היכן כדאי להתקין תוכנות, ב C או ב D? דעתכם...

לאחר כ 12 שנה של התקנות וינדוס ותוכנות, היום שמעתי תיאוריה שנשמעה לי מופרכת והייתי מעוניין לדעת מה אתם חושבים: כשמתקינים תוכנות, כדאי להתקין אותן בפרטישן שונה מזה של וינדוס. כלומר, אם וינדוס מותקן ב C, אז תוכנות יש להתקין ב D ולא ב C. עד כה מה שתמיד עשיתי היה להתקין תוכנות בדיוק באותו כונן בו מותקנת מערכת ההפעלה, בעיקר משום שיש תוכנות השמות בכל מקרה קבצים בתיקיית Windows וכך לגרום לתוכנה לפעול משתי מחיצות נראה לי לא הגיוני. כמובן שאם יש תוכנות, סגנון EMULE, MPC וכדומה, שעומדות באופן עצמאי, אין חשיבות למיקום תיקיית התוכנה, אך נאמר עם תוכנות כגון אופיס נדמה היה לי תמיד שיש חשיבות.

מה דעתכם? האם יש ממש בתיאוריה? שימו לב שהתיאוריה אומרת שלהפריד את תיקיית התוכנה מהפרטישן של וינדוס תורם ליציבות מערכת ההפעלה.

לדעתי, עדיף להתקין תוכנות באותו כונן בו מותקנת מערכת ההפעלה.

ולהקצות כונן אחר לקבצים אחרים , וזאת כדי למנוע עירוב בין הקבצים.

אין קשר בין מיקום ההתקנות ליציבות מערכת ההפעלה. אין לי מושג איך ניתן לראות קשר כזה. אין גם הגיון בהתקנה של תוכנות על כונן שאינו הכונן של מערכת ההפעלה, כי בוינדוס, כל מעשינו מכוונים היטב ליום הדין = יום הפרמוט הבלתי נמנע. אם נתקין את התוכנות על כונן אחר, וניאלץ לפרמט את כונן מע"ה, לא יעזור לנו העניין בשיט, כי רוב התוכנות כותבות נתונים לרג'יסטרי, ובהתקנה חדשה של וינדוס הן פשוט לא יפעלו.

אי לכך ולכן, רצוי להתקין את התוכנות על אותו כונן, וביום הדין (מי שלא הכין גיבוי גוסט מלא למערכת) צריך לשבת ולהתקין הכל מחדש יפה יפה. מה שכן, יש קבצים ותיקיות ספציפיות מאוד, שכן רצוי להעביר למחיצה אחרת.

1. המסמכים כמובן. לא להסתמך על מיקום הדיפולט של "המסמכים שלי" בוינדוס, ולהעביר אותו כונן במידית.

2. קבצי המייל של אאוטלוק (או כל תוכנת מייל אחרת)

3. תיקיית המועדפים. למי שלא איבד את המועדפים שלו בפירמוט, אין מושג כמה קשה לשחזר אותם.

ובקיצור, לא לשמור שום דבר שלא ניתן לשחזר על כונן המערכת.

דווקא שיש קשר. אני בעצמי נוהג לעשות את זה תמיד

סיבות להמלצה הזו:

א) בעת פירמוט, התוכנות עצמן לא נמחקות (למרות שיש בעיה אחרת: נשמר מידע של התוכנה בRegistry וDLLים למינהם בC).

ב) זו הסיבה העיקרית. רב המשתמשים לא משגיחים שיהיה להם 25% שטח פנוי (או יותר) בכונן בו מותקנת מערכת ההפעלה, מה שיכול לגרום בפירוש לחוסר יציבות של המערכת. גם כשתעשה איחוי לכונן, הם יבקשו ממך בסביבות 25% של שטח פנוי על מנת לאחות, מסיבות דומות.

דווקא שיש קשר. אני בעצמי נוהג לעשות את זה תמיד

סיבות להמלצה הזו:

א) בעת פירמוט, התוכנות עצמן לא נמחקות (למרות שיש בעיה אחרת: נשמר מידע של התוכנה בRegistry וDLLים למינהם בC).

ב) זו הסיבה העיקרית. רב המשתמשים לא משגיחים שיהיה להם 25% שטח פנוי (או יותר) בכונן בו מותקנת מערכת ההפעלה, מה שיכול לגרום בפירוש לחוסר יציבות של המערכת. גם כשתעשה איחוי לכונן, הם יבקשו ממך בסביבות 25% של שטח פנוי על מנת לאחות, מסיבות דומות.

א) אם כך, מה עוזר לך שהתוכנות לא נמחקות, אם ממילא אתה צריך להתקין אותם מחדש? 99% מהתוכנות הכבדות לא יעבדו במקרה כזה.

