תנחומיי הכנים מאוד.. אני לא אחד שמתרגש בקלות אבל כאן זה אכן קרה, אולי זה בגלל שאני "טירון" במובנים האלו(למזלי הגדול עד מאוד).

כמו שכבר אמרו כאן, זה בעיקר הפחד מן האחרי והאחרי שנותנים למוות, וסליחה שאני כ"כ קיטשי, משמעות מסויימת...

לחשוב שככה פתאום, משום מקום הוא נפל, אחרי שהוא דיבר איתך על כלום, וזהו... לא תסיימו את השיחה הזאת... זה מפחיד..

בלי רצון להעליב חלילה, אבל הרבה פעמים הכאב והצער שאנו מרגישים אינו על האובדן עצמו, אלא עלינו... כלומר, מה יהיה איתנו עכשיו? עכשיו שהוא איננו...

בהתייחס למה שאמרת לגבי כך שאובדן של אם הוא יותר כואב וכד' - כל אחד בוחר להתמודד עם אובדן בדרכו שלו, והדרך שלך היא(כנראה) להמעיט בערך האובדן, אין בזה שום דבר רע... אני גם עושה את זה הרבה פעמים, אפילו שסתם היה לי יום לא טוב, אז פשוט חושבים "הי... מצבי לא כזה גרוע, יש אנשים שסובלים הרבה יותר והם לא מתלוננים, אז לי הזכות ולהם לא?"...

תנחומיי הכנים.

תזכור, אתה בוחר את הכאב ("My pain is self-chosen").

כן, במובן הזה אפשר באמת לתפוס את זה כמחשבה קצת אגואיסטית. ואני כן עושה את זה לפעמים, אבל אני תופס את זה כדרך להכנס לפרופורציות ואולי גם להראות מודעות לכאב ולסבל של אחרים. פה התכוונתי כדרך להראות כבוד וגם מודעות. אם אתה עובד נגיד ב-20 שקל לשעה בעבודה קשה ומתלונן אז לדעת להעריך את זה שלפחות יש לך מזל שאתה לא עובד באפריקה או בסין, 14 שעות ביממה תמורת חצי שקל לשעה. זה נכון שגם מעודד אותך, אבל גם מראה הפגנת מודעות לסדרי הגודל של הכאב והקושי שיש בעולם ולקיחת דברים במידה הנכונה ללא הפרזה בצרכים ובבעיות שלי. זאת הגישה שלי, אבל אני מבין איך אפשר לתפוס את זה כגישה פוגענית במקצת. זה לא הכוונה שלי כמובן.

לא הבנת אותי כנראה, אני ממש ממש לא התכוונתי לומר שזו מחשבה אגואיסטית, בדיוק להפך... כלומר, לא בדיוק להפך, כי יש בה מידה של אגואיסטיות, אבל כמו שאמרת יש בה גם מידה רבה של הבנה "גלובלית" יותר ולשים קנה מידה מסויים לעצמך.

גם הגישה שלי לחיים(יותר נכון, למתי שצצות בעיות בחיים).

גם הגישה שלי לחיים(יותר נכון, למתי שצצות בעיות בחיים).

שלי גם. שאני חושב על זאת גישה שיוצאת מנקודת הנחה של ענווה. "ענווה היא תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה" ויקיפדיה. אם אתה חושב שיכלת להוולד בקלות בכל זמן אחר או תרבות אחרת אז זה גורם לך לתחושת ענווה. ד"א, זה די ההיפך מגישת ה"לי זה לא יקרה" שהיא די מראה על יהירות שהאדם חושב שהוא מיוחד, מעל הסטטיסטיקה ולא ככל האדם ולכן לו "זה לא יקרה". כמובן שיש עוד גישות, כמו גישת הרחמים העצמיים, אבל הגישה הזאת נראית לי הכי מודעת ומכובדת.

ממש נוגע ללב .

גם לי יש סיפור שהסתיים כך לצערי(אבא שלי) .

זה באמת קשה....שלא נדע עוד צער ..

ישבתי עכשיו וכתבתי ב-Word שלושה דפים מלאים בכתב 12 את כל מה שאני זוכר מרגע שארגנו כדורגל בשבת ועד כמעט עכשיו. זה יום שיש לי לגביו זיכרון מדהים מסתבר. אם חס וחלילה משהו כזה יקרה לכם - אז לדעתי לספר על זה ולתעד את זה יכול לעזור. התחלתי את הבוקר הזה בדיכאון קליני כמעט והשוני היחיד זה קצת זמן שעבר, סיפור המקרה פה, דיבור באי.סי עם חברים על המקרה ועם ההורים. וזה עוזר. אז באמת תודה לכולם. אני חושב שזה יותר טוב מללכת לפסיכולוג. ד"א, מי שגר בכרמיאל ואולי רוצה לבוא לבקר את המשפחה (אם תבואו ל-2 דקות רק להביע הזדהות זה יעזור להם מאוד. במיוחד אם תגידו שלא הכרתם אותו אבל שמעתם עליו קצת ורציתם לבוא להביע תמיכה), אז יכול לפנות אלי בהודעה פרטית ואני אתן לו את הכתובת, או שיחפש את המודעות אבל בעיר :-\.

משתתף בצערך ובצער המשפחה.

התגוררתי בכרמיאל כל חיי עד לפני כמה חודשים.... מותר לשאול מי המשפחה?

עריכה:

לדעתי צריכים להשקיע יותר ולא לזלזל במחלות לב.

בזמנו כששרתתי בצבא גם לחבר שלי היו בעיות לב ואמרו לו שזה בסדר וחשבו שהוא סתם מנסה לקבל פטורים(יחידה סגורה עם תנאים קשים מאוד!).

עד שפעם אחת הוא התמוטת והיה באשפוז חודש ימים!

חבל שלא מאמינים ושלא בודקים יותר ביסודיות את מחלות הלב. אני יודע שהרופאים לא יודעים הכל על מחלות לב. ובכל זאת לוקחים סיכונים וחבל!!!

אני חושב שאחרי כל מה שנאמר פה אני רק יכול להוסיף את שמי לרשימה של אלה המשתתפים בצערך ובצער המשפחה,

לי יש כבר כמה חברים שאינם איתי עוד ואני יודע כמה קשה זה להתרגל לעובדה שכבר אין איך לצחוק איתם,

הדבר היחידי שאני חושב שאסור לשכוח זה את אלה שנשארים איתנו, תנסה לדבר כמה שיותר עם המשפחה ועם החברים,

זה נכון שאנשים זרים שמביעים צער נותנים תחושה טובה, אבל בסופו של דבר, האנשים הקרובים, הדיבור איתם, שמירה על קשר הדוק איתם היא זאת שעזרה לי בזמנים קשים ואני חושב שזה יכול לעזור גם לך ולכל אחד שחווה דבר דומה.

אני מאחל לך ולמשפחה שלא תדעו עוד צער.

הייתי בהלוויה, היה קשה למרות שאני בכלל לא הכרתי אותו אישית. אח שלו לומד איתי בכיתה, אז אני והרבה חברים מהשכבה באנו לחזק אותם.

הייתי בהלוויה, היה קשה למרות שאני בכלל לא הכרתי אותו אישית. אח שלו לומד איתי בכיתה, אז אני והרבה חברים מהשכבה באנו לחזק אותם.

כן, ראיתי. באמת בהתחלה לא הבנתי מה כל החברה מי"א (אני לא טועה, נכון?) עושים שם, ואז הבנתי שאלו חברים של אח שלו.