תגובת היצרנים לספורט החדש
אינטל המשיכה להשתמש בפיתרון היצירתי הכולל מכפלות ומחלקים, אולם החליטה לנעול את האופציה לשנות את ערכי המכפלה. מעבדים באותה התקופה לא הכילו הגנות מתאימות והחלו להשרף תחת העומס עקב משתמשים נלהבים מדי. סיבה נוספת הינה חוסר שביעות רצונם של בעלי החברה אשר היו לא מרוצים מהרעיון שאנשים יוכלו לרכוש מעבד זול ולהנות מביצועים של מעבדים יקרים יותר – בחינם. אומנם אינטל הציבה מכשול לרגליהם של המשתמשים, אולם במבט לאחור, לא מדובר בבעיה מהותית – גם מעבדים עם מכפלה נעולה עשו (ועדיין עושים) חיל בסצנת ההמהרה.
בימי הפנטיום 2, הגיעה אינטל למכפלות גבוהות כל כך, שנפלה ההחלטה להחזיר את המכפלות לאחור ולעדכן את מהירות האפיק בה מתקשר המעבד עם המערכת. אם עד עכשיו המערכת כולה יכלה לעבוד בעזרת גביש אחד שקבע את המהירות לכלל המערכת, כעת הכניסה אינטל שינוי מבני בלוחות האם שלה. אינטל שילבה גביש נוסף אשר קבע את תדירות אפיק ה-PCI וה-AGP כך שלא יושפעו מתדר המעבד ולא יפריעו ליציבות המערכת. כך נולד באס של 100 מגה-הרץ, ואיתו הזיכרון באותה המהירות. הודות לשינוי בלוחות האם, אפיק ה-PCI המשיך לפעול באותו התדר במקביל לעלייה בתדר המעבד, ויציבות המערכת נשמרה.
תהליכי הייצור, אשר הלכו והשתפרו, דווקא הצליחו לפגוע בכיסה של אינטל. מרבית המעבדים שירדו מפס הייצור היו כשירים ויכלו לעבוד בתדר של 400 מגה-הרץ. אולם, לא כולם דרשו את ספינת הדגל למחשבם האישי, ולכן נוצר מצב אותו אנו חווים עד היום – יצרנית המעבדים משווקת חלק ממעבדיה אשר עברו את את כל הבדיקות והתאימו לשוק הגבוה, בתור מעבדים לשוק הבינוני. מצב זה מאפשר למשתמשים להשתולל עם ההמהרה, במידה ואכן נפלו על מעבד מוצלח. כאן נולד המיתוס המסופר מדי פעם בתחרויות ההמהרה: מעבד בעל באס של 66 מגה-הרץ, שקיבל ביציבות מופלאה באס בתדר 100 מגה-הרץ, לאחר שהוזז הג'מפר המתאים בלוח האם.
צרות בגן עדן
בשלב זה נתקלה אינטל בעצם עיקשת מאוד בגרון, ובשפה המקצועית: AMD. המעבדים שהציעה המתחרה התאימו לאותה תושבת כמו המעבדים של אינטל, והציגו ביצועים דומים במחירים נמוכים יותר. בכדי להתחרות בהם, העבירה אינטל את זיכרון המטמון מהרמה השנייה למעבד, והציגה את הסלרון אשר התאפיין באותו תדר עבודה כמו הפנטיום 2, אולם ללא זיכרון המטמון מהרמה השנייה. במקום למקם את זיכרון המטמון כשבב נוסף על גבי לוח האם, כעת הוא והמעבד חלקו את אותה התושבת. אולם, בדומה לתהליכי ייצור היום, המעבד והזיכרון יוצרו בנפרד, ורק לאחר מכן הודבקו יחדיו. הסלרון, למרות היותו נטול זיכרון מטמון מהרמה השנייה, הגיע בקלות למהירויות של הפנטיום 2 המהיר ביותר, בעוד והפנטיום התקשה לעלות במהירות. ליבת המעבד הייתה מסוגלת לעמוד בתדרים גבוהים בהרבה מהמקורי, אולם הזיכרון ששולב איתה – זייף. מכיוון שכעת השבב הוצמד למעבד, יכלה אינטל לבקר על איכות זיכרון המטמון שהיא משלבת עם כל מעבד. מכיוון שאין לה כל סיבה לבזבז שבב טוב על ליבה שהיא מוכרת כזולה, נתקעו פתאום הממהירים במחסום ממנו לא סבל הסלרון.