ב) זה כבר סיפור אחר, וכאן נכנסים להגדרות של קובץ החלפה Swap File. קובץ ההחלפה משמש גם כזיכרון וירטואלי על הדיסק. בדיפולט של וינדוס הוא מוגדר כקובץ בגודל משתנה, והוא משתנה לפי צרכי המערכת. במקרה שלא יהיה מספיק מקום בכונן המערכת, הקובץ יהיה מוגבל בגודלו, והמערכת לא תתפקד כראוי.

לכן מה שעושים אנשים חכמים (או סתם כל משתמש בלינקוס) זה מחיצה נפרדת לקובץ ההחלפה, או לפחות קובץ SWAP בגודל קבוע, ואז לא מגעים לבעיה שהזכרת. אבל מחוסר מקום, ועד התקנת תוכנות בכונן אחר... אין שום קשר ליציבות המערכת.

דעתי בנושא באה מאחד שבעבר היה דוגל בשימוש בפרטיציה בודדת להההההכל, וידיעה ברורה איזה תיקיות מסויימות צריך לגבות, או יותר נכון איזה תיקיות צריך למחוק כדי להביא ווינדוס למצב חדש לגמרי, בדיוק כמו אחרי פירמוט (צריך רק לעשות defrag ואז למחוק את c:\program files c:\windows c:\documents and settings אחרי שמעבירים מהם לתיקיות שורש אחרות את הדאתא שרוצים לגבות עד ההתקנה הבאה על אותו כונן עם הדאתא בצד תוך כדי ההתקנה! עובד פרפקט).

היום לעומת זאת, גם לדעתי עדיף להשאיר את כונן C כמה שיותר ריק, וכדאי להשתמש בפרטיציה נפרדת (D) גם כדי שאפשר יהיה לעשות גוסט מ-C ל-D ולהיפך. אישית אני שומר ב-D את כל פרופיל המשתמש, שכולל את הרג'יסטרי של אותו משתמש, וכולל הרבה מהדאתא הווינדוסי שלו (פייבוריטס, חומר על הדסקטופ, מסמכים/תמונות/מוסיקה שלי, אפילו אייקוני מסנג'ר, וקוקיז וקבצי IE זמניים). ואם גם משנים שבברירת מחדל כל התקנה עתידית הולכת ישר ל-D:\Program Files, אז יודעים בבירור מוחלט שכל הדאתא נשמר ב-D גם אם לא זכרת להזיז את תיקיית ברירת המחדל של נניח ההורדות באימיול מ-Program Files למקום יותר בטוח.

ככה גם יודעים שהגודל של C הוא קבוע, למעט כמה קבצים מזעריים שנוספים ל-c:\windows מדי פעם. עובדים עם SWAP סטטי בגודל מכובד של כ-2 גיגה שיושב ב-C, ועובדים עם System Restore בגודל הרצוי (סטטי).

רק חובה לזכור שכשרוצים לעשות גוסט ל-C, צריך לזכור מיד גם לגבות לפחות את הרג'יסטרי וה-Program Files מ-D (והכי נוח מ-D אל D עצמו!) אחרת השחזור אח"כ לא יעבוד עם רג'יסטרי עתידי מ-D שמצפה לקבצים לא קיימים/שונים ב-c:\windows נניח. שווה את הטרחה למישהו שעושה גוסט פעם בכמה חודשים בלבד (או כמוני, מישהו שעושה גוסט פעם אחת בלבד - אחרי דרייברים ותוכנות מאוד בסיסיות וקלילות..אולי אולי עוד פעם אחת אחרי כמה שבועות כשהכל דופק כמו שעון...אחרי זה אני כבר טורח רק לגבות דאתא כי בינכה הווינדוס מתקלקל מעצמו)...

היתרון המרכזי של לשים את Program Files ב-D לדעתי: set and forget - המשתמש הפשוט יתקין תוכנות תמיד ב-D (ברירת מחדל) כך שכאשר יבוא טכנאי ברמה נמוכה יחסית ויפרמט מיד את C כמו שהוא רגיל משחר ילדותו, אז כל הדאתא יישאר ב-D. ;D הכל. אבל ממש הכל. כולל אימג'ים יציבים של C, הרג'יסטרי, ו-Program Files ישן וטוב.

היתרון הנוסף: אי בזבוז שטח ב-C, וזו נקודה קריטית בלאפטופים עם הרד דיסק בעל גודל תמיד מעיק. כנ"ל הידיעה שלא יגמר לך מקום ב-C אף פעם, מה שהיה מאט לך באופן כרוני את המחשב. מחשב XP שאין לו לפחות איזה 5 גיגה פנוי ב-C מתחיל להיחנק.

ר' צודק.

