מעבדי ה-Penryn הושקו רשמית

 

ובכל זאת, לא מן הנמנע שנסכם את עיקרי ההבדלים בין דור ה-Conroe לדור ה-Penryn, המהווה את הצעד הממשי הראשון של אינטל מאז השקת משפחת מעבדי ה-Core 2 Duo לפני כשנה וחצי, במלחמתה המתמשכת עם AMD (מלחמה שצפויה לעלות מדרגה כבר בימים הקרובים, עם חשיפתם של מעבדי ה-Phenom).
ההבדל המובהק ביותר בין שני דורות המעבדים הוא בהשפעתם על תעשיית המחשבים העולמית – בעוד שמעבדי ה-Conroe טרפו את כל הקלפים והציבו את אינטל במהירות הבזק בראש השוק, מכל הבחינות, מעבדי ה-Penryn מטבעם כלל לא מתיימרים לשנות את תמונת המצב הנוכחית, אלא דווקא לשמר אותה, כצעד מנע לאיום ההולך ומתקרב מצדה של AMD. למעשה, מכיוון שמשפחת ה-Penryn היא נגזרת ישירה של ה-Conroe המהווה מעין שדרוג של ליין המעבדים של אינטל, המאפיינים הבסיסיים של המעבדים נותרו זהים, כאשר השיפורים בסדרה החדשה נובעים ברובם מהקטנת תהליך הייצור ואופטימיזציות הכרוכות בצריכת ההספק של המעבדים ובמידה מועטה יותר מהטמעת סט פקודות חדש (SSE4) והגדלת זיכרון המטמון הזמין לשימוש שתי הליבות.

 

אם כן, השדרוג המשמעותי ביותר שמבצעת אינטל למשפחת ה-Core 2 Duo הוא המעבר לייצור מעבדים ב-45 ננומטר, כאשר מעבדי ה-Penryn הם החלוצים בתחום. כרגיל, הקטנת תהליך הייצור מאפשרת להקטין את צריכת ההספק של המעבדים ואת פליטת החום שלהם מאידך ולהגדיל את כמות הרכיבים הנמצאים במעבד מחד (לשם המחשה, מעבדי ה-Conroe מכילים 293 מיליון טרנזיסטורים על שטח של 143 מ"מ מרובע; לעומתם, מעבדי ה-Penryn מכילים 410 מיליון טרנזסיטורים, על שטח של 107 מ"מ מרובע). המעבר ל-45 ננומטר איפשר לאינטל להגדיל את נפח זיכרון ה-L2 Cache של המעבד מ-4 מגה-בייט בליבת ה-Conroe ל-6 מגה-בייט בליבת ה-Penryn ואף ל-12 מגה-בייט בדגמים מרובעי-הליבה (מדובר בזיכרון המשותף לשתי הליבות), דבר שמתרגם ישירות לשיפור הביצועים בפועל. כמו כן, בעקבות הירידה בצריכת ההספק של המעבדים החדשים הצליחה אינטל להטמיע בהם שתי טכנולוגיות חדשניות לניהול צריכת ההספק – DPD (ר"ת Deep Power Down Technology) ו-EDAT (ר"ת Enhanced Dynamic Acceleration Technology), אשר יהיו זמינות (לפחות נכון לעכשיו) רק במעבדי ה-Penryn המיועדים למחשבים ניידים.

 

טכנולוגיית ה-DPD, המשמעותית יותר מבין השתיים, מציגה גישה חדשנית להפחתת צריכת ההספק של המעבד, אשר חשובה במיוחד במחשבים ניידים המוגבלים בזמן הסוללה שלהם (מעבד שצורך הספק רב יותר גם עובד פחות זמן). בעבר, הציגה אינטל טכנולוגיה אשר ידעה לזהות את העומס המופעל על המעבד ולהזרים חשמל לרכיבי המעבד השונים בהתאם; כך, כאשר המערכת הייתה במצב Idle (ללא עומס), חלקים שונים מהליבות היו מכבים את עצמם לחלוטין כדי להקטין את צריכת ההספק. אמנם טכנולוגיה זו קיימת גם במעבדי ה-Penryn, אך אינטל הטמיעה במעבדים אלו גם את טכנולוגיית ה-DPD אשר מסוגלת לכבות כמעט לחלוטין את המעבד כולו (או את אחת הליבות, בהתאם לצורך), על כל רכיביו, ולהוריד את צריכת ההספק למינימום האפשרי המוחלט.
הדבר מתאפשר בזכות זיכרון מובנה בנפח 8 קילו-בייט הקיים בכל אחת מהליבות, אשר נועד לשמור את מצב הפעולה האחרון של הליבה טרם הכיבוי, לרבות מצב זיכרונות המטמון ותדר הליבה. בזכות זיכרון זה, המעבר בין ליבה כבויה לחלוטין לליבה הפועלת בתפוקה רגילה יכול להתרחש מאות פעמים בשניה (בין כל לחיצת מקלדת, למשל), באופן שקוף לחלוטין למשתמש, לאפליקציה ולמערכת ההפעלה ולהפחית במידה משמעותית את צריכת ההספק של המעבד כולו. חשוב לציין שככל שהמעבד נמצא יותר זמן במצב "שינה" כך גם לוקח לו יותר זמן להתעורר ממצב זה.

