זה מה שקרה, זה יהיה לא כ"כ קצר כי מאירוע כזה אני זוכר כמעט כל שנייה. אני מודה למי שיקרא:

אני בן 21 ואת איציק (זה שמת) אני מכיר מגיל 15, מכיתה י'. היינו נפגשים בעיקר בסופי שבוע לשחק כדורגל. הוא שירת כטכנאי אלקטרוניקה של F16 בחיל האוויר.

ביום שבת התחלנו לשחק ב-14.30. היה מאוד קשה לשחק כי היה מאוד קר והגרון כאב מהריצה. חשבתי לעצמי "עכשיו 3, אמצע הצהריים, זה לא יכול להשתפר". כמה אירוני. איציק הגיע קצת באיחור, ב-15.15. שיחקנו כדורגל במגרש כדורסל (עם שערים), 4 על 4 שיש 2 קבוצות מזימנות בחוץ. אני הייתי בקבוצה עם איציק. נכנסו לשחק ב-15.30 בערך, ניצחנו 3 משחקים ברצף (משחק זה 8 דקות או עד 2-0) וברביעי הפסדנו ויצאנו החוצה. בזמן שהיינו בחוץ הוא שאל אותי אם יש לי את הספר "אבא עשיר אבא עני". דיברתי איתו בעבר הרבה פעמים ונתתי לו עצות על השקעות כי הוא מאוד התעניין בזה וידע שאני לומד כלכלה ומשקיע בבורסה. אמרתי לו שיש לי, אבל זה לא ספר כ"כ טוב ושיש לי ספרים אחרים. במפתיע אחת הקבוצות שהייתה בפנים הפסידה די מהר (תוך 4-5 דקות) ואנחנו נכנסו בערך ב-16.15 שאנחנו באמצע שיחה. ממש לפני שהתחלנו לשחק הוא שאל אותי אם הוא יכול לבוא אלי אחרי המשחק לקחת את הספר (כבר התחיל להחשיך), אמרתי סבבה. אחרי 2 דקות של משחק הייתה התקפה של הקבוצה היריבה, מישהו בעט החוצה את הכדור, הלך להביא אותי ובדיוק חזר למגרש. הייתי בשער וראיתי את איציק מתכופף. חשבתי שלפני שממשיכים הוא רוצה לקשור שרוכים. פניתי לשחקן עם הכדור שייתן לי אותו כדי שאוכל להתחיל לשחק. שהתסכלתי אחרי שניה על איציק ראיתי אותו שוכב על הגב ונוחר בקול רם. בהיתי בו לרגע וחשבתי WTF?. אתה לא מצפה לזה, זה כמו שהוא היה מתחיל לעוף. מהתדהמה נמחקות לך המחשבות ואתה יכול רק לבהות בחוסר הבנה. אחרי 3 שניות התעשתי ורציתי אליו (הייתי הכי קרוב אליו, מטר וחצי) ואיתי הגיע בריצה עוד חבר שהוא חובש בצה"ל. איציק המשיך כמו לנחור (או לחרחר) והעיינים שלו שהיו חצי פקוחות היו חסרות הבעה כלשהי. גם הגוף שלו לא זז. הרמתי לו את הראש והחזקתי אותו כדי שהחובש יראה מה קורה איתו ואולי אם צריך ינשים אותו. אחרי חצי דקה שראינו שאנחנו לא מצליחים להעיר אותו (היינו בטוחים שהוא התעלף. אולי הוא באמת התעלף) התקשרנו למד"א. החובש ניסה לעשות לו הנשמה ומסז' אבל זה לא עבד. היה לו דופק חלש מאוד והוא נשם. אחרי כמה שניות הוא הפסיק לנחור - הפסיק לנשום. מישהו בו זמנית התקשר לאח שלו (שגר כקילומטר מהמגרש), קצין בצה"ל המבוגר ממנו בשנה. הוא הגיע למגרש אחרי 4 דקות ,חצי בוכה והיסטרי כולו. במהלך ה-4 דקות האלו איציק לא נשם והיה לו דופק מאוד חלש. האח ניסה להנשים אותו באגרסיביות והצליח לגרום לו להקיא הרבה מאוד. הוא הצליח להנשים אותו מעט, אפילו שאני לא בטוח. הוא הכניס לו אוויר ואיציק נשף אותו החוצה. בנתיים מד"א עדיין לא הגיעו. אנשים התקשרו אליהם כל דקה והם אמרו שהם בדרך. אחרי עוד 10 דקות בהן איציק לא נשם הגיעו סוף סוף מד"א, הם טענו שהם לא הצליחו למצוא את המגרש . אני לא חושב שבשלב הזה איציק היה בין החיים. כמה דקות לפני זה החובש לא הצליח למצוא לו דופק וכאמור במהלך כל הזמן הזה הוא לא נשם. איך שמדא הגיעו הם הזיזו אותנו, הנחתי את הראש של איציק על הקרקע, הסתכלתי פעם אחרונה על העיינים חסרות ההבעה שלו וזזתי הצידה. בעזרת צינור כזה הם הצליחו להוציא לו מהוושט הרבה מאוד קיא שלא אפשר לו לנשום, כמות של חצי פחית אולי. בנתיים כל עם ישראל ואשתו (ובעיקר הרבה מאוד ילדים קטנים) התאספו סביב המגרש כדי לראות מה קורה . היו שם אולי 100 אנשים. 5 דקות אחרי שהגיעו מד"א הזעיקו מסוק, שהגיע אחרי 15 דקות נוספות. בשלב הזה היה ברור שגם אם יש תקווה (אחרת למה להזעיק את המסוק?) אין ספק שלפחות יש לו נזק מוחי רציני ביותר. 2-3 אנשים מהצוות של המסוק הגיע אל שני האנשים שבאו ממד"א והביאו איתם ציוד מתוכחם בהרבה (Too little too late ). אחרי 5 דקות הם חזרו למסוק ועזבו בלעדיו. פה הבנו שזה נגמר. השעה הייתה בערך 17.00. שוטר הזמין אותי ועוד 2 חברים לתחנת המשטרה לתת עדות. שם, בזמן שחיכתי, שוטר אחר קרא לי לטלפון וגלי צה"ל ביקשו פרטים על המקרה ושאעלה לשידור בעוד חצי שעה לספר. אמרתי בסדר, שיהיה. עליתי לשידור ב-18.40 ואחרי 5 דקות היה ציטוט שלי עם כתבה בוואלה. חיפשו אותי אחרי זה גם מהתוכניות של רפי רפש, עודד בן עמי ועוד כל מיני אבל הפניתי אותם לחברים אחרים שלי שהיו שם, ורק החובש הסכים להתראיין לרדיו ולחדשות הוט. ההלוויה הצבאית הייתה אתמול ב-13.30 בבית העלמין בכרמיאל.