אני מסכים עם הדעה שיש להשאיר אם ה-C נקי כמה שאפשר, ולהתקין עליו תוכנות נחוצות כגון תוכנות אבטחה למיניהן,

ותוכנות ניתוח ואחזקה.

כל שאר התוכנות ניתן להתקין במחיצה אחרת ומערכת ההפעלה כבר תדע לקחת את הקבצים להם היא נחוצה.

את רוב התוכנות אחרי פירמוט מתקינים מחדש, כך שעקרונית למערכת ההפעלה ממש לא משנה היכן תתקין.

C פנוי = יכולת חיפוש גבוהה יותר = מחשב עובד מהר יותר.

האמת שהעלת עכשיו עוד נקודה חשובה ששכחתי ממנה קודם. ואכן, מי לא מכיר את הקטע של ללחוץ על My Computer ולחכות כמה שניות יותר מדי כדי לקבל את רשימת התיקיות, ואז שוב כשלוחצים על Program Files נניח עוד פעם לוקח המון זמן, או כשפותחים את Start Menu לוקח לו המון המון זמן להראות את רשימת התוכנות... ההשערה שלי כבר הרבה זמן היא שמשפחת הבעיות הללו שורשה מכובד על מערכת הקבצים NTFS עצמה. לכן אם ב-C יהיו בעיקר קבצים של c:\windows, לדעתי זה אכן ישפר באופן מורגש את מהירות הגישה לקבצים שם.

ופה עולה לי רעיון נוסף - למה להפסיק בזה? למה לא לשים רק את Program Files ב-D ואת Documents and Settings ב-E! הרי D&S היא תיקייה כבדה ביותר שבדרך כלל מכילה מאות קובצי זבל/זמניים, קוקיז, מטמון דפדפן, מטמון תוכנות אחרות וכו.

ואז חזרנו לבעיה של ניצול השטח כמו שצריך ב-D וב-E. למרות שלא צריכה להיות בעיה. דאתא, הוא סתם דאתא. כלומר ברגע שנגמר המקום ב-E אפשר להתחיל לכתוב דאתא ב-D. אפשר גם להתחיל להתקין תוכנות ב-E כעבור כמה חודשים אם נגמר המקום ב-D לפני שנגמר ב-E. כי who gives a shit איפה התוכנה מותקנת... העיקר שתרוץ. אפשר גם לגבות את D ו-E ואז לנסות מזלך עם Partition Magic אם רוצים סדר מופתי. אפשר גם להפציץ את הפרטיציות D ו-E וליצור אותן מחדש בגודל החדש הרצוי, ואז לשחזר אליהן את התוכן המקורי מגיבוי. לכולנו הרי יש גיבוי בכל מקרה של כל המחשב על הרד דיסק חיצוני או מחשב אחר ברשת, לא ככה? :-*

היתרון המרכזי של לשים את Program Files ב-D לדעתי: set and forget - המשתמש הפשוט יתקין תוכנות תמיד ב-D (ברירת מחדל) כך שכאשר יבוא טכנאי ברמה נמוכה יחסית ויפרמט מיד את C כמו שהוא רגיל משחר ילדותו, אז כל הדאתא יישאר ב-D...

היתרון הנוסף: אי בזבוז שטח ב-C, וזו נקודה קריטית בלאפטופים עם הרד דיסק בעל גודל תמיד מעיק. כנ"ל הידיעה שלא יגמר לך מקום ב-C אף פעם, מה שהיה מאט לך באופן כרוני את המחשב. מחשב XP שאין לו לפחות איזה 5 גיגה פנוי ב-C מתחיל להיחנק.

כאן אין משתמשים פשוטים, וכמו שאף טכנאי לא יגע לך במחשב, כך גם למשתמשים כאן:\ אם מגדירים מראש C בגודל מספיק, לא יקרה מצב של מקום נגמר. רוב האנשים עובדים עם תוכנות קבועות, ואין מצב שתיקיית Program Files מתנפחת פתאום. (כן, את ההורדות של אימיול לא שמים ב C בכל מקרה).

את פרופיל המשתמש זה חכם לשמור ב D, אבל זה לא נושא האשכול.

ברגע שמגדירים זיכרון וירטואלי קבוע, המקום הנותר בC כבר לא קריטי כל כך, צריך רק לדאוג שלא יגמר. אגב, עליך אני מתפלא; לא שמעת על מחיצה נפרדת לקובץ החלפה? זו ה המלצה. (כן, עכשיו יתחיל כאן ויכוח מה המחיצה המהירה ביותר לגישה וכל זה.. עזוב, ככה זה בלינוקס וככה זה פועל מצויין)

לגבי הקטע של My Computer, זה פשוט פאק בסייר המעפן של וינדוס. תשתמש בכל תוכנה אחרת, ותראה את הרשימה עולה מיד.

