גם אני לוקח ציפרלקס.. מאוד עזר לי , כדור אחד ליום, אפשר לשאול כמה אתה לוקח ביום? כי הפסיכאטר שלי אמר שיש כאלה שלוקחים אפילו 3 ביום .

עכשיו שאני מנסה לחשוב על זה אז בשיא הדיכאון שלי הדבר היחיד שבאמת השאיר בי משהו טוב זה היה רק המשפחה שלי וההרגשה שאוהבים אותי ואני חשוב להם . זה מה שהשאיר אותי עם הראש מעל המים. מה המצב שלך , משפחה , חברים?

לא משהו מהבחינה הזאת...כמו שאמרתי, ההורים שלי לא ממש מבינים עד כמה זה רע, וחברים... בוא נגיד שאני לא טיפוס חברתי. יש לי אחד שאני מדבר איתו, אבל כשאני מנסה לדבר על זה הוא לא רוצה לשמוע, לאדע, לא יכול להגיד שאני מרגיש כאילו אכפת למישהו ממני, יכול להיות שזה תורם להרגשה הרעה, אבל איכשהו אני די בסדר עם זה. (או שאני לא ומכחיש מעצמי).

תודה על התגובות חברה. מסתבר שאני לא לבד

כשתצא מיזה תראה שיש הרבה שאוהבים אותך , רק לא ידעת / הבנת / הבחנת או סתם חשבת אחרת ( כי היית מועסק ברגשות לא טובים ) , המציאות היא מה שאתה רואה / מדמיין /חושב / מרגיש שהיא והחיים הם מה שאתה עושה מהם . ( זוכר במטריקס כשניאו מתחבר בפעם הראשונה ומורפיוס מדגים לו קונג פו ובהמשך הוא עושה לו את מבחן הקפיצה וניאו קופץ וכאשר הוא מתנתק מהסימולטור ומכניס את היד לפה ורואה שהוא ( ניאו ) מדמם , הוא אומר למורפיוס ( בטרוניה ) :" אמרת שהמטריקס לא אמיתי ". מורפיוס :"המחשבה שלך עושה את זה אמיתי " - זה פחות או יותר הכוונה , כשאתה מרגיש לא טוב , כל העולם ניראה לא טוב כי המחשבה שלך עושה את זה אמיתי ,

דרך אגב , בבודהיזם יש אסכולה הטוענת שאת המחשבות הרעות צריך לסלק ואני חושב שהברסלבים יש להם גם גישה שכזו פחות או יותר אבל מה שאני מנסה להגיד שאל תדאג יהיה טוב .

זה שאתה לא טיפוס חברתי זה לא אומר כלום.

תתחיל להסתובב בחוץ אם חברים תכיר חברים וגם בנות .

גם אני הייתי הרבה פעמים בדיכאון , הייתה פעם שלא ראיתי את החברים שלי משהו כמו 3 שבועות .

ובזמן שלוש השבועות האלה כול יום הייתי בדיכאון כי ישבתי בבית בלי לצאת ובלי לעשות כלום , אחרי זה התחלתי שוב לצאת וזה עודד אותי ועבר לי הדיכאון.

למה אתה חושב שלהורים שלך לא אכפת ממך ?

לך אכפת ממהורים שלך נכון ? אתה מראה להם את זה ?

להורים שלך הכי אכפת ממך או שאתה לא רואה את זה או שהם לא מראים לך את זה .

אם זה מפריע לך פשוט תגיד להם . ועל מה אתה מנסה לדבר אם חבר שלך שהוא לא מקשיב לך ?

קיצר אתה לא היחיד שנכנס לדיכאון .

וזה שיש עוד הרבה בדיכאון ואתה לא לבד וזה מנחם אותך , זה לא אומר שאתה צריך להישאר בדיכאון תנסה לצאת ממנו .

אבל תיזהר ואל תתחיל לקחת כל מיני דברים כמו סמים וכאלה . כי זה רק יכניס אותך לעוד יותר דיכאון

למה לחיות?

