרך שבה הן הושגו. יש משקל רב מדי בארץ לעדויות שמיעה וראיה, ולהודאה-באשמה, בהשוואה לראיות מוצקות שמוכיחות מעבר לכל ספק סביר את האשמה. זה מעגל שמזין את עצמו - זה מוביל בסופו של דבר לזה שרוב המשאבים של המשטרה מוקצים לנסיון "להוציא" את האמת מאנשים (עדים, חשודים) - במקום לנסות ולהשיג ראיות אובייקטיביות בשטח (טביעות אצבעות, טביעות נעליים, צילומים, DNA, ראיות נסיבתיות כמו דו"חות שונים - לדוגמא - דו"ח שיחות, מסמכים, וכן הלאה).

אני עושה כאן הכללה, יש אכן שוטרים ובלשים מוכשרים במשטרה שעושים מלאכה מדהימה לפעמים (מציליחים להפליל אנשים באמצעות איזה בדל סיגרייה) --- אבל אפשר לומר ש-בגדול (ובמיוחד במקרים שלא זוכים להד תקשורתי) יש נטייה לעשות "קיצורי דרך" - מסתפקים בהפללה-חלקית, ומגיעים לעסקת טיעון. מכיוון שברוב המקרים החשודים הם אנשים עם עבר פלילי כלשהו, ובגלל שהסנגוריה הציבורית (ועורכי דין רבים) נוטים להמליץ על קבלת עסקאות כאלה -- זה מה שקורה בסוף.

אם לאנשים היה אמון במלא ביכולת של בית המשפט לגלות את חפותם (בהנחה שהם אכן חפים מפשע) - הם לא היו ממהרים להסכים לעסקאות טיעון. כדי להשיג אמון כזה צריך להציב סטנדרטים גבוהים יותר של השגת הרשעה, ולהיות מוכנים לקבל אחוז מסויים של פושעים-שיצאו-לחופשי, בתמורה לסיכוי אפסי שאדם חף מפשע יענש על לא עוול בכפו.

אני לא יודע איזה אמון יש או אין לאנשים בכך שבית משפט יגלה את חפותם (בהנחה והם חפים מפשע).

אומנם כבר אמרנו ש-99% מהמקרים מסתיימים בהרשעה, אך 95% מתוכם הם עסקאות טיעון.

ולכן מעט מאוד מקרים מגיעים לבית משפט (כ-5%) ומתוכם עוד יותר מעט (כ-1%) מסתיימים בזיכוי.

אומנם זה נשמע כאילו יש סיכוי קטן מאוד שבית המשפט יקבע שאתה זכאי - אך למעשה ההסתברות שזה

יקרה היא 20%, שזה לא כל כך מעט.

ויש שני דיונים על נושאים קרובים, אך לא זהים, בעיקר באשמתי כנראה:

בנוגע לאחוז ההרשעות בארה"ב (וגם אנגליה), צריך לזכור שמערכת המשפט שלהם שונה לחלוטין משלנו ומבוססת על שיטת המושבעים

(שהיא שיטה מפגרת לחלוטין לדעתי, אבל זה נושא לדיון אחר כנראה).

20% זיכוי זה באמת לא מעט, וזה כמובן מאיר באור אחרי לגמרי את הנתונים שהוצגו בתחילת הת'רד (אם הם בכלל מדוייקים).

כאמור, אפשר שאיזה גוף חיצוני (מבקר המדינה?) יערוך ביקורת מסודרת על כל נושא הגשות כתבי האישום וחקירות המשטרה. אנחנו כבר מתחילים לראות ניצנים של זה בביקורת-האישית האחרונה שחטפו כמה בכירות בפרקליטות, וכנראה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה...

חבר שלי שנשפט פעם מתאר שהחוויה היא דיי מזעזעת, לא בדיוק הקשיבו למה שהיה לו לואמר, הדיון היה בין השופט לפרקליטות בעיקר, ומדיי פעם עורכת הדין שלו הצליחה להשחיל מילה. הוא בכלל היה שם רק סטאטיסת.. מזל שזה לא היה משהו רציני.

הטענה שלו היא שצדק זו מילה יפה, אבל במציאות פשוט מנסים לגמור מהר ולעבור לתיק הבא, וטחנות הצדק טוחנות את הבאים בשערייהן, ולזו הכוונה שהן טוחנות לאט.. אחריי חוויה כזו אני ממש מבין אותו, וברור לי שהמשחק דיי מכור מראש.

פשוט מאוד הייתה לו עורכת דין גרועה, זה הכל

הייתי רוצה להאמין שזה ככה, אבל נראה שהמציאות פשוט הרבה יותר עצובה.

צדק זה מושג יחסי, ואל תגיד לי זה לא יקרה. אם זה קרה לו, זה יכול לקרות גם לך.

אני מכיר את המציאות הזו יחסית מקרוב כי אמא שלי עורכת דין. תאמין לי, לזהותו של עורך הדין ולכישורים המשפטיים שלו יש השפעה עצומה על המשפט. זה כמובן, בעייתי מסיבות אחרות לגמרי (ככל שעורך דין מוצלח יותר ומפורסם יותר, כך שירותיו יקרים יותר) אבל זה נושא לשיחה אחרת לגמרי.

להיפך, זה נובע מכך שהפרקליטות ממש נזהרת לפני שהיא מגישה כתב אישום, ומוודאת שיש לה באמת תיק

ומה עם אלה שתופרים להם תיקים? ולא חסר כאלה.

היו כבר מספק כתבות על דברים כאלה.