חוץ מזה, אם תתחיל להעביר את כל התיקיות האלו, אתה פשוט לא תגמור. מה עם c:\windows\System ? מה עם כל התקנות התוכנות שדוחפות לך קבצים משונים במקומות לא רצויים? מה עם תוכנות ישנות שבכלל לא יפעלו אם אין להם תיקיית שורש בC?

אני מנסה להבין מה ההגיון שעומד מאחורי הסדר ש'ר' מציע. לטובת מה כל זה? אגיד יותר מכך: נניח והסידור של 'ר' אכן תורם ליציבות המערכת יותר מאשר הכל ב C. הרי זו לא יציבות מוחלטת. וינדוס הוא וינדוס, וככל שהזמן יעבור, המערכת תתחיל לקרטע כתמיד. ואז מה? היכן גיבוי הגוסט שיכול ב 5 דקות לשחזר את כל העבודה (שלי לוקחת בערך 8 שעות. הרבה תוכנות.)? פיזרת את כל הקבצים שאינם DATA ב C D ו E. רק מבחינה פסיכולוגית, אני ארגיש שאני יושב על מחשב מאוד מבולגן.

[1] אגב, עליך אני מתפלא; לא שמעת על מחיצה נפרדת לקובץ החלפה? זו ה המלצה.

[2] לגבי הקטע של My Computer, זה פשוט פאק בסייר המעפן של וינדוס. תשתמש בכל תוכנה אחרת, ותראה את הרשימה עולה מיד.

[3] חוץ מזה, אם תתחיל להעביר את כל התיקיות האלו, אתה פשוט לא תגמור. מה עם c:\windows\System ? מה עם כל התקנות התוכנות שדוחפות לך קבצים משונים במקומות לא רצויים? מה עם תוכנות ישנות שבכלל לא יפעלו אם אין להם תיקיית שורש בC?

[1] אם יש הרד דיסק פיזי נוסף, עדיף לשים את ה-SWAP עליו. אם אין, עדיף לשים את ה-SWAP על הפרטיציה הראשונה כי מהירות הגישה לחומר שפיזית נמצא בתחילת ההרד דיסק היא הכי גבוהה (והפרטיציה הראשונה היא בתחילת ההרד דיסק) - ממש כמו בברירת מחדל. כל המלצה אחרת שמגיעה עם תיאוריה מדוע היא תניב תוצאות יותר גבוהות נשללת אוטומטית מעיניי מבלי לקבל הוכחות ברורות של איזה שיפור בדיוק אני מקבל בגישה ל-SWAP ואיזה שיפור אני מקבל בכל המחשב. אם התוצאות הן ברמות של מאיות האחוז, אני לא טורח להתייחס אליהן בכלל כמו שאני לא טורח להתייחס ל-99% מה-tweaks שקיימים ביקום, שגם אם אבצע את כולם, המחשב שלי עדיין יהיה איטי יותר מאשר מחשב נטול-טוויקים אך שה-CPU שלו מהיר ב-10% בלבד (בדרך כלל השקעה של כמה עשרות דולרים בחומרה). לכן תמיד יש לראות הכל בפרופורציה.

[2] אני עובד עם xplorer2 ועדיין הגישה למערכת הקבצים מתחילה להיות איטית ביותר כשמגיעים לכמות מסויימת של תכנים בפרטיציה/NTFS table. לפחות נדמה/מרגיש/הגיוני לי שזו הסיבה לאיטיות.

[3] עניין של תועלת-יחסית-למאמץ. להעביר את תיקיית c:\windows\system ייקח לך המון זמן כי תצטרך לעשות המון שינויים אינטימיים ברג'יסטרי, לדוגמא. כל תוכנה שתרצה לכתוב (כמה מגות מסכנים) בכל מקום C תקבל את ברכתי. תוכנה שתרצה לכתוב מאות מגות במקומות חבויים ב-C, מה שלא נתקלתי בו עד כה, תילקח מראש בחשבון, או אם היא רוצה לשרוף גיגות רבות, תועבר ידנית למקום אחר. אגב גם תוכנה ישנה שדורשת לכתוב ב-C לא יודעת ש-C:\oldprog למעשה פיזית יושב בפרטיציה D תחת תיקייה Program Files\oldprog בעזרת נקודת NTFS junction. לא שאני מצפה שתוכנות ישנות יעבדו על NTFS, או שיש אחוז רציני של משתמשים אמיתיים שמתקינים תוכנות כל-כך ישנות, אך ניחא.