זאת שאלה באמת קשה, ועד היום אנשים מחפשים בנרות את התשובה לשאלה המהותית הזאת (זאת אולי השאלה המהותית ביותר שנשאלה על ידי בני אדם). אבל, עדיין אף אחד לא יודע למה לחיות, זאת שאלה שנשארה בלתי פתורה.

אבל אני לא יכול להגיד לך למה לחיות, כי אני בעצמי לא יודע את התשובה לשאלה הזאת, למרות שאני יכול להגיד לך כמה החיים חשובים.אני יכול לתאר לך מקרים של אנשים שרוצים לחיות, למרות שהרופאים קבעו שנשארו להם חודשים ספורים לחיות - ובזכות הרבה כוח אמונה ורצנות עם שרדו, כנגד כל הציפיות. למה הם רצו לשרוד? כי זה בטבע שלנו וזה מה שה-DNA שבתאים שלנו התפתח אליו - גוף בעל צורך בסיסי לשרוד.

גם אני וגם אתה יודעים שאף אחד לא חי לנצח. לכן, אם אתה ממש רוצה למות, עוד 102 שנים (לכל היותר) יגיע היום הגדול שלך ותפרד מהעולם שלנו. השאלה היא איך. האם תפרד מהעולם שלנו בתור אדם שאהב את החיים, חי את החיים, עשה איתם מה שבא לו - או בתור אדם שויתר על החיים שלו 102 שנים לפני שהיה צריך ולא הספיק לעשות איתם כלום.

אתה לא חייב לעשות משהו שלא תוכל לתקן, ובעצם כל האינסטינקטים האנושיים שלך מנעו ממך לעשות את זה עד עכשיו - וכנראה שיש סיבה לכך. אתה יכול לותר על החיים עכשיו, לא להתמודד איתם, לא להציב לעצמך אתגרים ולעמוד בהם ופשוט לפרוש (בפתיח של המבוא של ההקדמה של החיים), או להחליט שאתה רוצה לחיות ולבחור במה לעבוד, עם מי לחיות, את מי לאהוב, במה לשחק, מה לנגן, מה לאכול, מתי לישון, מה ללבוש, איפה לגור, כמה ילדים להוליד, מה לשמוע, למי להקשיב, למי לעזור ומה לחשוב.

דבר אחרון, הסיבה שהחזיקה אותך עד היום בחיים היא כנראה תהיה זאת שתחזיק אותך בחיים לעוד 102 שנים. הרי כל אחד חשב אי-פעם על התאבדות עד שמלאו לו 18 שנים, אבל רק אחוז או שניים מהאוכלוסיה באמת מממשו את המחשבה (הנוראה) הזאת. זה רק מוכיח שלמרות שהמחשבה הזאת עולה בראש לפעמים - תמיד אפשר להתגבר עליה ולהמשיך להתקדם בחיים - למרות שבינינו, לפעמים היא מאוד מפתה.

מקווה שעזרתי (ושלא כתבתי יותר מדי),

בן

.

kawaii,

דיכאון קליני היא מחלה לא קלה, ואחת מאלה שבד"כ לא עוברות מעצמן עם הזמן. אם תזניח את הנושא ותקבל את המצב כמו שהוא, לא תוכל להסתכל אחורה עוד 5 שנים ולצחוק על המחשבות שחולפות בראשך היום.

לפי הדברים שאתה כותב, אין לי ספק שהטיפול הפסיכיאטרי שאתה מקבל פשוט לא אפקטיבי עבורך - והוא אינו עובד. גש לפסיכאטר וספר לו את מה שכתבת כאן היום. כנראה שתאלץ לנסות מספר תרופות שונות עד שתמצא את התרופה הכי אפקטיבית עבורך. מעבר לכך, מומלץ שתמצא פסיכיאטר/ית שתרגיש איתם מספיק בנוח כדי לנהל איתם שיחות. אם אתה לא מתחבר לאחד ספציפי - פשוט בלי להרגיש לא נעים, החלף מטפל. אני מבטיח לך שהוא לא יעלב.

