מה לעשות שאנחנו בני אדם עצובים ושמחים לפעמים באותו הזמן,החיים עוברים כלכך מהר שפתאום בום! אתה זקן.

קיץ חורף וסתיו הכול אותו הדבר בכל עונה אתה מרגיש דומה כאילו שדבר לא משתנה,עם הזמן שמגיע והיום שאתה חולם ברקיע אתה מנסה לפתח חלומות שמחים ומיוחדים שאין עוד לאף אחד.

אל תברח ואל תנסה ללכת למקום בו הכול סגור וכל הזמן בו שלכת,תחפש את האור ואולי תמצא משהו טוב.

לפעמים אתה מחפש את החברים הטובים שלך אבל בעצם חלק מהם דופקים אותך,אתה רץ ממקום למקום בתקווה ששמרו לך שם מקום ואולי מישהו ירצה לחלוק איתך סוד.

תמיד אתה נרגש מנסה להראות ביטחון שבעצם אתה בלב שבור לרסיסים כמו חלון שנפלו עליו טילים.

לעולם אל תסתכל על העבר כי בטח שם תמצא רק חרא שאף אחד לא ירצה לראות עוד הפעם שוב ובטח שלא את המילים האלה.

הימים עברו מהר והינא אתה כבר מתבגר ושוב אתה חולם שבתקווה שתצליח להגיע למקום בו אתה אוהב.

נכתב: עי ידי

אתה בסדר כפרה..? ???

שום כפרה!

אני לא בסדר אני מצויין!

מה לא מבין באומנות?

נהדר.

(אין פה שום ציניות, באמת שאהבתי)

ההודעה ה 700 D:

^

תודה :-*

נחמד

תמשיך כך,פרסם אם יש לך עוד.

הנה שאול המשורררררר....

לא משהו....

סתם חיטוטים....מה קרה נניהיה פה פילוסופיות?!

נחמד..

ההודעה ה 700 D:

בפורום כללי ההודעות לא נספרות

חיטוטים בלה בלה!

מה ציפתה סאב והצל?

יו יו יש לי למבורגיני בחורות עם ביקני יאיאיייאיאי :kopfpatsch:

גם אני חושב שזה מדהים

רוצה להיות חבר שלי? :-*

:lol:

אבל זה באמת טקסט חזק מה שכתבת

אח שלי אני דווקא אוהב את הדברים האלה....אבל זה ספציפית זה חרא קטן![בלי להעליב מותק ]

חכה מחר אני יבא לך 2-3 כאלה דברים איכותים!

^

סבבה נראה מה אתה שווה

^

סבבה נראה מה אתה שווה

אפשר גם ? בכיף :

דממת המדבר :

כמה גדולה היא שממת המדבר,

תחת כיפת הריק הגדול.

דממת המדבר, הלא שמה הוא אימה,

פחד רכוב על בת-קול.

ובין כותלי המדבר, מהדהדת סופה,

הלא היא השתיקה הגדולה.

אכזרית, ועיוורת היא ופניה שחורות,

היא מכה בשורשי האהבה.

ולמרות כל גודלו, אין מסתור ומחבוא,

במדבר השומם העירום.

כשתבוא הסופה, היא תכה בחוזקה,

ותובס כל תקווה לשלום.

אין דבר שירחיק ויגן מפניה,

האימה, ודאית היא וברורה,

דמעה מצטברת על דופן העין.

וזולגת על לחי סתורה.

רגע של שקט, ללא נשימה,

הפחד נמהל לו בשכול.

והנה מופיעות טיפות ראשונות,

של גשם, שחור, על החול.

רגעי המכאוב, ללא נחמה,

דוחקים את גבולות המדבר.

חושפים צלקות, ואמת נוראה,

של אדם שהיה - ונשבר.

כמה נוראה היא, שממת המדבר...

הבית המוצף בכאב.

דממת המדבר, הלא שמה שברון לב,

המדבר העצום - מתרחב.

אין ספק שזה מרשים וזה כבר ברמה ספרותית.

אני לא משווה בכלל את מה שאני רשמתי לשלך זה גם מבנה שונה.

כל הכבוד