כאן החל תור הזהב של יצרן שירד בינתיים מנכסיו, אך לנצח ייזכר כאחד החלוצים המרכזיים בתחום ההמהרה: ABIT. לוח ה-BH6 של החברה, שהכיל חריץ AGP ייעודי לכרטיסי מסך ותמיכה בזיכרונות במהירות 133 מגה-הרץ, היה הלוח שבעקבותיו החלו כל יצרני לוחות האם לעבור מג'מפרים על גבי המעגל המודפס, אל הביוס, ואל החופש והנוחות אותו הוא מציע, אליו אנו כה רגילים כיום. כעת, ניתן היה לשנות את ערכי הבאס לכל ערך שלם בין 66 ל-100 מגה-הרץ. לוח זה, בשילוב עם הסלרון 300A, הפכו לשילוב המנצח בקרב אוכלוסיית הממהירים, ועד היום ייזכרו בתור הצמד שהביא את ההמהרה למיינסטריים. משתמשים הבינו במהרה שהשיפור בביצועים כתוצאה מההמהרה, בהתחשב במחיר הזול יחסית של הסלרון, מפצה על החוסר בזיכרון המטמון.
בשלב זה בסרגל הזמן, הגיע תורן של החלפת מהלומות משפטיות בין אינטל ו-AMD הנוגעות לסט הפקודות x86, אשר בסופן הפסיקה AMD לחלוק את אותה התושבת עם אינטל, והשיקה את Socket A המפורסם עד היום בשילוב עם מעבדי ה-Barton. בתקופה זו, הציגה AMD את טכנולוגיית ה-3DNow! אשר פיצתה על יכולת חישוב שברים חלשה, והפכה את AMD לחביבת הגיימרים.
בשנת 1999, הגיעה המהפכה הגדולה בדור השלישי של מעבדי ה-K6 של AMD – זיכרון מטמון מהרמה השנייה בנפח 256 קילו-בייט, כמות קטנה יחסית בכל קנה מידה באותה תקופה, אולם נראה כי הקיצוץ בזיכרון המטמון לא השפיע בצורה ניכרת על ביצועי המעבד, שכן ה-K6-III היה המעבד השולחני המהיר ביותר באותה התקופה. התגובה מצד אינטל הייתה הפנטיום 3, אשר היווה את יריית הפתיחה למירוץ הגיגה-הרץ, מירוץ שרק לאחרונה התחלף במירוץ ליבות העיבוד.
המעבד מתחמם? שים עליו מאוורר גדול יותר!
באותה התקופה נכנסו מספר מגמות: האחת, מחלקים ויחסים ששמרו על אפיקי ה-PCI וה-AGP, כמו גם על זיכרון ה-RAM בתדרים שימנעו מהם לרסק את יציבות המערכת כולה עוד לפני שעלתה. השנייה, אשר תעניין אותנו יותר במאמר זה, היא זריחתן של יצרניות גופי הקירור. חברות אלו ייצרו גופי קירור שבסופו של דבר שמרו על המעבד בטמפרטורה סבירה, אבל היו רועשים בצורה שיכלה להוציא אדם מדעתו אפילו כשהמעבד היה בתדר הבסיסי, שלא לדבר על המהרה. כאן התחילה לבנות לעצמה שם גם Arctic Silver, יצרנית המשחות הטרמיות שעד היום נחשבת לשם דבר בקרב הקהילה.
כעת הגיע תורו של עידן ה-Athlon וה-Duron של AMD. החברה החלה לנעול את מכפלת המעבדים שלה, בדומה לאינטל, בכדי למנע ממצב בו אנשים היו קונים מעבד זול וממהירים אותו בקלות מגוחכת, או קונים אותו מומהר מהחנות תוך רמיסת רווחי החברה. נוצר מירוץ חתול ועכבר בין AMD לבין חובבי ההמהרה בעולם: החברה מצאה שיטה לנעול את המכפלה, ואנשים היו מוצאים שיטה לפתוח אותה, תוך הפצת הרעיונות שנעשו פרועים יותר ויותר דרך האינטרנט: המכפלה הייתה נעולה עקב הנגדים? הלחמת נגדים חלופיים פתחה את המכפלה. AMD נעלה את המעבדים תוך חיתוך נקודות מסויימות במעבד בלייזר? אנשים פרצו את המכפלה באמצעות שיטה שהיום נפוצה דווקא בכרטיסי מסך: עיפרון. הגרפיט היה מגשר בין המוליכים, והמכפלה שוב הייתה פתוחה.
כאן זכתה AMD לניצחון הגדול ביותר שלה על אינטל, כשהמעבד שלה הגיע ראשון לרף הגיגה-הרץ, וחטפה מאינטל אחוז נכבד מנתח השוק של האחרונה בזכות המעבדים שלה והיכולת שלהם לפעול מהר יותר יחסית למעבד אינטל באותו התדר. אינטל נאלצה לוותר על כס מלכות ההמהרה לטובת AMD. ימי הסלרון A300 העליזים הלכו ונשכחו…