המטרה שלך כאן היא להבריא, ולא לדאוג לרגשות של מי שמטפל בך.

לדעתי אל תפסול שירות צבאי סתם ככה. ואם אתה כן מחליט ללכת על זה - קח בחשבון שיהיה לך הרבה יותר רע בתפקיד ג'ובניקי שתעשה בו יומיות מאשר בתפקיד קרבי שאולי אתה לא יוצא בו הבייתה הרבה אבל יש לך חבר'ה ואתה מוציא אנרגיות וארגסיות על בסיס יומיומי.

בתור בנאדם שסבל הרבה בשירות שלו - אני יכול להגיד לך שגם אם התפקיד חרא והיחס חרא, לפחות בצבא אתה סובל עם עוד אנשים (במיוחד במסלול) וזה מה שגורם להכל להיות שווה את זה. החבר'ה.

אני מכיר את הקטע הדכאוני הזה, אמנם אני לא קליני אבל זה גם לי קורה.

לפי דעתי אם אתה גולש פה ואתה גם בצוות חדשות יש לך קצת יותר מדי זמן בידיים. צא מהבית קצת, תרכב על אופניים, תצטרף לקורס איגרוף, משהו כזה.

תמלא לך את היום ככה שלא יהיה לך זמן להתבאס מדברים.

מאיזה איזור אתה בארץ ד"א?

לאדם כזה כנראה לא מתאים שירות צבאי, וההיקש שאתה עושה למקרה שלך לא במקום. אתה לא יודע מה זה דכאון כרוני[br]פורסם בתאריך: 30.05.2008 בשעה 02:24:40

---

kawaii,

דיכאון קליני היא מחלה לא קלה, ואחת מאלה שבד"כ לא עוברות מעצמן עם הזמן. אם תזניח את הנושא ותקבל את המצב כמו שהוא, לא תוכל להסתכל אחורה עוד 5 שנים ולצחוק על המחשבות שחולפות בראשך היום.

לפי הדברים שאתה כותב, אין לי ספק שהטיפול הפסיכיאטרי שאתה מקבל פשוט לא אפקטיבי עבורך - והוא אינו עובד. גש לפסיכאטר וספר לו את מה שכתבת כאן היום. כנראה שתאלץ לנסות מספר תרופות שונות עד שתמצא את התרופה הכי אפקטיבית עבורך. מעבר לכך, מומלץ שתמצא פסיכיאטר/ית שתרגיש איתם מספיק בנוח כדי לנהל איתם שיחות. אם אתה לא מתחבר לאחד ספציפי - פשוט בלי להרגיש לא נעים, החלף מטפל. אני מבטיח לך שהוא לא יעלב.

המטרה שלך כאן היא להבריא, ולא לדאוג לרגשות של מי שמטפל בך.

התגובה הכי נכונה כאן.

ייתכן וגם כדאי לך לשקול טיפול קוגנטיבי בשילוב עם התרופות. אבל יש מצב שקודם אתה זקוק לשיפור מיידי במצב באמצעות תרופות כאלה או אחרות(במקום הציפרלקס). אכן תתייעץ עם הפסיכיאטר

ולאדי-

האמת אני נמצא במצב מאוד דומה לשלך...

אני לא יודע אם יש לי דיכאון קליני או לא, פשוט לא בדקתי את זה אף פעם...

ולעניין:

מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר שהיו לי הרבה מאוד תקופות של דיכאון , לפעמים זה יכול להיות חודש-כמה חודשים ולפעמים זה יכול להיות כמה ימים...

אני פשוט לא יוצא מהחדר, מסתגר לבד עם הכלבה שלי וחושב...

ולפעמים יכול להיות שהיה לי יום נפלא- ובבוקר אחרי אני קם ולא מרגיש שיש לי סיבה לקום, שזה יעזור למישהו שאני יקום...

ואני לא מרגיש ממש שלמישהו איכפת ממני...