רק בערב יום ראשון התחלתי להפנים את זה. ידעתי שיכול מאוד להיות שהחזקתי בו שהוא היה מת (כי הוא לא נשם רבע שעה) ושבעצם אולי אף הוא מת מיד והחרחורים היו רפלקסים של הגוף. תארו לכם שאתם הולכים עם חבר מאוד טוב שלכם ככה נגיד לקניון או לסרט, הוא בגיל שלכם, מרגיש טוב ומדבר איתכם נגיד על כל דבר (כרטיסי מסך, פוליטיקה, כדורגל) ופתאום הוא נופל ומת. רק 3 דקות לפני שאיציק מת הוא תכנן מה הוא יעשה עוד רבע שעה (יקפוץ אלי) ותוך שניה, בלי שהוא יידע - זה נמחק. זה מה שהכי מזעזע אותי אני חושב, שכל העתיד שלו נמחק בשניה באמצע סתם משחק כדורגל. ואין "אבל", ואין "הזדמנות שניה", אין ארוחה אחרונה, אין להפרד מהמשפחה או מהחברים, אין להזכר רק לרגע במשהו חשוב, אין להצטער או להתחרט. 16.18.06 נגיד היה חי, 16.18.08 - היה מחוסר הכרה ומשם הדרדר למוות. מוות פתאומי. קשה.

ו-galz, לא, אני לא החובש (אני עתודאי בכלכלה). לא רציתי להתראיין אצל רפי כי יש לו שאלות מטומטמות - "איך הרגשת?" "מה חשבתם?" "אין אשמים, נכון?" "אתה מתגעגע אליו?" ועוד כל מיני שאלות או רטוריות או שנועדו לסחוט דמעות, קרי, רייטינג. דווקא הראיון עם החובש היה יחסית בסדר.

רק עכשיו אחרי שכתבתי את זה אני מבין למה הכתף שלי כואבת מיום שבת בערב

מקרה מאוד עצוב,

יהי זכרו ברוך.

אגב, בתור מישהו שגם לו מישהי קרובה מתה בידיים (אמא שלי), אני יכול לומר לך שלא יהיה לך קל להתגבר על זה,

אל תעצור את עצמך מלדבר על זה עם אחרים, זה הדבר היחיד שאיכשהו עוזר.

