מה דעתכם? האם שילוב כזה רצוי ומה לדעתכם קורה בפועל כרגע?

יש רק 7 אוניברסיטאות בארץ כשהיתי בתיכון חשבתי שרוב האקדמיה בישראל שמאלנית עד שמאלנית לא שפויה אבל הנה הגעתי לטכניון ולהגיד תאמת ממש הופתעתי לטובה מהאוניברסיטה פה א-פוליטית לחלוטין והמרצים כאן ברובם בלי דעה מובהקת פוליטית

וגם אגודת הסטודנטים היא א-פוליטית יש מרצים דתים ערבים דרוזים חרדים ימנים שמאלנים(מעט מאוד) ועוד אבל כולם מנסים לשמור על פרופיל נמוך

מי שיש לו מידע על אונברסיטאות אחרות שיכתוב פה

מה לעשות, רוב האקדמיה והמשכילים הם שמאלנים מטבעם...

אני באו"פ ואין שם שמץ של דעה פוליטית, לא בקרב המרצים בכל אופן.

אבל בככלי מה לאוניברסיטאות ולפוליטיקה, כל עוד אתה לא לומד מקצועות שנוגעים איכשהו לפוליטיקה אין סיבה שהמרצים יכניסו את זה לשיעור באיזושהי צורה. מה גם שבניגוד לבית ספר באוניברסיטה אף אחד לא מנסה לחנך אותך או לשנות את דעותיך בכל צורה, המטרה היחידה של המרצים היא להעניק לך ידע.

לא גבר אתה טועה גם אני חשבתי כך אבל זה לא נכון ברוב מקצועות ההנדסה האנשים שפויים לפחות בטכניון וגם פגשתי כמה מרצים במכללת אורט בראודה ובמכון לב שהם ימינים

במכון לב אפילו יש ימין קיצוני ממש קיצוני אפילו בשבילי ממש hardcore

ומה זה או"פ לגבי חינוך אני יודע שרוב אגודות הסטודנטים הם דווקה כן פוליטיים

אקדמיה = הסגל, נראה לי שגם אם תבדוק אצלך באוניברסיטה, אצל מרבית אנשי הסגל (ובעיקר הפרופסורים/דוקטרורנטים), הם שמאלנים (מצד שני יהיה לך קשה לבדוק את זה). לגבי הא-פוליטיות, זה נראה לי דבר שהוא נורמה בכלל המקומות בארץ, אחרת היה על זה רעש...

אקדמיה = הסגל, נראה לי שגם אם תבדוק אצלך באוניברסיטה, אצל מרבית אנשי הסגל (ובעיקר הפרופסורים/דוקטרורנטים), הם שמאלנים (מצד שני יהיה לך קשה לבדוק את זה). לגבי הא-פוליטיות, זה נראה לי דבר שהוא נורמה בכלל המקומות בארץ, אחרת היה על זה רעש...

לא ממש לא יש שם גם דתיים וגם שהיתי במיכנה כך שיכלתי לדבר יותר חופשי עם מרצים כולם היו עם דעות ימנייות והיו שם אנשים חשובים באקדמיה

ברובם בלי דעה מובהקת פוליטית

ועוד איך יש להם דעה - פשוט אסור להם להביע אותה מול הסטודנטים.

הנה כתבה שמצאתי באינטרנט אני אחלק אותה ל 2 חלקים

פורסם בנתיב

====================

הרדיקליזם של השמאל באקדמיה העברית

שלמה סוקרט

====================

שלמה סוקרט הינו שם עט לפרופסור מרצה באחת האוניברסיטאות בארה"ב,

המעדיף להישאר בעילום-שם.

===================

יום אחד, כשההיסטוריונים יגרדו את פדחתם בנסותם להבין את טירוף המערכות שפקד את מדינת היהודים כאשר זו אימצה ללבה את לבנת החבלה הקרויה הסכמי אוסלו, מן הראוי שיקדישו מעט תשומת לב לאנשי האקדמיה שפעלו בישראל בעת ההיא. הם יביטו אחורה בתימהון וישאלו את עצמם � כיצד זה קומץ רדיקלים יהודים, עוכרי עמם, אימץ לעצמו את סדר-היום של האויב, ובעשותו כן פעל על מנת לפגוע במולדתו.