וינדוס הוא וינדוס, וככל שהזמן יעבור, המערכת תתחיל לקרטע כתמיד. ואז מה? היכן גיבוי הגוסט שיכול ב 5 דקות לשחזר את כל העבודה (שלי לוקחת בערך 8 שעות. הרבה תוכנות.)? פיזרת את כל הקבצים שאינם DATA ב C D ו E. רק מבחינה פסיכולוגית, אני ארגיש שאני יושב על מחשב מאוד מבולגן.

זה אכן רק מבחינה פסיכולוגית. אם אינני משחק משחקי מחשב אז בבירור אוכל בעזרת תכנון נכון מראש לדעת עם דיוק של כמה גיגות בודדות כמה מקום להקצות ל-D שיכיל Program Files נטול דאתא לנצח (כאשר התיקייה הכבדה ביותר אצל 99% מהמשתמשים הרגילים תהיה אופיס כמובן, אולי איזה נרו כבד, או תוכנת אדובי כלשהי). כל הדאתא יושב ב-E. אז במקום לעשות גוסט של C במקרה שלך, אעשה גוסט של C ו-D במקרה שאני תיארתי. עוד דקה עבודה (אותה כמות תעבורה בסה"כ). אני לא מכיר אף אחד שרוצה לחזור לגוסט של המחשב שלו כמו שהוא נראה אחרי שנת שימוש בווינדוס. לחזור לנקודה של אחרי חודש שימוש כן; של אחרי יומיים שימוש/קינפוג-ראשוני כן. ולכן זה לא ממש משנה איפה הדאתא שלי בסוף השנה הזאת, כל עוד אני יודע איפה הוא. אם הוא בטעות הגיע ל-D או אפילו ל-C, אני מגבה אותו כמו ילד טוב להרד דיסק חיצוני (כמו שהיית גם אתה צריך במקרה שלך), כי מן הסתם נגמר לי המקום ב-E (במקרה שלך "D") עד שהייתי צריך להתחיל לשמור דאתא בפרטיציות שלא אמור לשבת עליהן דאתא. כמובן שעדיף שיגמר לי המקום ב-D מאשר ב-E, כי אם אתקין איזה משחק של 20 גיגה ב-E לא יקרה שום דבר כשאשחזר גוסט ראשוני של C ו-D. פשוט יהיו לי כמה תיקיות זבל ב-E (המשחק). לא ביג דיל. דאתא אני לא אאבד, וזו הנקודה הקריטית.

ואחרי כל הנאמר, אני חוזר להתייחסות שלי לנקודה [1] למעלה. יכול להיות שפשוט לא שווה כל המאמץ להפריד שום דבר בימינו והכל הוא פשוט תחושות ותיאוריות של כל מיני אנשים כולל אני בעצמי. גוסט של היום זה לא גוסט של פעם. אפשר היום בעזרת Acronis True Image או ERD Commander לגבות תיקיות מסויימות בלבד מ-C שקשורות למערכת ההפעלה ולהשאיר את הדאתא בצד בשקט, על אותה פרטיציה C. אם השימוש שלכם בגוסט הוא אך ורק כדי להפריד דאתא מכל היתר, אז אין הבדל בין לשמור דאתא באופן מסודר ב-D לבין באופן מסודר ב-C:\Data, אם אתם עובדים עם כלים מתקדמים לגיבוי/אימג'ינג/שיחזור. כמובן שאם יש לכם הרד דיסק פיזי פנימי נוסף אז עדיף לשמור את הדאתא עליו (ולדעתי גם את Program Files). ואם יש לכם אפילו עוד הרד דיסק פנימי אז ללא עוררין עדיף לשמור עליו את Program Files.

או במילים אחרות: איש הישר בעיניו יעשה. :-*

אני מבין שהפסקה האחרונה של דבריך מסייגים את הרעיון של program files בפרטישן D בטענה שאולי הכל פסיכולוגי ואין הבדל בין זה ל C אחד גדול. ובכל זאת, מדוע מלכתחילה טענת שזה כדאי? למה לי ליצור שני כוננים - C לוינדוס, ו D לתוכנות - ולגבות את שניהם, ולא לעשות הכל על כונן C? מה היה הרעיון שעמד מאחורי דבריך? אני לא מצליח להבין מה הטעם בזה חוץ ממקור לבעיות (למשל, ישנן תוכנות שלא מתלהבות משינויי אות כונן אצלן. נקרא להן "אוהבות C"). לטובת מה אני צריך להתיר את האפשרות לבעיות הללו (שאגב, אפשר להתמודד עימן אם זה שווה את זה)? שיפור ביצועים? אינני רואה כיצד זה יקרה. הרי אם תקצה 20GB לכוננים C ו D יחדיו, או רק לכונן C, זה אותו מקום פיזי בכונן (נניח בתחילתו).

