סוללת האלומיניום-יון עליה עובדים באוניברסיטה האמריקאית גם בטוחה, זולה ובעלת אורך חיים גדול פי עשרה מהקיימות בשוק. אבל האם היא תעמוד בדרישות האנרגיה שלנו?
הטכנולוגיה הניידת שאנחנו נושאים איתנו כיום כמעט לכל מקום חבה את קיומה לסוללה, אותו תא חשמלי קומפקטי שמספק לשעונים, טלפונים, מחשבים ניידים וחבריהם את האנרגיה לה הם זקוקים כדי לעבוד. והסוללה הנפוצה ביותר בטכנולוגיה נישאת כיום היא סוללת הליתיום-יון, שצפיפות האנרגיה הגבוהה שלה, המתח הגבוה יחסית שהיא מייצרת ויכולתה לשרוד בין 500 ל-1000 מחזורי פריקה וטעינה הופכים אותה לבחירה הטבעית כמקור הכוח של הגאדג'טים שלנו.
למרות שיפורים עקביים ביכולות הליתיום-יון מאז נכנסה לשימוש מסחרי בתחילת שנות התשעים, היא כמובן לא מושלמת – מלבד חסרונות כמו רגישות לחום ונטיה נדירה אך לא נדירה מספיק להתפוצץ תחת תנאים מסוימים, השכלולים שמוכנסים בה מפצים בקושי על דרישות האנרגיה המרקיעות של מכשירים חזקים יותר שמגיעים לשוק בזה אחר זה, מצויידים במעבדים מהירים ובמסכים מפוארים יותר. תקציבי פיתוח שמושקעים בניסיונות ליצור סוללות איכותיות יותר – אם בכמות האנרגיה שהן יכולות לדחוס לכל יחידת נפח, באורך החיים הצפוי להן או בזמן הטעינה שלהן – הם לא דבר חדש, ורק בחודשים האחרונים שמענו על סוללות האלומיניום-אוויר של פוג'י, המתיימרות לספק צפיפות אנרגיה גבוהה שתספיק לשבועיים של שימוש פעיל לפני טעינה, ועל סוללות הליתיום-יון המשופרות של חוקרי אוניברסיטת נניאנג בסינגפור, סוללות שיטענו בשתי דקות וישרדו 10,000 מחזורי פריקה\טעינה.
עכשיו תורם של אנשי אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית להבטיח לנו מהפכה מתקרבת בעולם הסוללות, עם סוללת אלומיניום-יון חדשה שפיתחו ומסוגלת, לדבריהם, לשרוד 7500 מחזורי פריקה\טעינה, לא רק קפיצה מאסיבית לאורך החיים של סוללות אלומיניום-יון, שאורך חייהן הקצר עד כה (100 מחזורים) פסל אותן מלהוות מתחרות רציניות, אלא גם שיפור גדול ביחס לסיבולתן של סוללות הליתיום-יון היציבות ביותר – לפחות כל עוד הסוללה של הסינגפורים שהוזכרה לעיל היא בגדר הבטחת מעבדה ותו לא.
כמובן, גם הסוללה של סטנפורד עדיין איננה מוצר מסחרי ולא צפויה להפוך לכזה ללא מאמצים נוספים. לצד היתרונות, שכוללים את אורך החיים המשופר, זמן טעינה סופר-מהיר של דקה, עלות נמוכה והיותה של הסוללה, בניגוד לליתיום-יון, בלתי מתלקחת, האלומיניום-יון המשופרת מתאמצת להציע מתח מקסימלי של 2 וולט, דבר שידרוש מערך של שתיים כאלה כדי להגיע למתח שמספקת סוללה מהסוג שמותקן אצלכם בטלפון ברגע זה. כמו כן, מפתחיה עדיין לא פרסמו נתונים מדויקים לגבי יעילותה האנרגטית – כמה אנרגיה היא יכולה לספק ולמשך כמה זמן עד לפריקתה. המדענים בסטנפורד מאמינים שיוכלו לשפר את ההמצאה בגרסאות עתידיות ולהפוך אותה למובילת דור חדש של סוללות, אבל חובת ההוכחה מוטלת עליהם, או כפי שמנכ"ל טסלה אלון מאסק העיר בחשבון הטוויטר שלו בתגובה לידיעה – " 'פריצות דרך' בסוללות צריכות לציין כוח וצפיפות אנרגיה (לא אותו הדבר), וגם כמה זמן הן מחזיקות. ברוב המקרים הן נכשלות באנרגיה".
נשמע טוב! מעניין כמה זמן יקח להם לסיים עם הפיתוח..
אבל זה באמת יתחיל לזוז אם אחת מהענקיות בשוק תקנה\תאמץ את הטכנולוגיה ותטמיע אצלה במכשיר עתידי.