על מנת לסייע לאותם היסטוריונים עתידיים במלאכתם, ולהקל מן העומס שירבוץ על כתפיהם, ברצוננו להעמיד לרשותם חומר רקע אודות כמה מן הדמויות המככבות בזירה האקדמית בעת הזאת.

רקע

כאשר מבקרים אנשי אקדמיה, מן הראוי להגדיר כמה הנחות יסוד:

אין אנו דוגלים בצנזורה פוליטית בקמפוסים של ישראל (או של כל מדינה אחרת); איננו מאמינים בהגבלת חופש הביטוי מעבר למגבלות החוק הקשורות בהוצאת דיבה או בהסתה למעשי פשע; הפצתן של אידיאולוגיות שמאלניות קיצוניות אינה תופעה שיש להילחם בה באמצעות צנזורה, אלא דרך דיון פוליטי. מצד שני, איננו מסכימים עם מערכת העקרונות הרווחת, לפיה מימון נדיב של השמאל הקיצוני הנו בגדר זכות אוטומטית הנובעת מעצם מעמדם של אותם פעילים.

אנו מבחינים בין הקיצונים הפועלים בקמפוסים בישראל לבין אנשי האקדמיה וההוגים הפועלים שם. בין אנשי האקדמיה בישראל ישנם כישרונות מן המעלה הראשונה העושים את מלאכתם נאמנה, אלא שקולם נבלע בהמולה שמחוללת חבורה של רדיקלים.

יש לדעת שההשכלה הגבוהה בישראל מרוכזת סביב מה שנהוג לכנות "שבע הגדולות" � אוניברסיטאות המחקר המקבלות את נתח הארי מתוך תקציבי הממשלה המיועדים להשכלה גבוהה. לצד אלה פועלות גם מכללות שאינן בגדר מכוני מחקר, שגם הן בבעלות הממשלה. תקציביהן נמוכים משל שבע הגדולות ודרישות הקבלה אליהן יותר נמוכות.

מתוך שבע אוניברסיטאות המחקר, בשתיים כמעט ולא נמצא מעורבות פוליטית � בטכניון שבחיפה ובמכון וייצמן שברחובות. מעט מן הפרופסורים הפועלים שם עסוקים בפוליטיקה, בין אם הם שייכים לשורות השמאל ובין אם לימין, וגם הם נוטים לשמור על פרופיל ציבורי נמוך. אוניברסיטת בר-אילן היא באופן יחסי א�-פוליטית, חרף התדמית שהודבקה לה כחממת הקיצוניים בשל העובדה שרוצחו של רבין, יגאל עמיר, נמנה על תלמידיה. כך שאנו נותרים עם ארבע: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. באופן מסורתי נחשבות שתי הראשונות לליגה המובילה של ההשכלה הגבוהה בישראל, בעוד ששתי האחרות הנן מרכזים אזוריים להשכלה גבוהה. ניתן לטעון ששני המוסדות הללו הם מעוזם של אנשי האקדמיה האנטי-ישראליים הקיצוניים ביותר בישראל. כך או אחרת, כל ארבעת המוסדות היו למרכזי קיצוניות, לקמפוסים של רדיקליזם אנטי-ישראלי.

תפוקה נמוכה, איכות ירודה

כבכל מקום גם בישראל, ההערכה לה זוכה מרצה באוניברסיטה אמורה להיקבע על-פי שני קריטריונים מרכזיים: פרסומים (ורצוי שיופיעו בפורומים בינלאומיים) והערכת הוראה. בישראל מדד הערכת ההוראה אינו משח�ק תפקיד ראוי כשמדובר בקבלת תפקיד ובהעלאה בדרגה. באשר לפרסומים בכתבי-עת בינלאומיים, אלה נבחרים ונבחנים בקפידה על-ידי מערכת שופטים קפדנית. דווקא כתבי-עת, ולא ספרים, נחשבים לקנה-המידה החשוב. הדברים משתנים בהתאם לתחום המחקר, אך בדרך כלל פרסום ספרים יוקרתי פחות, וזאת בשל העובדה שאלה אינם זוכים לבחינה כה קפדנית של בוחנים בעלי שם שאינם נמנים על חברי מערכת כלשהי. גם כתבי-עת פנים-ארגוניים, כמו הוצאות ספרים, אינם "נחשבים".

