אם זה בנוי מאטומים, אפשר לפרוץ לזה
אם בכל זאת הצלחתם לבלוע את השטויות שהאכילו אתכם ב"שלושת הימים הבאים", אתם בוודאי תגיעו למכסת הבולשיט המותרת לאדם בוגר כשתצפו ב"מת לחיות 4". אפשר לוותר לו על כמה וכמה דברים, כמו נניח, כשצוות האקרים פורץ למרתף נידח בו נמצא ברוס וויליס ועוקב אחר הנעשה בעזרת מצלמת אינטרנט שבכלל לא הייתה דלוקה באותו הזמן. אנחנו גם לא נשמיץ את "מכירת החיסול" שביצעו אותם האקרים, כלומר פריצה לכל מאגר מידע שקיים בעולם ושינוי המידע שנמצא בו. בלי הטריק המשוגע הזה, הסרט לא היה קיים, אז ניחא. מה שאנחנו לא מוכנים לקבל, לעומת זאת, אלו הן פריצות שנוגדות את חוקי הפיזיקה.
במהלך הסרט, בנסיון נואש לחסל את ברוס וויליס (כי כדורים, משאיות והליקופטרים מתרסקים בוודאי שלא משפיעים עליו), מפוצץ גבריאל תומאס, ה-"bad guy" בסרט, תחנת כוח שמעבירה גז לכל הצינורות במדינה… דרך האינטרנט.
| הרגע בסרט בו אתם מתבקשים ללחוץ על כפתור הכיבוי במוח |
גם בסרט "הרשת" מ-1995, האקרים מתוחכמים פורצים לכל אתר אינטרנטי בו סנדרה בולוק רשומה ומוחקים את הזהות שלה, כי ביקום שבו "הרשת" מתרחש לבני אדם יש זיכרון של דג זהב ואף אחד לא מכיר אותה. כמובן, יש לסרט תירוץ משכנע במיוחד והוא שסנדרה היא בעצם חובבת מחשבים בודדה וחנונית שאין לה חברים. במציאות, אם יוודע על קיומה של חובבת מחשבים שנראית כמו סנדרה בולוק, היא לעולם לא תהיה לבד.
אולי התרכזנו יותר מדי בבולוק בפעם הראשונה שראינו את הסרט, אבל במבט לאחור כל העלילה שם סובבת סביב ההנחה שאפשר פשוט למחוק אנשים מהעולם על ידי מחיקתם מהרשת החברתית המועדפת עליהם. יותר מכך, סנדרה מאבדת את חשבון הבנק שלה, את עמוד המייספייס שלה (אוי לא!) ובמשטרה היא הופכת להיות רשומה כיצאנית מסוממת בעלת עבר פלילי.
אף אחד לא טרח להעלות את הנקודה שלכל מאגר מידע יש אנשים שמכירים אותו ומתחזקים אותו לפרנסתם. אם זה היה כל כך קל לגנוב למישהו את הזהות דרך פריצה, כבר מזמן הייתם נכנסים לכלא.
מצד שני, אין לנו באמת על מה להתלונן כשמדובר בסנדרה בולוק. לא בגלל הגוף שלה, אלא בגלל שנראה לנו ששטויות טכנולוגיות בתסריט זו דרישה מוקדמת בחוזה שלה. בכל זאת, ב"איש ההרס", שגם בו היא שיחקה (לצד סילבסטר סטאלון), ניתן לעקוף מנגנון אבטחה הדורש סיסמא פשוט על ידי הקלדת הפקודה "override". נפלא.
ממשקים של תוכנות מקצועיות תמיד יראו פשוטים
מדובר בבעיה קטנה, זעירה אולי, אך לא פחות מעצבנת מכל מיתוס אחר שעולם הסרטים מטביע בתודעתם של הצופים. בניגוד לכל סיקוס אחר, כמו הפיכת פריצה מייגעת לסקסית ומגניבה, סיקוסן של עבודות המשרד הוא דווקא משהו שהיינו רוצים לראות כאן ועכשיו, במציאות.
