Battlefield 3 – משחק השנה?

 

גם אם תחפשו בנרות, לא תמצאו שחקן פעולה שלא שמע מימיו על Battlefield. באטלפילד 1942, המשחק הראשון הנושא את השם המפורסם, היה אחד מחלוצי ז'אנר הפעולה בדגש על משחק מרובה-משתתפים.

 

בסוף 2002 היה זה אחד ממשחקי מלחמת העולם השניה הבודדים שמצב המולטיפלייר שלהם איכותי, אך גם הצליח להיות שונה במהותו מכל מה שראינו. Day of Defeat (כשעוד היה בחיתוליו) ו-Medal of Honor אמנם כללו מצבי משחק קבוצתיים אך לא העלו על נס את המשחק הקבוצתי, וזה בדיוק מה ש-1942 עשה כל כך טוב. גם משחקי ההמשך, ובמיוחד Battlefield 2, זכו להצלחה מסחררת ומשוחקים עד היום.

 

אבל הזמן רץ והגלגל מתהפך. אם לפני עשור החבר'ה של Infinity Ward פיתחו משחק מלחמת העולם השניה ששואב השראה מאלמנטים בבאטלפילד ובחבריו, הרי היום הם השליטים הבלתי מעורערים של השוק. מאז עברה סדרת Call of Duty הסבה למלחמה מודרנית, הלכו אחריה MoH ובאטלפילד כאחד.

 

בכל אופן, ל-DICE היה מספיק זמן להתמקצע גם בתחום הזה, ואחרי שני משחקי Bad Company, המעריצים סוף סוף מקבלים את המשחק השלישי בסדרת האם.

 

 

הרקע לבאטלפילד 3, כמו שאמרנו, שונה מאוד מזה של קודמו. מלחמת העולם השניה נגמרה, והפעם אנחנו בימינו אנו, בשנת 2014. התחזית הפסימית של DICE מגוללת את סיפורן של מס' דמויות בזמן מלחמה הרסנית, שמאיימת על עתיד העולם שאנחנו מכירים. שתי הדמויות שאתן נזכה לשחק ברוב המשחק הן Blackburn, סמל בחיל המארינס האמריקני ודימה מאייקובסקי, סוכן מודיעין רוסי מה-GRU.

 

במרכז המהומה הפעם: ראשי נפץ גרעיניים, המאיימים להטיל הרס וחורבן על ערים קוסמופוליטיות ברחבי הגלובוס, נמצאים ברשות מיליציה השולטת ביד רמה בטהרן. זו, כמובן, מונהגת ע"י האיש הרע התורן (שהוסיפו לשמו אל הידיעה), אל-באשיר. בהמשך העניין מסתבך והספצנאז הרוסי נכנס לעסק.

 

חלק מרכזי מההתרחשויות מתרחש באיראן, והתחושה איננה שונה מזו שקיבלנו ממשחקים אחרים שמתרחשים במדינות איסלאמיות אחרות. במשחק העלילה מתפתלת לעיתים תכופות, אך אין זה אומר דבר על טיב הסיפור.

 

 

בלשון קלישאתית, נדמה שהסיפור של BF3 מצליח ליפול לכל הקלישאות שהוא כל כך משתדל לברוח מהן. סצנות מעבר בין המשימות מציצות לחדר חקירות של ה-CIA, והחקירה מנוהלת ע"י הכל-אמריקני החסון והקירח. הדיאלוגים בין הדמויות הם אותם הדיאלוגים של כל קלאסיקות המלחמה, כמו החיילים שואלים את המפקד כיצד הגיע ליחידה, מה היה תפקידו בחיים האזרחיים לפני הבלגן וכו'. עושה רושם שנקודות המפנה ה"מפוצצות" וה"מרעישות" נמצאות שם ללא סיבה ממשית, קל וחומר כשמהלך האירועים יהיה צפוי לחלוטין לכל מי ששיחק במשחק פעולה או ראה סרט פעולה בחייו.

 

גם במשחקים דומים (למשל, במשחקי Call of Duty האחרונים) נעשה שימוש בקו עלילה מופרך לחלוטין, גדוש בהתפתחויות מופלצות, אבל לפחות הוא קושר קשר רגשי כלשהו לדמויות. לא רק שב-BF3 ממש לא אכפת לנו מי מהקבוצה שלנו מת ומי בגד בצבא ובמדינה, אלא גם המאבק אחרי החבר'ה הרעים אינו מעניין בכלל, משום שאין איתם היכרות מספקת. בהרבה משחקים אחרים הרגשנו תחושה עילאית כשתפסנו או הרגנו את האנטגוניסט, אבל ב-באטלפילד 3 זה פשוט לא עובד.