במרבית התחומים רק לפרסום באנגלית יש חשיבות; לעתים גם צרפתית תימצא ראויה. פרסומים בעברית אינם מועילים בדרך כלל, למע�ט בנושאי תלמוד ומשפטים. (הלצה רווחת מספרת שאלוהים לא קיבל קביעו�ת כ��יוון שפרסם רק בעברית, וללא הערות שוליים...). נמצא, שפרופסורים רבים שדעותיהם הפוליטיות קיצוניות, מצליחים למרות מיעוט פרסומיהם. בחלק מהמקרים מפרסמים אנשים אלה בכתבי-עת פוליטיים כמו אלה של אש"פ, ובפרסומים המזוהים עם תנועות מרקסיסטיות. ישנם חברי סגל אנטי-ציוניים הכותבים בעיקר ל"כתב-העת ללימודים פלשתיניים" � כלי תעמולה של אש"פ המתפרסם במסווה של כתב-עת אקדמי. כתב-עת זה נוהג להתייחס להקמתה של ישראל כאל אל-נאכ�בה (הקטסטרופה).

בהקשר זה מעניין לבחון את הישגיהם האקדמיים של רון פונדק ויאיר הירשפלד, השניים שפעלו בסקנדינביה והכשירו את הקרקע, יחד עם אש"פ, לתהליך שהוביל להסכמי אוסלו, ואחר כך סייעו בהכנת מסמך ההסכם בין ביילין לאבו-מאזן. פונדק, העומד בראש "מרכז שמעון פרס לשלום", הוא מחברו של ספר אחד � The Struggle for Sovereignty. הוא אינו יכול לזקוף לזכותו ולו פרסום אחד בבמה אקדמית כלשהי. הירשפלד, הנמנה עם סגל המחלקה ללימודי היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לא פרסם דבר בבמה אקדמית ראויה, למעט עבודת הדוקטורט שלו אותו סיים ב- 1976. את זיכרונותיו מתקופת אוסלו העלה על הכתב ופרסם בספר פופולרי. העסקתו במסגרת אקדמית מעמידה בסימן שאלה את אמות-המידה המשמשות את האוניברסיטאות בישראל בבחירת חברי הסגל שלהן.

עיוות אמות-המידה נובע בחלקו מהפוליטיזציה הרווחת בקמפוסים. בחלק מן המקרים לא ניתן להסביר את העסקתם ואת קידומם של אנשים, אלא אם מייחסים זאת לאחוות שמאלנים הפועלים זה לצד זה לקידום ערכי התקינות הפוליטית בנוסח הרדיקלי שלה. רבים מבין העומדים בראש האוניברסיטאות בישראל היו בעצמם חברי סגל מקרב חוגי השמאל, שנודעו בשימושם בדעה פוליטית כבנייר לקמוס בבואם לחרוץ את גורלן של קריירות אקדמיות. כתוצאה מכך גוברת הפוליטיזציה באוניברסיטאות בישראל, והשפעתם של חוגי השמאל הולכת וגוברת.

עם זאת חשוב לציין, שיש מבין הקיצוניים שהם אנשי מחקר בעלי שם שפרסומיהם זכו להכרה. לדוגמה, ברוך קימרלינג, פרופסור מן האוניברסיטה העברית, אנטי-ציוני פעיל במפלגת חד"ש, הוא חוקר מכובד בתחומו הזוקף לזכותו רשימת פרסומים מרשימה בתחום הסוציולוגיה; כך גם בנימין בית-הלחמי מאוניברסיטת חיפה, חוקר בעל שם והכרה בינלאומיים בתחום הפסיכולוגיה של כתות דתיות; הפרופסור שלמה אבינרי מהאוניברסיטה העברית, הידוע ביחסו החם לקומוניזם ובאהדתו לרעיונותיו של שמעון פרס, זוקף לזכותו פרסומים ברחבי העולם בתחום מדע המדינה. אך אלה הם בבחינת היוצא מהכלל.

*