כל יום שעובר תחושת העצב והחוסר תכלית של החיים המודרנים מחלחלת לתוכינו יותר ויותר,

השיעמום והניכור החברתי הפך להיות מוכר לכולנו. אנחנו מרגישים רייקנות בתוכינו, חוסר

המשמעות של חיינו, חוסר הסיפוק, חוסר המטרה או היעוד, אין יותר מה לחקור, אין יותר במה

להלחם, אין על מה להתגבר. חיינו עוברים, ואנחנו רואים שבעצם לא עשינו שום דבר, אנחנו

אותו דבר כמו כל השאר, מחפשים יעוד ומטרה, מחפשים אושר.

הטלויזיה והתאגידים מנצלים אותנו, גוזלים מאיתנו את האינדיוידואליות שלנו, הופכים אותנו

לצרכנים ללא מחשבה עצמאית, אומרים לנו עד כמה רעים אנחנו, עד כמה אנחנו פגומים, מציגים

לנו את מה שאנחנו צריכים להיות ואז דוחפים לנו מוצרים שרק אם נקנה אותם אנחנו נהיה

מושלמים, הם יוצרים בנו את תחושת הנחיתות, זה הרי ברור שאנחנו לא יפים ומגניבים כמו כל

אותם בנים ובנות בפרסומות הטלויזיה, מחייכים אלינו מבעד למסך, מזמינים אותנו להיות חלק

מהם, אם רק נקנה קוקה קולה, אם רק נקנה ניקיי, אנחנו נהיה חלק מהם, אנחנו נהיה מושלמים

כמוהם, אנחנו נהיה מאושרים... אך זה לא קורה, אנחנו קונים, ושום דבר לא השתנה, האשליה

מתפוגגת ומשאירה אותנו ריקים, משאירה אותנו מדוכאים ומבולבלים. כמו שמכור לעישון נרגע

אחרי שעישן את הסיגריה, כך גם אנחנו מרגישים אופוריה אחרי שאנחנו קונים איזה חלק חדש

למחשב, איזה בגד יקר וכו' , וכמו שהסיבה לעצבנות של המכור לעישון היא ההתמכרות שלו

והצורך הכימי של גופו בניקוטין, הסיבה לאופוריה שלנו היא הצורך שייצרו בנו הפרסומות.

האופוריה מתפוגגת, ואנחנו שוב אפופים בריקנות.

מחר, יום שישי, הוא יום חופשי מקניות, יום בשביל כולנו, להרהר על חיינו, על ערכינו, על

החברה שבה אנחנו חיים, על החופש שלנו ועל המעשים וההחלטות שאנחנו עושים. מי בעצם

שולט בחיינו? מי מעצב את האישיות שלנו? מי מחזיק בנו ואיך אנחנו יכולים להשתחרר...

יום חופשי מקניות

יום חופשי מקניות 2002 אירועים - קובץ rtf

תרבות הצריכה

"קנו פחות - חיו יותר"

מה שכתבת זה בערך ההתחלה של Fight Club, אבל בעיברית..

אתה זוכר את הסרט בעלפה ?!

הא?

מה כבר אפשר לקנות בחנות ביום שישי, החנויות נסגרות ~ב3

אני נמצא כבר מס' חודשים ב-"יום חופשי מקניות" - פשוט אין לי כסף.

לפחות אני אוכל פלאפל ולא מפרנס את ענקי המזון מק... וכ..

תאכל שוארמה - קבל קילקול קיבה ופרנסה לשכנים.

אתה זוכר את הסרט בעלפה ?!

אני?

בערך...