יש לי כמה חברים, אבל אני לא ממש מרגיש שאכפת להם ממני, ז"א אני סתם איזה אחד מהצד להעביר תזמן שאין מה לעשות.(וכן אני יודע שזה נשמע מצחיק אבל לא התכוונתי לזה, ראש כחול אחד) פשוט אני רואה שהם כל הזמן צוחקים עליי ולא ממש מתקרבים אליי

וההורים שלי ממש לא, לפעמים אני מרגיש שהם בכלל לא ההורים שלי...

לא ממש איכפת להם ממני, ואין רגע אחד שאני יכול לדבר איתם בשקט...

אני בא לדבר עם אבא שלי, ישר הוא צועק עליי ואומר לי שהוא עסוק או משהו...

ואין לו אמונה בי בכלל...

למשל יום אחד בכיתה ה' אאל"ט כאבה לי הבטן כאבי תופת ואמרתי לו שאני לא יכול ללכת לבי"ס...

הוא לא האמין לי, הכריח אותי ללכת לבית הספר וכמעט הרים הרים עליי יד...

בלילה של אותו היום כבר היינו במיון, בדרך להוצאת התוספתן...

הם אף פעם לא משבחים אותי אם אני עושה איזה משהו טוב(שראוי לשבח)

בכל החיים שלי, אני לא זוכר שהם אי-פעם אמרו לי שהם אוהבים אותי או משהו כזה...

פעם אחת לקחו אותי לפסיכיאטר, בגלל שהיועצת המפגרת של הבית ספר הכריחה אותם...

הייתי אצלו כמה פעמים, והפסקתי לבוא...

לא פעם ולא פעמיים חשבתי על להתאבד...(לחתוך ורידים אין לי אומץ , ובחיים לא יהייה לי...

פשוט כרכתי חבל מסביב לצוואר...)

וגם ניסיתי כמה פעמים, אך ללא הצלחה, ולהורים לא ממש היה איכפת, ובמקום לבכות או לנסות לעצור אותי הם צעקו עליי מעבר לדלת...

והזכירו לי כמה שאני מפגר, והיו עסוקים בלהאשים אחד את השני במעשה...

וכמה פעמים, שנעלתי את עצמי בחדר, אם אבא שלי היה רוצה שאני אצא ולא הייתי מסכים הוא פשוט היה שובר את הדלת...

פשוט ככה, דוחף את הדלת בבעיטה(איש חזק ומגודל)

ושבר את החלק במשקוף שתופס את הברזל של המנעול...

אח"כ הלכתי וקניתי חתיכת עץ, התאמתי לגודל והכל וחיברתי עם כמה מסמרים ואקדח סיכות חשמלי...

גם את זה הוא שבר...

אח"כ שמתי בריח על הדלת, ואתם יכולים לנחש מה קרה...

בקיצור אני לא יודע מה לעשות, אפילו שאני רוצה קצת פרטיות אין לי אותה...

ואני עדיין בדילמה אם כדאי להמשיך את החיים האלה...

יש עוד כמה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות, אבל כנראה שאעשה אותם...

דבר ראשון לעשות זה לעוף מהבית המחורבן הזה, לגור בדירת חדר מעפנה כמה שיותר רחוק מהבית(ומהעיר)

ולבקר לעתים כמה שיותר רחוקות...

בקיצור אני לא יודע מה לעשות, אפילו שאני רוצה קצת פרטיות אין לי אותה...

ואני עדיין בדילמה אם כדאי להמשיך את החיים האלה...

יש עוד כמה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות, אבל כנראה שאעשה אותם...

דבר ראשון לעשות זה לעוף מהבית המחורבן הזה, לגור בדירת חדר מעפנה כמה שיותר רחוק מהבית(ומהעיר)

ולבקר לעתים כמה שיותר רחוקות...

