שלום כולם,

כשאני קורא את הכתבה הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4280768,00.html

אני מתמלא זעזוע.

בתור אחד שגר 5 דקות נסיעה מקריית מלאכי, ובתור אחד ששמע וקרא הרבה על הסיפור הקשה של המתלוננת (למי שלא בעניינים - ניצל אישה שעבדה אצלו ואנס אותה מספר פעמים בדירות ריקות, תוך איום על המשרה שלה אם לא תסכים), אני לא מבין איך הפרקליטות מגיעה למצב שלמרות שיש לה הוכחות לאונס, סוגרת על הסכם טיעון פשוט!! שאם הוא יצא ממנו אז אולי הוא אפילו יוכל להמשיך לעבוד במועצה.

אני זוכר את הראיונות הראשונים עם המתלוננת, היא פחדה לדבר, פחדה להיחשף, ואפילו לא כל כך רצתה. אז מה המדינה מלמדת אנשים כאלו? שעדיף לשתוק, הרי שום דבר לא יקרה וכל הסבל והטרטור יפלו על המתלונן עצמו.

וזה לא רק המקרה הזה. יש את העצורים בפרשות "תג מחיר", יש נהגים שדורסים כשהם שתויים ומשאירים את הקורבנות גוססים, ואין צורך לדבר בכלל על כל עולם העבריינות שנסגרים בו הסדרי טיעון על ימין ועל שמאל.

מה נסגר עם המדינה שלנו?? אנחנו מדברים כל הזמן על הסכנות במדינות השכנות לנו, על קבוצות רדיקליות שמטילות אימה על סביבתן, אבל לפני כל זה צריך לחשוב על איך מטפלים בעצמנו,

עם מערכת משפט תקינה, ולא משחררים את הפושעים בחזרה לרחובות.

אני לא יודע אם יש הוכחות לאונס או לא, אין לנו את כל הפרטים.

התקשורת גם לא יודעת הכל. היא לא אורים ותומים.

אז בהתמקדות בנושא עצמו, בהחלט יש פה מחלה קשה של עסקאות טיעון.

מנסים להגיע להרשעה בכל מחיר - גם כשהמחיר הוא אי עשיית צדק. ההיפך מהמטרה שלשמה התחלנו במשפט, לא?

הזוי.

שופטים בוחרים להיתמם שזה לא בידיים שלהם,

פרקליטות מחרטשת שאין להם מספיק זמן,

וטחנות הצדק טוחנות ברוורס.

מנסים להגיע להרשעה בכל מחיר

נכון, כי האפשרות השניה היא אי הרשעה. יש תיקים שבהם אחרי כל ההתלהמות והתקשורת והכותרות, פשוט אין מספיק ראיות כדי לשלוח את הנאשם למאסר ממושך. יכול להיות שהעדים לא אמינים, יכול להיות שהראיות נסיבתיות, יכול להיות שאין ראיות פורנזיות וכיו"ב.

לכן, הפרקליטות מעדיפה להשיג הרשעה ואונס מאסר כלשהו על פני הסיכון שהנאשם ייצא זכאי לחלוטין.

אבל רגע, אם אין מספיק ראיות והעדים לא אמינים, למה בעצם לשלוח אותו למאסר ממושך?

לרוב זה קורה בתיקים עם פרופיל גבוה, בהם המשטרה (בלחץ העיתונות) ממהרת להציג חשוד עוד לפני שיש ביכולתם לבסס הרשעה - לפעמים, תוך ביצוע קיצורי דרך שאינם מקובלים בלשון המעטה. במקרים כאלה, התביעה לא רוצה להסתכן במשפט, אבל מצד שני כך גם החשוד (האשם). מה קורה? מגיעים להסכם טיעון עם סעיפים מגוכחים, המערכת רושמת לעצמה "וי" על הרשעה, וסיימנו.

עם זאת, בנוסף לאמור (ולהסכמה הכללית שלי עם הטענות), חורה לי שחשודים בביצוע עבירות הקרויות "תג מחיר" הוכנסו לאותה רשימה כמו נהגים שיכורים שדורסים ומפקירים או עבריינים כבדים - הן מבחינת חומרת המעשה, הן מבחינת בטחון בזהות המבצעים (כמה ראיות מצאו על דלת מנזר לטרון שהוצתה ועל הקיר ליד לפני שהארוע הלא מובן הזה כונה בתקשורת "תג מחיר"? האם בכל המקרים הקודמים, גם כאלה שאחן בוצעו ע"י יהודים ישראלים, נמצאו ראיות הקושרות אנשים ספציפיים למעשה?), והן מבחינת סדר עדיפויות - כאשר הן היהודים והן הערבים מתנכלים זה לזה (הערבים, לרוב, באמצעים אלימים בהרבה ולעיתים קרובות בהרבה, למרות נסיון התקשורת להציג תמונה הפוכה), מי אמר שהמשטרה הישראלית צריכה להתחיל את המאבק בתופעה דווקא בצד "שלנו" במקום בצד התומך בזריקתינו לים?

אבל רגע, אם אין מספיק ראיות והעדים לא אמינים, למה בעצם לשלוח אותו למאסר ממושך?

כי הוא אשם. הפרקליטות יודעת את זה והנאשם יודע את זה. אבל כמאמר הפתגם המפורסם, It's not what you know, it's what you can prove in court.

בסופו של דבר עסקת טיעון מתקבלת רק בהסכמת שני הצדדים; הפרקליטות רוצה עסקת טיעון כי היא לא רוצה להסתכן בכך שהשופט יזכה את הנאשם, והנאשם רוצה עסקת טיעון כי הוא לא רוצה להסתכן בכך שהשופט ישלח אותו למאסר עולם.

vic07, בקשר לתג מחיר אני מסכים שמבחינת חומרת המעשים זה לא חמור כמו הדברים הנוספים שכתבתי. אבל מבחינת המדינה, אלו פושעים שצריך לעצור, והכוונה שלי היא לדבר על יכולת מערכת המשפט להעניש ולהעמיד לדין פושעים שנתפסו, לכל מעשה שהוא (דרך אגב יש כמה חשודים שנעצרו בפעולות תג מחיר, אבל אין חקיקה שתאפשר להעניש את האנשים בצורה חמורה מספיק).

מה שאני מנסה להגיד זה שהפרקליטות לא מנסה מספיק חזק. אני לא יודע אם זה מבחינת מחסור בכוח אדם (כנראה) או סיבה אחרת, אבל הם באמת מנסים לסיים את התיק כמה שיותר מהר, במקום להביא להרשעה חמורה יותר אבל להשקיע הרבה יותר זמן. וחבל, כי אם יהיו מספיק אנשים שיתעכבו על הפרשות ויחקרו ניתן יהיה להגיע לתוצאות טובות הרבה יותר, ולא להשאיר את האנשים בתחושה של אי אמון במערכת המשטרה והמשפט.