ב-18 באוקטובר נפגשו עתידנות רצינית עם פתרונות שקשה לא לחייך אליהם: כבלים שיחצו אוקיינוסים, כוננים שיגדלו לממדים דמיוניים וקונסולה שקיבלה מסך משלה. ובין לבין, מוצר אחד הוכיח שגם בעולם הטכנולוגיה יש מי שמסרב להיעלם.
המחשב הסלוני שלא התעייף
יש מוצרים שמקבלים עוד ועוד הזדמנויות, וב-2019 ה-Shield TV של NVIDIA היה בדיוק כזה. מחשב האנדרואיד הסלוני, שהושק במקור ב-2015, המשיך לקבל עדכונים גם אחרי ארבע שנים, ועל הדרך עמד לקבל גרסאות חדשות עם שבב Tegra X1 מעודכן. ה-Shield TV שממשיך להתעדכן היה תזכורת לכך שתמיכה לאורך זמן יכולה להיות תכונה מרשימה לא פחות ממפרט נוצץ.
העתיד של אחסון מכני נראה שאפתני לא פחות: Western Digital הציגה ב-2017 את MAMR, שיטת הקלטה בעזרת גלי מיקרוגל, והאמינה שתוכל לסלול את הדרך לכוננים בנפח 40 טרה-בייט. ההבטחה הזו באה על רקע הקושי לממש את שיטת ה-HAMR, שכבר שנים דיברה על חימום נקודתי באמצעות לייזר. הכוננים שהבטיחו 40 טרה-בייט הזכירו שגם כשמדובר בדיסק מסתובב, הדרך לעתיד עוברת לפעמים דרך מיקרוגל.
אוקיינוס של מידע, ודרייבר עם תנאים
פרויקט תשתית שאפתני של גוגל ופייסבוק יצא לדרך ב-2016: כבל סיבים תת-ימי באורך 12,800 קילומטרים בין לוס אנג'לס להונג קונג, עם רוחב פס של 120 טרה-ביט בשנייה. לפי ההכרזה, הוא נועד לאפשר אפילו 80 מיליון שיחות וידאו באיכות HD בו-זמנית. הכבל שחצה את האוקיינוס השקט המחיש איך מאחורי האינטרנט הזריז שלנו מסתתרת תשתית פיזית עצומה.
את מקור התסכול הקטן והקרוב יותר למחשב סיפקה NVIDIA ב-2015, כשהחליטה שדרייברים מוכנים למשחקים חדשים יהיו זמינים דרך GeForce Experience, אחרי הרשמה והתקנת התוכנה. הדרייברים הכלליים עדיין היו זמינים בנפרד, אבל לא כולם אהבו את הדרישה להכניס עוד תחנה בדרך לעדכון כרטיס המסך. הדרייברים שהגיעו עם תנאי מחזירים אותנו לימים שבהם אפילו עדכון קטן יכול היה לפתוח ויכוח גדול.
הקונסולה יצאה מהבית
למי שאהב את הפלייסטיישן 4 עד כדי כך שלא רצה להיפרד ממנה, היה ב-2014 פתרון: ה-PlayBook 4 של המודר אד זריק, קונסולה שהפכה למעין מזוודה עם מסך Full HD בגודל 22 אינץ'. רק לא להתבלבל עם מחשב נייד: לא הייתה לה סוללה, והיא נזקקה לשקע חשמל. הפלייסטיישן בתוך המזוודה היה מסוג הרעיונות שמעלים מיד שאלה חשובה: אבל איפה שמים את המטען?
גם מוח מלאכותי כבר נשמע כמו משהו מעבר לפינה. קוואלקום הציגה ב-2013 את Zeroth, סדרת מעבדים נוירומורפיים שתוכננה לצאת בשנה שאחר כך, ולחקות את הדרך שבה רשתות עצביות לומדות ומעבדות מידע. השאיפה הייתה ליצור מכונה שאפשר ללמד, כמעט כמו ילד. השבבים שרצו ללמוד כמו מוח הזכירו שההבטחות הגדולות של עולם הטכנולוגיה לא תמיד מגיעות בקופסה עם מסך.
איזה מהדברים האלה אתם זוכרים במיוחד – את המחשב הסלוני, את המרדף אחרי דרייברים או את הפלייסטיישן במזוודה? ספרו לנו בתגובות.