כל מי שראה כל סדרת בילוש, חקירה או משטרה יודע שמדי פעם המצלמה מצלמת סביבת עבודה במחשב, ומדגימה את אחת מהדמויות הראשיות עובדת עליה בכדי שנרגיש קצת יותר מחוברים רגשית למה שקורה על המסך. אחרי הכל, מי מאיתנו לא יודע מהי הרגשת עייפות לאחר שעות מרובות של עבודה מול מסכי מחשב? מספיק להסתכל במשך כמה דקות על מנהלת חשבונות ממוצעת אשר מעבירה חשבוניות וקבלות דרך תוכנה שעוצבה בעידן הברונזה, על ידי אנשי מערות שמעולם לא שמעו על המושגים "גלגל", "עגול", "מעוגל" או "כדורי", בכדי להעריך את היופי והפשטות בחיים.
בטלויזיה, לעומת זאת, ממשקי העבודה מינימליסטיים להחריד, עד לנקודה בה קשה להאמין שהתוכנה מאפשרת לעובד למלא את כל תפקידיו. תסתכלו, למשל, איך נראות מערכות המידע של סדרות כמו "24", "שקר לי", "CSI: Miami" ו-"X Files"; כולן נקיות למשעי, בעלות מספר מועט של כפתורים וללא פונקציות מיותרות או תפריטי ענק עם אינספור פריטים שכנראה לעולם לא תשתמש בהם. עם זאת, קשה להאשים את הוליווד בכך שהיא מנסה לעזור לנו להבין מה קורה על המסך. מתי פעם אחרונה ראיתם איך תוכנת משרד ממוצעת נראית? הנה דוגמא לתוכנה משרדית יחסית פשוטה.
המחשבים שלנו יותר מתקדמים מאיתנו
זה נכון שהטכנולוגיה מתקדמת בקצב הולך וגובר, אבל תסלחו לנו אם יש גלולות שאנחנו פשוט נסרב לבלוע. הוליווד תמיד תציג דברים בצורה טובה יותר, מגניבה יותר ופשוטה יותר ממה שהם. זהו טבעה ואנחנו לא מתכוונים לבקר אותה על כך. לעומת זאת, אנחנו כן מוכנים לבקר את תעשיית הסרטים הגדולה בעולם כשהיא חוצה את הגבול ומעניקה למחשבים יכולות על-אנושיות – ולא כשהם בעלי אינטילגנציה מלאכותית כמו סקיינט – אלא כשהם נשלטים בידי בני אדם.
מסתבר, אם להאמין לסרט "איירון מן", שהטכנולוגיה מאפשרת לממשקי משתמש במחשבים לדעת מראש את כוונותינו ולהקדים אותנו, לא בכמה צעדים אלא בשעות מרובות של עבודה מתישה שנחסכת על בסיס ניחושים. תודות ליכולת של מחשבים לחזות מראש מה נרצה לעשות, טוני סטארק (הפרצוף מאחורי מסכת הברזל בסרט "איירון מן") מצליח לנווט בין פרוייקטים תלת-מימדיים באופן שכנראה לא נראה לעולם: הוא מוסיף ומסיר צורות שהוא בונה בזמן אמת למכשיר קיים, ובעזרת הנפת יד אחת הוא מכניס אותם לדגם וירטואלי תלת-מימדי של המכונה שהוא בונה, והמחשב משלים את כל החלקים החסרים בעצמו. מה זה בדיוק "כל החלקים החסרים"? גלגלי שיניים, ברגים, חיווט חשמלי, סוג המתכת, וכל הפונקציות שבאות ביחד עם המכונה. באותה נשימה הוא משתמש בתנועת יד כמעט זהה בכדי לזרוק חלקים מהפרוייקט לפח המיחזור הוירטואלי.
מעניין לגלות שהעניין משך תשומת לב רבה, לא בקרב בני נוער שחשבו שכל המערכת מגניבה אלא בקרב מדענים ופרופסורים שרוצים לבדוק האם ניתן ליצור מערכת עם אינטליגנציה מלאכותית ברמה שתאפשר לנו לשלוט במחשב באמצעות דיבור שוטף ותנועות מעורפלות. נראה כי הדעה הרווחת היא "כן, אבל לעולם לא כמו ש"איירון מן" מציג".