נראה לי שהבעיה שלך זה בעיקר ההורים. אין ממש מה לעשות - בשביל להיות הורה לא צריך לעבור שום מבחן כלשהו, ויש אנשים תמימים כמוך, שלא אשמים בכולם, שנולדו לבני האדם לא הכי סימפטיים בעולם (בלשון המעטה). רוב הסיכויים שהיחס של ההורים השפיע, משפיע וישפיע הרבה על חייך - גם שנים אחרי שתעזוב את הבית ואפילו אם כמעט לא תהיה איתם בקשר, אבל סביר להניח שההשפעה תפחת. בן כמה אתה? אם אתה עדיין לא התגייסת - אז כשתתגייס לצבא סביר להניח שרוב הזמן תהיה בבסיס, אז לא תאלץ להשאר הרבה בבית. ומיד איך שאתה מסיים את הצבא בהחלט יש לך אפשרות להתחיל ללמוד, לעבוד ולגור בזול במעונות (או ללמוד באזור חיפה והצפון או באר שבע, שם השכירות והמחייה זולה, והשכר לא שונה בהרבה מאזור המרכז - כי מתחת למינימום אי אפשר לשלם. לא חוקי לפחות, ואתה יכול לתבוע את ההפרש בוודאות). אתה צריך לחשוב שיש לך עוד 3 שנים, 5 שנים - אולי אפילו 8 שנים (תלוי בן כמה אתה) של סבל מצד ההורים, אבל מגיל 21 עד סוף חייך (נניח 86, בשביל לתת לך עוד 65 שנים) הכל יוכל להיות שונה לגמרי. אתה תלמד, תעבוד, תהיה לך דירה משלך ולא תצרך להיות כמעט בקשר עם ההורים, והרוב ישכח. אז מה, להפסיק הכל עכשיו, או להבין ששווה לסבול עוד 5 שנים, בשביל להגיע אחרי זה ל-65 שנים טובות בהרבה? ומהכסף שתרוויח מעבודות - גם אם אתה יכול לעבוד עכשיו, אפילו שאתה בבית - הייתי ממליץ לך ללכת לפסיכולוג. אל תבין אותי לא נכון, אני לא ציני ולא שום דבר אחר - פסיכולוג יכול בהחלט לשנות לך את הגישה לחיים ולעזור לך להתמודד עם הקשיים, וכדאי שכמה שיותר מהר - עד כמה שאתה יכול - תקבע תור אצל פסיכולוג. ותבין שהכל זמני (כל הסבל הזה) - לא כי תחליט להתאבד, אלא כי הזמן יעבור, ועוד מעט כבר לא תהיה חייב לחיות עם ההורים. וגם כל הזמן המעגליים החברתיים שלך ישתנו. גם אנשים שהיו הכי מקובלים בתיכון - בדרך כלל לא שומרים על קשר עם חבריהם מהתיכון (מקסימום עם 2-3 בודדים, או עם החבורה שלהם - אבל רק לכמה שנים בודדות אחרי סיום התיכון). אתה תמצא חברים חדשים לגמרי, אנשים שלא מכירים אותך בכלל - בצבא, באוניברסיטה/מכללה, במקום העבודה, בעיר החדשה שתעבור לגור בה בדירה משלך ועוד.. יהיו לך עוד המון הזדמניות לעשות רושם שונה לגמרי ולהיות בנאדם שונה לגמרי. להמציא את עצמך מחדש, וזה יהיה הרבה יותר קל אחרי שתשתחרר מעול הורייך.