עצוב וקורע לב :'(

כשמישהו מת לך בידים (ובטח אם הוא חבר שלך או מישהו מאוד קרוב אליך) זאת בטח חוויה שמשאירה אחריה צלקת ועצב רב, ואני ממש לא מקנא בך.

אני ממש מקווה שאתה והמשפחה של איציק תהיו חזקים עכשיו, ושלא תחוו עוד רגעים קשים כאלה.

:'(

תהייה חזק

ואני ממליץ לך לקרוא את הספר ציפור כלא

אני לפחות חושב שקוראים לספר ככה

אותי הוא לימד לקחת את החיים באופן אופטימי יותר גם שיש רגעים קשים כאלו

אגב, בתור מישהו שגם לו מישהי קרובה מתה בידיים (אמא שלי), אני יכול לומר לך שלא יהיה לך קל להתגבר על זה,

אל תעצור את עצמך מלדבר על זה עם אחרים, זה הדבר היחיד שאיכשהו עוזר.

אני משתתף בצערך מעומק הלב (עכשיו אני באמת מודע לזה יותר טוב, אז אני ממש מזועזע מטרגדיה כמו שלך).

ועם כל הכבוד - אני חושב אתה לא יכול להשוות. לאבד חבר זה לא קרוב למשמעות ולכאב של לאבד אמא. אתה יודע, הסתכלתי על אמא שלו בהלוויה, שצעקה "אבל למה זה קורה לי!" שרק יום לפני זה כבר ב-16.40 (היא הגיעה למגרש 10 דקות אחרי האח) היא עמדה מרחוק ומילמלה בפנים קפואות "זהו, הוא מת" (שאני חשבתי שהיא מגזימה והיסטרית והכל יהיה בסדר. ואני אבל אופטימי מאוד בדר"כ, אז כנראה שאני הגזמתי :-X), וחשבתי שעם כל הכבוד לכאב שלי - זה לא מתקרב לליגה של הכאב שלה. אז כמובן שכנ"ל אתה, ואם אתה אומר שהדבר שהכי עוזר זה לדבר על זה אז אתה מן הסתם צודק. אני בקטנה, אני אהיה בסדר אני מניח. מקווה יותר נכון.

הזוועה היא שעכשיו שאני מסתכל על אנשים ככה בגיל שלי מדברים וצוחקים והכל אני יודע שיש את האופציה הזאת שכל אחד מהם יכול פתאום ליפול ולמות על המקום. לפני זה נדהמתי שהתסכלתי על איציק כי לא הייתי מודע לזה שיש כזאת אופציה.

זה באמת מפחיד שאתה בעצם לא באמת יודע מה יקרה איתך או עם כל מי שאתה מכיר בכל רגע נתון. ברור שזה דיי נדיר שמישהו צעיר שנראה בריא מת ככה פתאום, אבל האפשרות תמיד קיימת. זה ממש כאילו כולנו חיים על זמן שאול.

זה לא כאילו. זה ממש ככה.

אחרי שאיבדתי אנשים יקרים לי - גם צעירים בצורה אקראית ופתאומית (תאונות דרכים), וגם זקנים בצורה איטית וכואבת (מחלות פארקינסון ואלצהיימר), אני יודע שדברים כאלה נותנים לנו ראייה מפוכחת יותר על החיים. האובדן, אכזרי ולא הוגן ככל שיהיה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של כל אחד מאיתנו, ואנחנו צריכים להיות חזקים - כדי שהעובדה שאנחנו באמת נמצאים כאן על זמן שאול תדרבן אותנו לחיות טוב יותר.

אני משתתף בצערך מעומק הלב (עכשיו אני באמת מודע לזה יותר טוב, אז אני ממש מזועזע מטרגדיה כמו שלך).

ועם כל הכבוד - אני חושב אתה לא יכול להשוות. לאבד חבר זה לא קרוב למשמעות ולכאב של לאבד אמא. אתה יודע, הסתכלתי על אמא שלו בהלוויה, שצעקה "אבל למה זה קורה לי!" שרק יום לפני זה כבר ב-16.40 (היא הגיעה למגרש 10 דקות אחרי האח) היא עמדה מרחוק ומילמלה בפנים קפואות "זהו, הוא מת" (שאני חשבתי שהיא מגזימה והיסטרית והכל יהיה בסדר. ואני אבל אופטימי מאוד בדר"כ, אז כנראה שאני הגזמתי :-X), וחשבתי שעם כל הכבוד לכאב שלי - זה לא מתקרב לליגה של הכאב שלה. אז כמובן שכנ"ל אתה, ואם אתה אומר שהדבר שהכי עוזר זה לדבר על זה אז אתה מן הסתם צודק. אני בקטנה, אני אהיה בסדר אני מניח. מקווה יותר נכון.

