אהלן,

אני עוסק קצת בצילום , ואני הבנתי שבשביל לקבל את הפרופורציה הכי נכונה בעת צילום תמונה , עדיף לצלם בגובה הבטן , לפחות בצילום אנשים.

(וכמובן לצורך העניין עדשה עם אורך מוקד של 50mm על חיישן 35mm)

השאלה היא למה העיניים לא מעוותות את המציאות כמו שהמצלמה כן מעוותת במקרה ולא נצלם בגובה האידיאלי ?

ההסבר פשוט - העיניים שלנו מאפשרות ראייה תלת מימדית, המצלמה לא.

כאשר יש לך שני עיניים, ההבדל הקטן בזויות בינהן מאפשר למוח ליצור מיפוי תלת מימדי של האובייקט הנצפה. כאשר עומד מולך אדם ואתה מביט עליו בגובה העיניים, ראשו קרוב יותר אל עיניך מאשר נעליו ולכן "גדול" יותר עקב הזויות, אבל עיניך מפרשות זאת (נכונה) כפשוט "קרוב יותר" והפרופורציה נשמרת.

כשמצלמים, עם זאת, כל המרחקים משתטחים, ומה שקרוב יותר פשוט יהיה גדול יותר. כאשר אדם צופה בתצלום, כבר אין את עניין הזויות השונות (בהבדל מתמונת 3D או הולוגרמה), ולכן מה ש"גדול יותר" פשוט יתפרש כגדול יותר, והפרופורציה תתעוות במקצת.

אגב, גם צילום מגובה הבטן נותן עיוותים - הבטן תראה קצת יותר רחבה ביחס לגוף מאשר היא באמת, אך ההבדל יהיה משמעותי פחות.

תודה על התשובה !

בהחלט נשמעת הגיונית - אבל מעלה שאלה נוספת , אז מה קורה עם מצלמה תלת מימדית (אלו עם שתי העדשות ושני חיישנים) ?

בהן כדי לקבל פרופורציה לא צריך לצלם בגובה ה"בטן" ?

איזה קשקוש ענו לך.

מה הקשר בין פרספקטיבה ו2 עיניים ?

סלט.

אם יש לך תשובה יותר הגיונית, או לפחות קישור לאחת, אתה יותר ממוזמן לספק אותה.

ולמקרה שלא הבנת (או לא ניסית להבין), הקשר בין פרספקטיבה לבין שתי עיניים הוא שללא שתי עיניים, אין לך דרך להבדיל בין פרספקטיבה לבין עיוותים בגודל האמיתי, והרי בזאת בדיוק מתמקד הדיון.