אתה צריך להבין שזה שההורים שלך הם ההורים שלך - לא הופך אותם לבני אדם טובים, חכמים או צודקים. הם בני אדם כמו כולנו וזה שנולד להם ילד לא שינה אותם. אז אתה שונה מההורים שלך. אם האופי של ההורים שלך היה נמצא בחבר שלך - אני מניח שהיית רוצה לנתק איתו קשר. אז גם פה אתה צריך להבין שסביר מאוד שאתה חכם יותר מהם, צודק יותר, אולי גם אנושי יותר מהם - ולייחס חשיבות מועטה למה שהם חושבים עלייך או מה שהם אומרים. אתה צריך להעריך את עצמך - זה מה שחשוב. אתה צריך דעה חיובית ומוצקה על עצמך, שאי אפשר יהיה לערער עלייה (דימוי עצמי חיובי). אתה לא צריך לקום בבוקר בשביל מישהו, ואתה לא צריך שלמישהו יהיה אכפת ממך - כי אז גם אם אתה משיג את זה, אתה תמיד תלוי באחרים. אתה צריך לקום בבוקר בשביל עצמך, ואתה צריך שלך יהיה חשוב מעצמך. אתה צריך שלך יהיה חשוב שתהיה מאושר, שלך יהיה חשוב שתהיה בריא, שתהיה אופטימי וכו'. אני מציע לך לכתוב את מה שאתה כותב פה בפורומים אחרים, אולי בפורום של אנשים שגם לא קל להם בחיים בגלל יחסים עם אנשים אחרים או בגלל כל דבר אחר. אנשים עם ניסיון שעברו את זה והתגברו על זה יוכלו לתת לך עצות טובות, ואנשים שבדיוק במצב שלך, ואפילו במצב גרוע יותר (ויש אנשים במצב גרוע יותר משלך) יוכלו להבין אותך באמת ולספר לך מה קורה אצלם. בהצלחה.

תנסה, מה יש לך להפסיד.

תקשיב למילים.

אתה בן 18, כל החיים עוד לפניך! Make the best of them !

אני אישית לא אוהב אנשים דיכאונים, תחשבו כל החיים יש עוד, יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות

אז קח את הרגלים שלך ותעשה משהו שאתה אוהב, תיצא לשחק כדורגל, תבלה עם חברים

יש כל כך הרבה דברים לעשות, מה שווה לסיים את החיים רק בגלל כמה רגעי דכאון ?

צריך גם לדעת לצאת מהם ולהתלות מעליהם, תמצא את הדבר הזה שמשמח אותך, ותמשיך איתו.

צריך למצוא את הרגע שגורם לך כן לרצות לחיות!

D'ont gave up man !

אתה לא אוהב אותם עד שיום אחד תכנס למצב שהם נמצאים בו.

ואז תבין בידיוק על מה הם "מתבכיינים" כל החיים שלהם.

נראה לי שהבעיה שלך זה בעיקר ההורים. אין ממש מה לעשות - בשביל להיות הורה לא צריך לעבור שום מבחן כלשהו, ויש אנשים תמימים כמוך, שלא אשמים בכולם, שנולדו לבני האדם לא הכי סימפטיים בעולם (בלשון המעטה). רוב הסיכויים שהיחס של ההורים השפיע, משפיע וישפיע הרבה על חייך - גם שנים אחרי שתעזוב את הבית ואפילו אם כמעט לא תהיה איתם בקשר, אבל סביר להניח שההשפעה תפחת. בן כמה אתה? אם אתה עדיין לא התגייסת - אז כשתתגייס לצבא סביר להניח שרוב הזמן תהיה בבסיס, אז לא תאלץ להשאר הרבה בבית. ומיד איך שאתה מסיים את הצבא בהחלט יש לך אפשרות להתחיל ללמוד, לעבוד ולגור בזול במעונות (או ללמוד באזור חיפה והצפון או באר שבע, שם השכירות והמחייה זולה, והשכר לא שונה בהרבה מאזור המרכז - כי מתחת למינימום אי אפשר לשלם. לא חוקי לפחות, ואתה יכול לתבוע את ההפרש בוודאות). אתה צריך לחשוב שיש לך עוד 3 שנים, 5 שנים - אולי אפילו 8 שנים (תלוי בן כמה אתה) של סבל מצד ההורים, אבל מגיל 21 עד סוף חייך (נניח 86, בשביל לתת לך עוד 65 שנים) הכל יוכל להיות שונה לגמרי. אתה תלמד, תעבוד, תהיה לך דירה משלך ולא תצרך להיות כמעט בקשר עם ההורים, והרוב ישכח. אז מה, להפסיק הכל עכשיו, או להבין ששווה לסבול עוד 5 שנים, בשביל להגיע אחרי זה ל-65 שנים טובות בהרבה? ומהכסף שתרוויח מעבודות - גם אם אתה יכול לעבוד עכשיו, אפילו שאתה בבית - הייתי ממליץ לך ללכת לפסיכולוג. אל תבין אותי לא נכון, אני לא ציני ולא שום דבר אחר - פסיכולוג יכול בהחלט לשנות לך את הגישה לחיים ולעזור לך להתמודד עם הקשיים, וכדאי שכמה שיותר מהר - עד כמה שאתה יכול - תקבע תור אצל פסיכולוג. ותבין שהכל זמני (כל הסבל הזה) - לא כי תחליט להתאבד, אלא כי הזמן יעבור, ועוד מעט כבר לא תהיה חייב לחיות עם ההורים. וגם כל הזמן המעגליים החברתיים שלך ישתנו. גם אנשים שהיו הכי מקובלים בתיכון - בדרך כלל לא שומרים על קשר עם חבריהם מהתיכון (מקסימום עם 2-3 בודדים, או עם החבורה שלהם - אבל רק לכמה שנים בודדות אחרי סיום התיכון). אתה תמצא חברים חדשים לגמרי, אנשים שלא מכירים אותך בכלל - בצבא, באוניברסיטה/מכללה, במקום העבודה, בעיר החדשה שתעבור לגור בה בדירה משלך ועוד.. יהיו לך עוד המון הזדמניות לעשות רושם שונה לגמרי ולהיות בנאדם שונה לגמרי. להמציא את עצמך מחדש, וזה יהיה הרבה יותר קל אחרי שתשתחרר מעול הורייך.