הזוועה היא שעכשיו שאני מסתכל על אנשים ככה בגיל שלי מדברים וצוחקים והכל אני יודע שיש את האופציה הזאת שכל אחד מהם יכול פתאום ליפול ולמות על המקום. לפני זה נדהמתי שהתסכלתי על איציק כי לא הייתי מודע לזה שיש כזאת אופציה.

כמה שאני משתתף בצערך וזה באמת דבר עצוב מאוד

אני לא מאמין שאתה יכול להגיד כזה דבר , כל אחד והצער שלו,

לאבד משהו לא משנה מי זה, אפילו עם הוא זר שמת בזרותך הוא קשה מאוד.

אני ממש מצטער על איציק אבל זה לא יפה לפי דעתי מה שכתבתה.

הזוועה היא שעכשיו שאני מסתכל על אנשים ככה בגיל שלי מדברים וצוחקים והכל אני יודע שיש את האופציה הזאת שכל אחד מהם יכול פתאום ליפול ולמות על המקום. לפני זה נדהמתי שהתסכלתי על איציק כי לא הייתי מודע לזה שיש כזאת אופציה.

לצעיר למות בצורה כזאת זה מאוד נדיר

ובכלל מחלות לב בגיל 20 זה נדיר

אל תשליך את זה על הסובבים אותך כי זה רק יאמלל אותך

וזה לא דבר שקורה כל יום

משתתף בצערך, אני מקווה שאני לעולם לא ארגיש איך זה לאבד חבר וגם אתה לא שוב.

ראיתי אתמול בכרמים את המודעה שתלו אבל לא צוינה הסיבה (אני חושב, יש מצב שפספסתי אותה).

רק לפני כמה ימים שיחקתי כדורגל ברבין...אבל לפי ההסבר שלך זה לא אותו מגרש, אתה שיחקת בקטן יותר.

אנחנו שומעים על יותר מידי התמוטטויות כאלה לאחרונה...

הדבר הכי קשה בלאבד מישהו, כמו שבטח הבנת, זה השוק שמגיע אחרי - כשאתה מבין שאותו בן אדם הלך והוא לא יחזור, אתה לעולם לא תראה אותו יותר, לא תדבר איתו יותר, שהוא אף פעם כבר לא יחייך ושכל דבר שהוא יכל לעשות בחיים כבר לעולם לא יקרה. הספר "אם יש גן עדן" נפתח בסצינה דומה, אם מישהו קרא אז הוא בטח זוכר על מה מדובר.

אני מאוד מסכים עם הטענה שכולנו חיים על זמן שאול, וזה באמת נכון שרק כקורות טרגדיות אנחנו מבינים את זה, אבל הטרגדיות האלו הן שגורמות לנו להעריך את החיים בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר ביום יום, אפילו אם זה לזמן קצר יחסית - כי בסופו של דבר הכל נשכח ושוכך.

תנחומיי.

ואי אחי!... אני ממש מצטער לשמוע

שיא אללה איזה פחד

מקווה שלא תדע עוד צער

תהייה חזק

ואני ממליץ לך לקרוא את הספר ציפור כלא

אני לפחות חושב שקוראים לספר ככה

אותי הוא לימד לקחת את החיים באופן אופטימי יותר גם שיש רגעים קשים כאלו

אני אקנה את זה אם אתה ממליץ. זה הספר הזה? http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?ref=simania&Barcode=3-10004

משתתף בצערך, אני מקווה שאני לעולם לא ארגיש איך זה לאבד חבר וגם אתה לא שוב.

רק לפני כמה ימים שיחקתי כדורגל ברבין...אבל לפי ההסבר שלך זה לא אותו מגרש, אתה שיחקת בקטן יותר.

תודה, לצערי הבנאדם השלישי מהשכבה שלי שמת מיולי 2004. אבל השנים הראשונים היו פחות קרובים אלי ומתו בתאונת דרכים. פה גם הפעם הראשונה שראיתי מישהו מת מולי. שאתה שומע שמישהו מת ושהכרת קל יותר לא להאמין, לא להפנים ולא לעכל. פה זה קשה יותר, שאתה רואה( נוגע פיזית) בכל הרצף שבין חי, מדבר וצוחק לבין גוסס ומת, בתוך פחות מחצי שעה.