 

ניתן לתרץ ולומר שאופיו של הקמפיין ואורכו הקצר אינם מאפשרים מפגשי-בוסים מעניינים, אבל זו שטות גמורה. אפילו ב-Modern Warfare, הנבל מספיק להתעלל בכם ובחברי קבוצתכם כל כך הרבה במהלך שש שעות משחק, שאתם מרגישים מחוייבים להחטיף לו איזה זבנג.

 

 

לפני יציאת המשחק, מפתחי DICE דאגו לטפטף לנו על המערכה לשחקן יחיד, שעומדת לעבור "שינוי משמעותי", ולהפוך לכזו שמסוגלת להתחרות בקמפיין של פחות או יותר כל משחק פעולה מהזמן האחרון. קודם כל, אם עוד יש למישהו ספקות, זה לא המצב. הקמפיין של באטלפילד 3 אמנם איננו גרוע, אבל פשוט מיותר (והוא בטח לא סיבה לקנות את המשחק).

 

נתחיל דווקא מהנקודות הטובות. בשמונה שעות משחק, הצליחה DICE לדחוס כמה מסצנות האקשן המגניבות שיצא לי לשחק בהן – החל מצליפה מגג בניין, דרך מארב לצלפי אויב ועד בריחה ממטוסי קרב בשמיים. בנוסף, ניכר המגוון היחסי של סביבות המשחק, גם אם הלחימה בשטחים פתוחים עדיין שבלונית למדי. עם זאת, אנו חושבים שהסיבה היחידה שהקמפיין של באטלפילד 3 איננו זבל טהור היא מכניקת המשחק: לירות בבאטלפילד זה פשוט הרבה יותר כיף מברוב המשחקים האחרים.

 

הטענה שנשמעת שוב ושוב בהקשר של משחקים כמו באטלפילד 3 היא שהמשחק מרגיש אובר-מתוסרט. אין לנו שום בעיה עם משחקים מתוסרטים. אדרבה, אנו חושבים שדרך אירועים מתוסרטים אפשר להעביר תחושות שהרבה יותר מסובך להעבירן באירועי זמן-אמת.

 

אך אם DICE בחרה ללכת בכיוון הזה, לפחות שתעדן קצת, תטשטש את הגבולות. לכאורה, לבאטלפילד 3 היו את כל הכלים להצליח במשימה הזאת, ולהיות משחק בעל חוויה מתוסרטת ובלתי נשכחת. בארגז הכלים הזה נמצא גם מנוע ה-Frostbite 2 שבו מתהדר המשחק, ועליו עוד נדבר בהמשך.

 

 

במספר סצינות במשחק מתגלה כוחו של המנוע הזה. הגראפיקה המפורטת בשילוב עם הסאונד המדהים יוצרים לפעמים אווירה שאין כמותה, אך מכיוון שזו כוונה מראש כל הזמן, כבר איבדתי עניין. DICE בחרה למלא את כל אותן שמונה שעות הקמפיין בעשרות אירועים מתוסרטים וצפויים כמו בניינים שקורסים כל חמש דקות (לא הודות למנוע ההרס), מטוסים ומסוקים מתרסקים על הקרקע, ומה שהכי בולט לאורך המשחק: אויבים שצצים משום מקום ומנסים להפתיע אתכם בקרב פנים מול פנים.

 

מה עושים במצב כזה? ניחשתם נכון – עוקבים אחרי רצף המקשים שמוצג על המסך, ונפטרים מהמטרידנים. בפעם הראשונה זה היה נחמד, בפעם השלישית כבר גילגלנו עיניים ובזו שאחריה פרצנו בצחוק מול המסך.

 

בכלל, חצי מהמהלכים שהדמות שלכם תבצע יהיו בלחיצה על מקש הרווח, גם אם מדובר במבצעים אקרובטיים מסובכים, כמו קפיצה ממעקה אל חלון פתוח. בנקודה הזו אין משמעות לחווית המשחק, ובאטלפילד 3 הופך לסרט גרוע.

