קבוצת מדענים מסטנפורד מצאה דרך יעילה וחכמה יותר להפוך את סוללות הליתיום-יון לעמידות בפני שריפה
בשנה החולפת ראינו את עניין חשיבות הבטיחות, או חוסר הבטיחות, של סוללות הליתיום-יון (אשר נמצאות כיום כמעט בכל מכשיר טכנולוגי נייד) הופך למשמעותי במיוחד, במסגרת המקרה המפתיע והעצוב משהו של ה-Galaxy Note 7. טכנולוגיית הסוללות הזו מציעה דחיסות אנרגיה מרשימה ותפוקה קלה וגדולה יחסית, והשימוש בה עתיד רק להמשיך ולהתרחב בעתיד הנראה לעין עם התפתחותו של תחום הרכבים החשמליים ומאגרי האחסון הפוטו-וולטאים, כך שזה די טבעי ומתבקש לשמוע על פיתוחים שמנסים להפוך את המוצר הזה לבטוח וחסין יותר ממה שהוא היום.
סוללות ליתיום-יון נחשבות למוצר בטיחותי ברמה ראויה, אך מנגד כיום כולנו כבר יודעים שתקלה משמעותית מספיק בייצור או במנגנון הפריקה והטעינה שלהן עשוי ליצור סכנת חימום יתר שתביא לפריצת גוף המוצר האטום בנקודה מסויימת – ומגע עם האוויר החיצוני יביא לפריצת להבה אלימה ומסוכנת מאוד, שעלולה לגרום לכוויות, לשריפה ואפילו לפיצוץ במקרים מסויימים. כל אלו הודגמו ועלו לסדר היום באופן משמעותי מאוד במסגרת התקלות של ה-Note 7, כאמור.
אז מה עושים? לפי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד, הפתרון לסיכון הפוטנציאלי יוכל להיות שילוב של חומר כיבוי בשם 'טריפניל פוספט' בתא ייעודי בין האנודה והקתודה של הסוללה. החומר המדובר פופולרי לשימוש במטפי כיבוי ייעודיים בשל יכולתו למנוע ולהפסיק בעירה בתוך זמן קצת במיוחד, והחוקרים מצהירים כי שילובו בתא ייעודי מוגן פולימר יאפשר לו לפרוץ החוצה בטמפרטורות קיצוניות של מעל ל-150 מעלות צלסיוס, על מנת למנוע את התופעות שחזינו ב-Note 7 בתוך פחות משנייה בודדת, ולפני שנגרם נזק משמעותי כלשהו למשתמש או לסביבתו.
נסיון לשלב חומרים מונעי ומעכבי בעירה בסוללות בוצע כבר בעבר, אך הפרדה שאינה טובה מספיק בינו לבין האלקטרוליטים שמאפשרים לסוללה לאגור אנרגיה הביאו לפגיעה משמעותית בביצועיה אשר הפכו את הטכניקה לרלוונטית הרבה פחות. החוקרים מסטנפורד משוכנעים כי החומר הפולימרי הייעודי אותו פיתחו יעשה את העבודה וישפר את אמינות הסוללות מבלי לפגוע בביצועים שלהן, ותוך תוספת מינימלית למימדיהן שיחד יהפכו את הקונספט לכזה שקורץ מאוד עבור היצרניות השונות.
האם סמסונג כבר עומדת בתור עם צ׳ק שמן? לא בטוח, אבל אין לנו ספק שכמעט בכל מקום בתחום הסוללות כבר חושבים ועובדים על פתרונות אפשריים משלהם שיוכלו למנוע את הפיאסקו המסחרי הבא, ואנחנו יכולים רק לברך על כך ולקוות שהיישומים הממשיים לכך יוטמעו במוצרים בהקדם – בין אם בעזרתם של האנשים הטובים מסטנפורד או בלעדיהם.
אני זוכר שלפני כמה וכמה שנים היתה תקופה בה דיברו הרבה על מכוניות/מנועי מימן וסכנות ההתלקחות בשימוש ואחסון.
והצעתי אז רעיון דומה בו מאחסנים את המימן במיכלים מלאים בתאים שמקיפים את המימן עם חומר מגן בעירה.
ורק במקרה של בעירה החומר ישתחרר.
פיזור רשת/מטריצה בתוך המיכל עושה בעצם את אותו הדבר.
הבעיה עם מימן הוא הפיצוץ, לא השרפה.
פיצוץ הוא לא תוצר של התלקחות?
מעולם לא נכנסת לעובי הקורה.
כשהחומר מתלקח יש פעולות שרשרת.
RAPID EXPANSION.
האם עצירת ההתלקחות לא תמנע או תכיל את הפיצוץ?
במתקן שכתבת קודם כל קורה התהליך בתוך המנוע ורק כשהוא מתחיל לפרוץ אז החומרים יתערבו ואז זה מאוחר מדי (למיטב ידיעתי).
לא יודע אם זה באמת כמו שאתה אומר.
כי אני מדבר בעיקר על אחסון.
מאיפה מגיע מקור ההתלקחות כשזה באחסון?
מבפנים?
ודאי שלא.
אז החומרים משתחחרים עוד לפני שהמימן מתלקח.
או לכל היותר במקרה של פיצוץ גדול מסביב למיכלי האחסון תהיה סוג של קטסטרופה שאולי יהיה ניתן לצמצם עם תכנון נכון.
זאת המטרה.
לאו דווקא למנוע לחלוטין את הפיצוץ.
אלה להכילו ולצמצמו במקרה של קטסטרופה.