עכשיו, זה המגרש: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3490582,00.html. הצילום נעשה מאחת החתים מן הסתם (מי שלא מכיר את כרמיאל - 5 או 6 בניינים של 8 קומות בצורת ח' גבוהה שממוקמים באיזור). רואים אנשים רוכנים שם? ליד השער הקרוב לזה שצילם? הם רוכנים על הגופה, וההליקופטר בדיוק בא (ויעזוב עוד 5 דקות). בנוגע לטוקבק הראשון והממולץ - אחד מהחברה הוא כאמור חובש בצה"ל ויודע החייאה, אז התגובה לא רלוונטית למקרה.

לצעיר למות בצורה כזאת זה מאוד נדיר

ובכלל מחלות לב בגיל 20 זה נדיר

אל תשליך את זה על הסובבים אותך כי זה רק יאמלל אותך

וזה לא דבר שקורה כל יום

ברור, אני יודע. זה גורם אבל לפיתוח מודעות גבוהה יותר אבל, להבנה שצעירים יכולים למות גם אם זה לא רצח,תאונת דרכים או מחלה ממושכת כמו סרטן או איידס. הרי אם מישהו מת מסרטן בגיל צעיר יש מודעות לזה, יודעים שזה קיים. פה הייתי די מופתע, למרות שכן הכרתי מקרים כמו של מני לוי, פוארטה וכו'...

כמה שאני משתתף בצערך וזה באמת דבר עצוב מאוד

אני לא מאמין שאתה יכול להגיד כזה דבר , כל אחד והצער שלו,

לאבד משהו לא משנה מי זה, אפילו עם הוא זר שמת בזרותך הוא קשה מאוד.

אני ממש מצטער על איציק אבל זה לא יפה לפי דעתי מה שכתבתה.

נכון, אני יודע, הייתי שם. או שלא הבנת אותי בדיוק או שלא שמתי לב והגזמתי :-X. אבל עדיין - יש הבדלים. אני מניח שלאבד מישהו מהמשפחה הקרובה ביותר שלך זה קשה יותר מלאבד חבר, בהנחה שהקשרים טובים. אני מכיר חברים שלי שחבר מאוד טוב שלהם מת בתאונת דרכים לפני שנה וחצי בערך. בסדר, הם עצובים על זה - אבל הם צוחקים, הולכים לפאבים, נהנים ויכולים להמשיך הלאה. לגבי אמא שלו אני בטוח שלא. אתה מבין? שמע, אני עכשיו בזה. אני לא מזלזל בכאב שלי או של החברים שלי, אבל צריך להבין שכן יש אנשים שזה כואב להם יותר. לדעתי לפחות. ורק אמרתי את זה כתגובה, גם לא הכי בשיא הטקט שיש אולי - נכון - רק רציתי להגיד שאני יודע שזה קשה מאוד לאבד חבר, אבל לאבד בן משפחה אני חושב שזה הרבה יותר קשה. לא תצא לי פה תגובה שתוכל להגיד שהיא 100% יפה ונכונה.

הדבר הכי קשה בלאבד מישהו, כמו שבטח הבנת, זה השוק שמגיע אחרי - כשאתה מבין שאותו בן אדם הלך והוא לא יחזור, אתה לעולם לא תראה אותו יותר, לא תדבר איתו יותר, שהוא אף פעם כבר לא יחייך ושכל דבר שהוא יכל לעשות בחיים כבר לעולם לא יקרה. הספר "אם יש גן עדן" נפתח בסצינה דומה, אם מישהו קרא אז הוא בטח זוכר על מה מדובר.

אני מאוד מסכים עם הטענה שכולנו חיים על זמן שאול, וזה באמת נכון שרק כקורות טרגדיות אנחנו מבינים את זה, אבל הטרגדיות האלו הן שגורמות לנו להעריך את החיים בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר ביום יום, אפילו אם זה לזמן קצר יחסית - כי בסופו של דבר הכל נשכח ושוכך.

תנחומיי.

תודה. זה באמת תגובה יפה. אהבתי.

וואי אני ממש משתתף בצערך... שלא נדע.

אלוהים ישמור...

משתתף בצערך, באמת, לא סתם מילים נבובות מתוכן, באמת משתתף בצערך.

מצער לדעת איך ברגע חיים שלמים הולכים לאיבוד, ואין שום דבר שאנחנו יכולים נגד זה...