האר את עיני... :

הטענה הלא מקורית היא - מהירות גישה לקבצים/תיקיות. הזמן שלוקח לווינדוס לאתר קבצים ב-NTFS שמן (שמכיל הכל ב-C, גם Program Files) לבין NTFS רזה (שמכיל בעיקר ווינדוס ב-C כלומר ללא Program Files, או רק את Program Files בפרטיציה נפרדת). אני מדבר על איתור קבצים פנימי של מערכת ההפעלה דבר שנעשה אלפי פעמים ביום, לא חלון חיפוש בממשק משתמש.

הטענה המקורית העיקרית שלי היתה שזה חוסך לך מקום בלאפטופים אם אתה ממקסם את הניצול ב-C ומונע חנק שם (ובכך תורם ליציבות המערכת), ושזה דבר שעושים רק פעם אחת, אז למה לא.

הסברתי למעלה איך אפשר לעבוד על תוכנות "אוהבות C" בעזרת junction points. הן בודדות ונדירות כל-כך, עד שאני בתור חובב מושבע של תוכנה, אין לי אפילו אחת כזאת באף מחשב... תן לנו דוגמאות לתוכנות איכותיות/פופולריות כאלה שמתעלמות מהגדרת מיקום ברירת מחדל של Program Files (שאפשר להגדירו ב-D). סתם בשביל הסקרנות שלי.

ושוב צריך לזכור שגם מי שמשאיר את Program Files ב-C אך שומר את ה-user profile ב-D, צריך לגבות איכשהו את הרג'יסטרי מה-profile באותה שנייה שהוא יוצר גוסט כל פעם, אחרת הרג'יסטרי לא יהיה תואם ליתר הקבצים במערכת ההפעלה בזמן שיחזור מאוחר יותר. לא חייב להפריע, אבל יכול.

[כעבור כמה שעות...]

אוקיי אז המשכתי את המחקר בנושא (כי אם אין אני לי, מי לי?) והגעתי למסקנה שאכן כדאי לשים רק את Program Files ב-D ואת הדאתא ב-E.

http://www.windowsdevcenter.com/pub/a/windows/2005/02/08/NTFS_Hacks.html

יש בלינק הזה עוד הרבה טיפים מאוד מאוד יפים ושימושיים איך להאיץ את מערכת הקבצים עצמה. כמה מהם עושים הבדל משמעותי? אנא עארף כמו שאומרין. ;D

וגם אם תטרחו לקרוא קצת את הלינק המרשים הזה:

http://linux-xfs.sgi.com/projects/xfs/papers/xfs_white/xfs_white_paper.html

בין כל המלל הרב והמדהים ביופיו תראו נקודה מאוד מאוד קריטית:

אז כמה שה-MFT קטן יותר, כלומר פחות קבצים בפרטיציה, כך מערכת הקבצים שם תהיה מהירה יותר. השאלה החשובה היא, שוב, עד כמה יותר מהירה, והאם זה שווה את הטרחה.

הטענה הלא מקורית היא - מהירות גישה לקבצים/תיקיות. הזמן שלוקח לווינדוס לאתר קבצים ב-NTFS שמן (שמכיל הכל ב-C, גם Program Files) לבין NTFS רזה (שמכיל בעיקר ווינדוס ב-C כלומר ללא Program Files, או רק את Program Files בפרטיציה נפרדת). אני מדבר על איתור קבצים פנימי של מערכת ההפעלה דבר שנעשה אלפי פעמים ביום, לא חלון חיפוש בממשק משתמש.

נו בסדר. כל עוד לא מדובר בשינוי בביצועים, נמתין קצת. כשזה משתחרר זה בסדר.

הטענה המקורית העיקרית שלי היתה שזה חוסך לך מקום בלאפטופים אם אתה ממקסם את הניצול ב-C ומונע חנק שם (ובכך תורם ליציבות המערכת), ושזה דבר שעושים רק פעם אחת, אז למה לא.

למה אתה מפריד בין ניידים לנייחים?

הסברתי למעלה איך אפשר לעבוד על תוכנות "אוהבות C" בעזרת junction points. הן בודדות ונדירות כל-כך, עד שאני בתור חובב מושבע של תוכנה, אין לי אפילו אחת כזאת באף מחשב... תן לנו דוגמאות לתוכנות איכותיות/פופולריות כאלה שמתעלמות מהגדרת מיקום ברירת מחדל של Program Files (שאפשר להגדירו ב-D). סתם בשביל הסקרנות שלי.

יש לי אחת. אכן נידחת. לא רק שהיא אוהבת C, היא אוהבת תיקייה ספציפית ב C. אחרת לא עובד. לא תכיר אותה. זו תוכנה שמפעילה קובץ ספרים שרכשתי. מאוד עתיקה.

