במשחק Papers, Please, אתם נכנסים לנעליים של מבקר דרכונים, ולא תתחרטו על כך. יש מצב שתחליפו קריירה אחרי המשחק הזה
אם חיפשתם הגדרה למונח אינדי (Indie) אז מצאתם אותה. הנה משחק קטן בשם Papers, Please אשר יוצר לגמרי על ידי מפתח אחד (לוקאס פופ) – תוכנה, סיפור, גרפיקה וסאונד.
הוא השיק אותו לבד דרך פלטפורמות מכירה דיגיטליות שונות ומכר די הרבה עותקים.הוא הצליח לחדש משהו בז'אנר, ועל כך זכה לשבחים מכל כיוון ואפילו היה מועמד לפרס BAFTA (למי שלא מכיר, זה האח הפחות מוצלח של האוסקר מבריטניה). אני לא חושב שיש הרבה סיפורי הצלחה כאלה בתחום האינדי, ובאמת מגיע לו.
ביקרתם בארסטוצקה?
ביקורת דרכונים, יכול להיות שזו אחת מהעבודות המשעממות בעולם. השחקן נכנס לתפקיד של מבקר דרכונים במדינה קומוניסטית בשם ארסטוצקה. אני מניח שזו מדינה פיקטיבית, אבל אם היא לא הייתה, היא בטח הייתה חוטפת מכות מכל שאר המדינות בבית ספר. המדינה פותחת את שעריה למהגרים לאחר זמן רב שהייתה במלחמה, ועכשיו זה תפקידו של מבקר הדרכונים להחליט מי נכנס ומי לא נכנס למדינה.
באופן פשטני להפליא, רוב הפעולות שאתם מבצעים במשחק מסתכמות בללחוץ על החותמת הירוקה כדי לאשר את הכניסה או על האדומה כדי לא.
המשחקיות, מן הסתם, לא מסתיימת שם. בשביל לחתום נכון על הדרכונים, אתם צריכים לעשות בדיקות מקיפות על המסמכים שהאנשים הביאו וכל זה בזמן מוגדר מראש בכל יום של המשחק.
זה מתחיל בצורה מאוד פשוטה: צריך לבדוק שהדרכון הונפק במקום מסודר, שהתמונה בדרכון מתאימה לבן אדם שעומד מולכם, תאריך ההנפקה הוא לפני התאריך הנוכחי וכדומה. במידה ועליתם על חוסר התאמה בין המסמכים, אתם יכולים לתשאל את האנשים, ולרוב הם מגמגמים ומבינים שהם לא יכולים לעבוד בעגלות למשך 10 שנים. באסה…
חתימה נכונה על דרכון תזכה אתכם בכסף על ביצוע העבודה שלכם נאמנה. לעומת זאת, אם פישלתם בבדיקה וחתמתם בצורה שגויה, אתם תקבלו קנס כספי במשכורת.
גם ג'ו קוקר פה |
הגרפיקה והסאונד במשחק מצליחים להעביר את ההרגשה הקרירה והדיכאונית של החיים במדינה אפורה במזרח אירופה תחת ברית המועצות.
הגרפיקה באה עם טעם של פעם, ממש כמו השמנת שלכם במקרר. פיקסל-ארט דמוי משחקים של תחילת שנות התשעים, ולמרות שאין בו יותר מדי פרטים, מצליח להעביר תחושה שכל דמות במשחק ייחודית. הסאונד כמעט ולא קיים. הסאונד העיקרי שתזכרו מהמשחק זה כרוז שמכריז "הבא בתור" והמבקר שאומר "מסמכים בבקשה". המשחק מינימליסטי וזה טוב, כי ביקורת דרכונים זה לא משהו שמצריך מוסיקה קצבית.
פניה חדה שמאלה
כמובן שאם המשחק היה מסתיים בזה הוא לא היה כל כך מעניין, אבל למשחק יש עוד כמה קלפים מאוד חזקים שמתגלים תוך כדי המשחק. אחד מהם למשל, הוא סיפור הרקע של מבקר הדרכונים.
בתחילת המשחק מסבירים שלמבקר הדרכונים יש ארבעה בני משפחה שהוא צריך לקיים בדירה קטנה עם מעט מאוד חימום. מדינה קומוניסטית אמרנו?
בשביל לתחזק את המשפחה צריך לשלם שכר דירה, חימום, לרכוש אוכל ותרופות במידה והם חולים. אפשר לומר שאם לסטאלין היה טמגוצ'י, ככה הוא היה נראה. בשביל לתת למשפחה את כל הדברים האלה צריך כסף ובשביל להשיג כסף צריך לחתום נכון על כמה שיותר דרכונים במשך היום. אם מבקר הדרכונים לא מספק למשפחה את כל מה שהם צריכים, הם מתים כמו זבובים.
סיפור הרקע של המבקר הוא מהלך די גאוני. רוב המשחקים בדרך כלל מספרים סיפור של דמות אחת שיש לה סיפור רקע, אבל סיפור הרקע שלה לא משפיע באופן ישיר על המשחק. במקרה הזה, הסיפור משפיע על המשחק כל הזמן. יותר מזה, השחקן פתאום מרגיש בכובד שמוטל על הכתפיים שלו. זה יוצר קונפליקט שבו הוא רוצה להעביר כמה שיותר אנשים בזמן הקצר ביותר כדי להרוויח מספיק כסף.