אתה צריך להבין שזה שההורים שלך הם ההורים שלך - לא הופך אותם לבני אדם טובים, חכמים או צודקים. הם בני אדם כמו כולנו וזה שנולד להם ילד לא שינה אותם. אז אתה שונה מההורים שלך. אם האופי של ההורים שלך היה נמצא בחבר שלך - אני מניח שהיית רוצה לנתק איתו קשר. אז גם פה אתה צריך להבין שסביר מאוד שאתה חכם יותר מהם, צודק יותר, אולי גם אנושי יותר מהם - ולייחס חשיבות מועטה למה שהם חושבים עלייך או מה שהם אומרים. אתה צריך להעריך את עצמך - זה מה שחשוב. אתה צריך דעה חיובית ומוצקה על עצמך, שאי אפשר יהיה לערער עלייה (דימוי עצמי חיובי). אתה לא צריך לקום בבוקר בשביל מישהו, ואתה לא צריך שלמישהו יהיה אכפת ממך - כי אז גם אם אתה משיג את זה, אתה תמיד תלוי באחרים. אתה צריך לקום בבוקר בשביל עצמך, ואתה צריך שלך יהיה חשוב מעצמך. אתה צריך שלך יהיה חשוב שתהיה מאושר, שלך יהיה חשוב שתהיה בריא, שתהיה אופטימי וכו'. אני מציע לך לכתוב את מה שאתה כותב פה בפורומים אחרים, אולי בפורום של אנשים שגם לא קל להם בחיים בגלל יחסים עם אנשים אחרים או בגלל כל דבר אחר. אנשים עם ניסיון שעברו את זה והתגברו על זה יוכלו לתת לך עצות טובות, ואנשים שבדיוק במצב שלך, ואפילו במצב גרוע יותר (ויש אנשים במצב גרוע יותר משלך) יוכלו להבין אותך באמת ולספר לך מה קורה אצלם. בהצלחה.

אני מאוד מאוד(מאוד מאוד) מודה לך...

על ההתייסות למצב שלי, על הניסיון לעזור, באמת, תודה...

אני בן בערך 16...

מה שבטוח שבצבא אני לא יהייה הרבה בבסיס...

רוב הסיכויים שאהייה איזה ג'ובניק תקוע...

בגלל שבטוח יהייה לי פרופיל נמוך:

עברתי שני ניתוחים(אפניציט ופוליפים)

יש לי מספר די גבוה במשקפיים(לא יודע אם זה קשור לכל חייל או רק לחיל האוויר...)