ושוב צריך לזכור שגם מי שמשאיר את Program Files ב-C אך שומר את ה-user profile ב-D, צריך לגבות איכשהו את הרג'יסטרי מה-profile באותה שנייה שהוא יוצר גוסט כל פעם, אחרת הרג'יסטרי לא יהיה תואם ליתר הקבצים במערכת ההפעלה בזמן שיחזור מאוחר יותר. לא חייב להפריע, אבל יכול.

ושוב אני חוזר: למה בכלל להפריד ולשים ב D?

[כעבור כמה שעות...]

אוקיי אז המשכתי את המחקר בנושא (כי אם אין אני לי, מי לי?) והגעתי למסקנה שאכן כדאי לשים רק את Program Files ב-D ואת הדאתא ב-E.

http://www.windowsdevcenter.com/pub/a/windows/2005/02/08/NTFS_Hacks.html

4. Use More Partitions

In Windows 2000, when you partition a large disk (50GB or more, say) into several smaller NTFS volumes (10GB each), you can speed disk performance by up to 10 percent. NTFS on Windows XP has been improved to perform better overall, but you can still squeeze a percent or two of better performance out of a large disk by partitioning it into several smaller volumes.

אתה קורא את זה לא נכון. כל מה שזה אומר שדיסקשיח - ולא מערכת הפעלה - יעבוד מהר יותר אם תחלק אותו מאשר אם תשאיר אותו בגודלו המלא. זו טענה מאוד ישנה אך עדיין תקפה, ולכן כדאי ש C לא יהיה גדול מידי ולא קטן מידי. מה שכן, חלוקת שאר המקום ל D, E, F וכו אינה משפיעה על מהירות העבודה ב C. כמובן שמערכת הפעלה שתשב על כונן שפוצל תעבוד מהר יותר מאשר מערכת הפעלה שיושבת על כונן שלא פוצל, אך לא זאת השאלה ששאלתי. אני שואל האם יש שהשפעה על ביצועים או יציבות בהשמת PROGRAM FILES ב D ולכך הציטוט שלך לא קשור.

יש בלינק הזה עוד הרבה טיפים מאוד מאוד יפים ושימושיים איך להאיץ את מערכת הקבצים עצמה. כמה מהם עושים הבדל משמעותי? אנא עארף כמו שאומרין. ;D

וגם אם תטרחו לקרוא קצת את הלינק המרשים הזה:

http://linux-xfs.sgi.com/projects/xfs/papers/xfs_white/xfs_white_paper.html

בין כל המלל הרב והמדהים ביופיו תראו נקודה מאוד מאוד קריטית:

It is also important to note that the MFT itself is a linear data structure, so the operation to locate the MFT entry for any given file requires a linear search as well.

אז כמה שה-MFT קטן יותר, כלומר פחות קבצים בפרטיציה, כך מערכת הקבצים שם תהיה מהירה יותר. השאלה החשובה היא, שוב, עד כמה יותר מהירה, והאם זה שווה את הטרחה.

במקרה הזה, אם יש לך ב D הרבה DATA, זה יהיה חסר תועלת להעביר לשם את PROGRAM FILES. אם כך אנחנו מדברים על העברה שכזו רק לכונן D ריק שמיועד להכיל אך ורק את PROGRAM FILES.

כאמור, עדיין אינני מצליח להבין ממך שיש טעם לעשות את הפיצול הזה מלבד כאב ראש.

ועוד לא נכנסו בכלל לאופי כונן ה C עליו מדברים. יש הרי הבדל אם אתה מתקין 10 תוכות או 100 תוכנות, אם הקבצים גדולים או קטנים, כמה קבצים ועוד.

שים לב לכתוב בלינק ששלחת:

וזה כמובן ניתן לפתרון אך לא על ידי חלוקת הקבצים ל C ו D!

> נו בסדר. כל עוד לא מדובר בשינוי בביצועים, נמתין קצת. כשזה משתחרר זה בסדר.

להמתין למשהו שישתחרר אומר ביצועים ירודים.

> למה אתה מפריד בין ניידים לנייחים?

כי ניידים באים עם הרד דיסקים קטנים מאשר נייחים, ולכן חשוב שם ניצול חכם של המקום בהרד דיסק. גם בנייחים עם הרד דיסקים קטנים (מתחת ל-100 גיגה נגיד) חשוב מאוד לא לשרוף סתם מקום.

> יש לי אחת. אכן נידחת. לא רק שהיא אוהבת C, היא אוהבת תיקייה ספציפית ב C. אחרת לא עובד.

NTFS Junction, במידה והיא תופסת מעל חצי גיגה נניח.

> ושוב אני חוזר: למה בכלל להפריד ולשים ב D?

ושוב אני חוזר: בגלל המהירות גישה לקבצים של C ובגלל קלות הגיבוי/שיחזור של C ובגלל הגודל הסטטי של C שכולל מקום לנשימה כל הזמן.