 

טכנולוגיית ניהול ההספק השניה, אשר תוטמע גם היא במעבדים הניידים בלבד, נקראת EDAT (ר"ת Enhanced Dynamic Acceleration Technology) ומטרתה לאזן בין צריכת ההספק של שתי הליבות, באפליקציות העושות שימוש בליבה אחת בלבד. עד כה, בעת הרצת אפליקציות שאינן תומכות בריבוי ליבות, היה כל העומס נופל על ליבה אחת בלבד בעוד השניה "נחה". כעת, עם השימוש בטכנולוגיית ה-EDAT, המעבד יידע להגביר את המתח המסופק לליבה אשר מריצה את האפליקציה (ויעלה את מהירות השעון שלה בהתאם), על חשבון הליבה שאינה עובדת, אך תוך כדי שמירה על ה-TDP, מעטפת צריכת ההספק הכללית של המעבד (המבוססת על הצריכה המקסימלית כאשר שתי הליבות עובדות בעומס מלא). על פי הנתונים שפרסמה אינטל, הדבר מוביל לשיפור של כ-5 עד 7 אחוזים בביצועים תוך שמירה על מעטפת ההספק. למרות שלכאורה הדבר נראה כהמהרה (Overclock) המצב אינו כזה, וטכנולוגיית EDAT רק מסייעת למעבד לעבוד במלוא הביצועים ואינה מוסיפה ביצועים יש מאין בצורת המהרה.

 

שדרוג משמעותי נוסף שיש להזכיר הוא הטמעת סט פקודות חדש במעבדי ה-Penryn, תחת השם SSE4. בדומה לסטים הקודמים שפיתחה אינטל (SSE/SSE2/SSE3), גם הפעם מדובר בפקודות אשר נועדו לשפר את ביצועי המעבד באפליקציות ספציפיות (אשר הותאמו אליו מראש). סט ה-SSE4 מכיל 47 פקודות חדשות אשר מאפשרות למפתחים גמישות רבה יותר וניצול יעיל של המעבד. אחת המטרות הבולטות של סט הפקודות החדש היא לשפר את ביצועי המעבד בכל הנוגע לקידוד וידאו ועיבוד תמונה ואכן, מבחני הביצועים הראשוניים שנערכו (באמצעות מקודד ייעודי שהותאם ל-SSE4) מצביעים על שיפור דרסטי בביצועים.

 

כאמור, משיקה היום אינטל 16 מעבדים חדשים, כאשר 15 מהם הוא ממשפחת מעבדי ה-Xeon, המיועדים לשרתים ותחנות עבודה, ומעבד נוסף המיועד לשוק הגבוה של מחפשי הביצועים, הלא הוא ה- Core 2 Extreme QX9650 בעל ארבעת הליבות. מחירם של מעבדי ה-Xeon ינוע בין 177$ ל-1,279$ בקניה של אלף יחידות, ואילו מחירו של מעבד האקסטרים שהושק יעמוד על 999$.
ומה בנוגע לזמינות המעבדים? לדברי אינטל, 16 המעבדים שהושקו כבר צריכים להיות זמינים בשוק מהיום, למרות שלחלקם יקח קצת יותר מחודש כדי להגיע לתפוצה מלאה. להלן טבלה המפרטת את הדגמים והמאפיינים של המעבדים:

 

 

על פניו, נראים מעבדי ה-Penryn כמאמץ יפה מצדה של אינטל לשריין את מיקומה בראש השוק, כאשר זיכרון המטמון הגדול יותר נועד לשפר את ביצועיהם ותהליך הייצור המוקטן יאפשר לאינטל להעלות את מהירויות השעון תוך כדי שמירה על צריכת הספק נמוכה יחסית. אך האם זה יספיק כדי למנוע מ-AMD את הקאמבק הגדול שהיא כל כך מצפה לו? את התשובה לשאלה זו נוכל לדעת רק כאשר AMD תשיק את מעבדי ה-Phenom שלה, בהמשך החודש.