יש לי מחלה, לא יודע אם אתם מכירים, FMF...

התסמינים העיקריים שלה זה התקפות של שלשולים, הקאות, כאבי ראש לא נורמאליים{(כל התקפה זה בערך ליום שלם מהבוקר עד השינה...)

בקיצור לא אחפור, אסכם שיהייה לי פרופיל מאוד מאוד נמוך וכנראה בגלל זה אני לא אשרת קרבי או אפילו משהו דומה(חלום חיי)

אבל בלימודים, כנראה שאעבור ללמוד במקום רחוק ככל האפשר בארץ (כרגע אני גר בב"ש מה שאומר אוניברסיטת ב"ג, וגם אמא שלי עובדת שם מה שיהפוך את זה לעוד יותר מייסר..)

לגבי התאבדות: אני לא חושב שיהייה לי אי פעם אומץ לעשות את זה..

אני פשוט די פחדן...

אסכם בזה:

סליחה על החפירה, אבל הרגשתי שאני חייב לשתף מישהו, ואכן, כמו שתמיד אומרים, זה עזר לי מאוד ושיחרר אותי קצת..

^^ תשכיר דירה נפרדת ליד האוניברסיטה (רגר או וינגייט... איפה שיש הרבה סטודנטים), תפחית את הקשר עם ההורים (אם זה מציק לך), ותאמין לי שתוך שנה אתה תהייה אדם חדש לגמרי.... חוץ מזה, למה זה שאמא שלך עובדת באוניברסיטה יפריע לך? אתה חושב שיהייה לך זמן לבלות איתה שעות או משהו כזה, אם תלמד שם?

לפותח הת'ראד: שיר הרבה יותר מתאים למצב

http://www.youtube.com/watch?v=vT0hhol1Gfc

כאמור, אתה ממש לא לבד (אני לא דיכאוני, אבל אני מודע לזה שזו בעייה נפוצה... היו לי כמה רגעי כמעט-התמוטטות-עצבים בזמן הלימודים... כוסאומו סטטיסטיקה והסתברות ...)

תחיי כל יום בנפרד- שים לעצמך מטרות קצרות טווח

אל תחשוב על "מה יהייה..."- יהייה מה שיהייה, וגם ככה מידת השליטה שלנו על מה שיהייה מאוד קטנה (לא מאמין באלוהים וכו'- פשוט ריאלי... צריכים לקרות יותר מידי דברים שלא תמיד קשורים אליך כדי שיתקבל מצב מסויים...).

תעסיק את עצמך במשהו שיכריח אותך לא לחשוב על כמה רע לך (צבא יכול להיות פיתרון, אם כי יש סיכוי ליפול על מפקד דביל שרק ישכנע אותך להתאבד מהר יותר...)

תקרא ספרים, תנגן, תעבוד, תבלה (לך סתם לפאב, אפילו לבד- רק בשביל כוס בירה והמוסיקה... דבר עם מלצריות\ בארמן, רק כדי להעביר את הזמן...). ואם אתה מרגיש שברגע מסויים אין לך חשק לכלום- אז פשוט לך לישון.... ניצול יעיל של זמן! במקום שתשב ותרחם על עצמך- תנוח, וכשתצא מזה תוכל לעשות משהו מועיל (לא תהייה עייף...)

שחייה זה אחלה ספורט

צריכים לעשות מדבקה של "לחיות זה מרזה"

ו-MastulMaster, אני חושב שממש לא כדאי שתנתק את הקשר עם ההורים שלך. אני מציע שתנסה להסתכל על כל הסיטואציה מהצד, ואולי לראות שבמידה מסוימת אתה היית לא בסדר באיזה מקרה שבגללו התחיל כל הסכסוך - וככה אולי תוכל לפתור את הבעיה (=הדבר שהיית בו לא בסדר) עם ההורים שלך לפחות (ואני בטוח שככה תוכל לסיים סכסוכים עם עוד הרבה אנשים נוספים).

בן