 

 

הקמפיין המקובע בא לידי ביטוי לא רק בסצנות מתוזמנות מראש, אלא בתחושה הכוללת שבאטלפילד 3 מחזיק אותך קצר. משימות צדדיות אינן חלק מהעסק, וכל עיצוב השלבים מבוסס על המטרה הבאה שלכם באותה משימה (נניח, פח מצ'וקמק שלא יאפשר לכם לעבור דרכו במפה, בעוד במהלך המשחק אתם מטפסים מעל גדרות גבוהות).

עוד נקודה מעצבנת ממחישה בדיוק את הרעיון הזה. אפילו כותרי Call of Duty האחרונים נפטרו ממנה, אבל היא עדיין מופיעה בקמפיין של באטלפילד 3. אני מדבר על התחושה שכל העולם סובב סביבך במשחק. אם לא הלכתי מטר קדימה במהלך קרב, חברי הקבוצה שלי לא יתקדמו גם הם. נו באמת, זה מאפיין של משחק מלפני עשור, והתפישה הזאת של שחקן-גיבור אפילו אינה מתיישבת עם קו העלילה של באטלפילד 3.

 

באחת המשימות, אתם מתבקשים לעצור מכונית דוהרת שבתוכה האיש שאתם מחפשים. עליכם לרוץ במהרה מהרגע שקיבלתם את ההתרעה, ויש לכם מרווח של שניות ספורות שבו אתם יכולים לירות בה ולהסיט אותה מהכביש. מעניין כמה כדורים המשחק מצפה שנפלוט לפני שהמכונית תעוף לכל הרוחות. מסתבר שגם כדור אחד, לא משנה לאיפה, מספיק לזה. אפשר לנמק ולפרט בעוד מיליון דוגמות על איך תוואי הקמפיין של המשחק דוגמטי בצורה מחרידה, אבל כבר הבנתם את הרעיון.

 

 

זו אינה הבעיה היחידה של באטלפילד 3. סביבות המשחק העירוניות נראות קצת תלושות מהמציאות ולחלוטין אינן אותנטיות. הדוגמה הבולטת לכך היא שבמהלך שהותכם באיראן תיתקלו בשלטים בשפה הערבית ולא בפרסית.

 

גם אם אינכם קטנוניים כמונו, ודאי לא תשמחו לשמוע שהמערכה לשחקן יחיד לא עושה מאומה כדי להכין אתכם למצב המולטיפלייר. אפילו ב-UT3, שמפתחיו יצאו בהצהרות דומות לאלו של מפתחי DICE בנוגע לקמפיין העלילתי, סלחנו על העוול הנורא ועל הקמפיין המשעמם, פשוט משום שהוא הכין אותנו בהדרגה למשחק האונליין והכיר לנו את כל החידושים והשינויים.

 

המערכה לשחקן יחיד של באטלפילד, לעומת זאת, מרגישה כמו משחק שונה לחלוטין מהמקבילה מרובת המשתתפים. כלי הרכב, שתופסים מקום של כבוד במפות האונליין, זוכים לייצוג מזערי בקמפיין. המשחק אינו מלמד אתכם להטיס מטוסים, וגם במשימת מטוסים לא תזכו לאייש את מושב הנהג. המשימה הבודדה שהתרשמנו ממנה הייתה משימת הטנקים המהנה, וגם זו לא הייתה יוצאת דופן באופן בולט.

 

בקיצור, אם אתם חובבי משחקים לשחקן יחיד, לבאטלפילד 3 אין דבר ושום דבר להציע לכם. הקמפיין הקצרצר לא משאיר שום טעם של עוד, פיתוח הדמויות כמעט ואינו קיים, הוא מתוסרט עד השמיים ואפילו אינו מכין את השחקנים למולטיפלייר היטב.

 

 

בניסיון לפצות על הקמפיין הקצר, DICE הכניסה למשחק גם מצב משחק קואופרטיבי. מדובר על משחק Co-Op דומה לזה שבכותרי Modern Warfare האחרונים, והוא שם פחות בשביל לספר סיפור ויותר בשביל להעלות את רמת הקושי.

 

שש המשימות המכבבות במצב הקואופרטיבי של BF3 אכן מאתגרות בהרבה מהמשימות שבמערכה לשחקן יחיד, אבל זו מעלתן היחידה. מעבר לזה, אין ממש סיבה לשחק בהן, אלא אם אתם מתים לשחק עם חבר. אין להן שום ערך מוסף, ומניסיון, סביר שלא תוכלו להתאפק ותעדיפו לשחק רק במולטיפלייר אחרי הקמפיין חסר השאיפות.