> אתה קורא את זה לא נכון. כל מה שזה אומר שדיסקשיח - ולא מערכת הפעלה - יעבוד מהר יותר אם תחלק אותו מאשר אם תשאיר אותו בגודלו המלא. זו טענה מאוד ישנה אך עדיין תקפה, ולכן כדאי ש C לא יהיה גדול מידי ולא קטן מידי. מה שכן, חלוקת שאר המקום ל D, E, F וכו אינה משפיעה על מהירות העבודה ב C. כמובן שמערכת הפעלה שתשב על כונן שפוצל תעבוד מהר יותר מאשר מערכת הפעלה שיושבת על כונן שלא פוצל, אך לא זאת השאלה ששאלתי. אני שואל האם יש שהשפעה על ביצועים או יציבות בהשמת PROGRAM FILES ב D ולכך הציטוט שלך לא קשור.

לא מבין את הטענה שהרד דיסק יעבוד מהר יותר. הרד דיסק פיזית עובד במהירות של RPM. זה לא ישתנה כשתפצל לעוד/פחות פרטיציה. מערכת ההפעלה היא מה שכותבת להרד דיסק, ב"שפת" NTFS. אומרים שם באופן מאוד ברור ש-NTFS של חלונות 2000 עובד יותר מהר בפרטיציות קטנות. מי שמעביד את ה-NTFS זה מערכת ההפעלה, כשהיא כותבת אלפי קבצים ביום לתוך ההרד דיסק, ב"שפת" NTFS. אם C יותר קטן, מערכת ההפעלה יותר מהירה. אלא אם האפקט השלילי של הוספת הקבצים של Program Files ל-D שיש עליו גם דאתא, מבטל ואולי אף מזיק לאפקט החיובי מהמשפט הקודם. אין לי מושג אם רוב הקבצים שנקראים/נכתבים ע"י מערכת ההפעלה הם מתיקיית Windows או תיקיית Program Files.

> כאמור, עדיין אינני מצליח להבין ממך שיש טעם לעשות את הפיצול הזה מלבד כאב ראש.

שיפור פוטנציאלי במהירות גישה לקבצים במערכת. כאב ראש של כמה דקות בהתקנה ראשונית של ווינדוס, לא כאב ראש תמידי אם גודל הפרטיציות תוכנן בחוכמה מראש.

> ועוד לא נכנסו בכלל לאופי כונן ה C עליו מדברים. יש הרי הבדל אם אתה מתקין 10 תוכות או 100 תוכנות, אם הקבצים גדולים או קטנים, כמה קבצים ועוד.

ל-95% מהאוכלוסיה, תהיה תיקיית Program Files (שאינה כוללת משחקים) בגודל של פחות מ-6 גיגה. משחקים לדעתי רצוי להתקין בפרטיציית דאתא/אחרת כדי שאפשר יהיה למחוק אותם בקלות אח"כ בינכה. זה לא קשה לדעת מראש איזה תוכנות כבדות בנאדם הולך להתקין במחשב ולעשות חיבור פשוט.

> שים לב לכתוב בלינק ששלחת:

ציטטת לי שם תרחיש לא מציאותי אצל 99% מאיתנו. אין לאף אחד מאיתנו מאות אלפי קבצים מתחת ל-8 קילו. המטמון של הדפדפן הוא אולי כמה אלפים, ובינכה אינם קובצי דאתא תמידיים אלא מנוקים בכלל לרוב עם CCleaner. וגם בתרחיש ההוא, שמדבר על כמות עצומה של קבצים, פיצול פרטיציה כדי להפחית כמות קבצים בפרטיציה, תשפר את המצב. גם דיפרוג של ה-MFT עם Diskeeper ישפר את המצב, אך לדעתי הרבה פחות מהפחתת גודל ה-MFT דהיינו הקטנת כמות הקבצים פר פרטיציה (יצירת פרטיציה חדשה).

לדעתי שווה את כאב הראש, כי שוב, זה כמה דקות עבודה וחשיבה נכונה מראש. האם אתה חושב שזה כאב ראש להזיז את תיקיית הדאתא של אימיול מברירת המחדל הטפשית שלה? מה עם ה-Store Folder של OE? כאב ראש? לא לדעתי - פשוט סיסטמה נבונה. אחרי כל התקנה מיד עושים חושבים: איפה הדאתא שלה נשמר? אבל ממש כל הדאתא שלה? הרבה (קינפוג) נשמר ברג'יסטרי, והרבה בכל מיני חורים במערכת. פעם אחת לומדים את זה ואח"כ כשצריכים לגבות (כדי להתחיל מאפס, או סתם כדי להתכונן לקריסת הרד דיסק או משהו דומה) אז 90% מעבודה כבר בוצעה.