פתאום אתם מוצאים את עצמכם לומדים את כל חוקי הביקורת בעל פה כדי שלא תצטרכו להתייעץ עם ספר החוקים כל הזמן, ופתאום כשאתם מפשלים בביקורת אתם צועקים "לעזאזל, אבל לא יהיה לילד שלי מה לאכול! אשתי צריכה תרופות!" מה שמדהים זה שהמשחק אפילו לא נותן לכם ממש תצוגה גרפית של המשפחה של מבקר הדרכונים. המשפחה מיוצגת על ידי טבלה פשוטה בסוף כל יום, שבה אתם מחליטים מה תקנו, ומה לא תקנו, ואז תדעו אם מישהו הולך למות מחר. מורבידי משהו.
ככה אני אוהב את הטמגוצ'י שלי |
אבל חכו, זה מסתבך
בהמשך, כדי שלא תוכלו להרוויח יותר מדי כסף, המשחק מוסיף עוד חוקים שאתם צריכים לבדוק לכל בן אדם שמגיע אליכם. החוקים בדרך כלל מתבטאים בעוד מסמכים שהאנשים מביאים איתם שיש בהם עוד נתונים שצריך לבדוק, עד שזה מגיע לרמה שבה אתם יכולים לשאול את הבן אדם שעומד מולכם "למה כתוב פה שאת נקבה? נראה לי שאת זכר" ואז אפשר להעביר את הספק גבר ספק אישה שעומדת מולכם רנטגן בשביל לוודא. כן, אתם צריכים לוודא מין של דמות ממוחשבת. מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתם דבר כזה? רמת הקושי ממשיכה לעלות תוך כדי שאתם מנסים לשמור על המשפחה שלכם בחיים.
הקלף הבא שהמשחק שולף זו ההרגשה שאתם חורצים גורלות של אנשים פשוטים שבאים אליכם כדי לעבור את הגבול. ההרגשה הזו מתבטאת בכמה צורות. בדרך כלל יש אנשים שיש להם סיבה טובה מאוד לעבור (צריכים עבודה, הבן שלהם בצד השני לבד בחושך, הם גרים בצד אחד אבל שכחו את המפתחות מהבית בצד השני וכו') אבל אין להם את המסמכים הנחוצים והם מתחננים שתעבירו אותם הלאה למרות שאין להם מסמכים.
כאן נכנסת הדילמה. הקנס שמקבלים הוא רק כספי ולפעמים מרגיש די זניח לעומת הסיבה של הבן אדם שעומד מולכם, אבל מצד שני עומד הגורל של המשפחה שלכם. בסופו של דבר זו תהיה ההחלטה שלכם מה לעשות, ולפעמים תצטרכו לפסול את הכניסה ולראות אותם מובלים לביתן קטן ולהבין שדפקתם אותם וזו לא הרגשה טובה, גם אם זו דמות ממוחשבת.
בנוסף לכך, יש ארגון טרוריסטים שמבקש את עזרתכם בתמורה לכסף גדול. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להעביר כמה אנשים מבלי לבדוק אותם.
שוב, דילמה רצינית, כי אתם יכולים לאבד את העבודה שלכם, ומצד שני יכול להיות לכם כל כך הרבה כסף, שתוכלו להעביר את מה שנשאר מהמשפחה של מבקר הדרכונים לדירה ענקית עם תמונה של הדיקטטור על קיר של כל חדר בדירה.
את צריכה עוד 15 מסמכים לפחות בשביל לעבור |
מה יהיה הסוף?!
המשחק ממשיך להעלות את רמת הקושי של הבדיקות. זה מגיע גם לשלבים שיש לשחקן יכולת להרוג טרוריסטים שמנסים לעבור את הגבול כדי לפגע נגד המדינה, אז יש פה עניין גם לאנשים שאוהבים shooter-ים כנראה. העלילה של המשחק ממשיכה תוך שתילה של עוד אירועים מיוחדים ואנשים שמחפשים עזרה ממבקר הדרכונים הכל יכול.
כתבות נוספות במדור:
לפי מה שכתוב באתר, המשחק מסתיים באחד מ-20 סופים שונים אשר קשורים להחלטות שעשיתם במהלך המשחק ולמשפחה שנשארה למבקר הדרכונים. בנוסף, אתם יכולים לשחק בסגנון משחק אחר שלא כולל סיפור מוגדר מראש אלא הוא חסר סוף, שזה יכול להיות כיף לאנשים שממש רוצים להיות מבקרי דרכונים, אבל לא עברו את מבחני הכניסה.
שווה את הכסף
הייתי אומר שהמשחק בהחלט שווה את ה-9.99 דולרים שהוא עולה כמעט בכל חנות מקוונת. המשחק מחדש בכמה וכמה אזורים, הוא מצליח במקום שהרבה מאוד משחקים נכשלים בו וזה העברת רגש. אבל המשחק הזה לא לכל אחד. המשחק דורש רמת ריכוז די גבוהה ודגש לפרטים קטנים בשביל ליהנות ממנו, ראו הוזהרתם.
אני מציע לכם לפחות לנסות אותו – את זה אפשר לעשות בחינם באתר של היוצר על ידי הורדה של גרסת הבטא של המשחק.