בראיון זה עם אריק גיחון מאינטל, אנו מקבלים הסבר על הכלי שהופך את מעבדי Alder Lake לכאלה המתאימים לשלל מערכות הפעלה ומתארי שימוש – ועל האופטימיזציות שנעשו בכדי לדאוג שהם נוחתים אצלנו בכושר שיא
את הראיון עורך ליאור מתתיהו, אחראי ביקורות חומרה ועורך באתר מזה יותר מ-14 שנים.
כאן תמצאו את איזור Alder Lake המיוחד של HWzone אשר כולל ראיונות בלעדיים עם המוחות שמאחורי המעבדים החדשים
ל.מ: שלום אריק. אשמח אם תציג את עצמך, ספר קצת על תפקידך באינטל ועל ההסטוריה שלך עם החברה
א.ג: אני עובד כעשרים שנה באינטל. התחלתי את תפקידי בקבוצת ה-Design באינטל, עיצוב ליבות של ארכיטקטורת X86, מה שנקרא היום ה-Performance Core (ההתיחסות היא לכל ליבת ביצועים גבוהים גם בעבר). שם, עבדתי במגוון תחומים כמו מעגלים ו-Logic במשך כ-7 שנים. לאחר מכן עבדתי עדיין בתחום ה-Design בפרויקט פיתוח ניסיוני של ליבת x86 שמשתמש בתרגום בינארי של הפקודות על מנת לייעל את צריכת האנרגיה, שם למעשה נכנסתי לתחום צריכת ההספק של המעבד ואנליזות של הספק וביצועים.
לאחר מכן עברתי לתחום של ארכיטקטורה וניהול הספקים וצריכת חשמל, וכאן זו המומחיות שלי. ניהול ההספק מבצבי פעולה שונים של המעבד,שליטה על התדרים שבהם עובד המעבד ואופטימיזציה של המעבד תחת הדרישות הפיזיקליות של צריכת הספק מקסימלי, טמפרטורה וכדומה. התחום גם כולל שליטה גם במצבי השינה השונים , וחלוקת כח לרכיבי המעבד השונים בהתאם לתנאים.
אחרי לא מעט שנים בתחום הזה, למעשה היום אני חלק מקבוצת ה-SoC Architecture ואחראי על כל קבוצת הארכיטקטורה המגדירה את החומרה של SoC לתחום המחשבים האישיים לכל המוצרים שמפותחים בישראל. זה כולל גם ניהול הספק, ניהול הזיכרון,פיתוח פרוטוקולי תעבורה במעבד, אינטגרציית IO, מערכות זיכרון פנימיות. למעשה הבאת כל המערכות שבונות מעבד וחיבורן ביחד.
ל.מ: נתחיל באחד החלקים החדשים שפגשנו ב-Alder Lake, ה-Thread Director. מאיפה נולד הצורך והרעיון להוליד את הרכיב הכה משמעותי הזה מבחינת גודל והיקף עבודה בתוך מעבד? מתי הוחלט שצריך שוטר תנועה לעומס ליבות?
א.ג: המערכת שאנחנו מרכיבים היא באופן כללי מולטי-דיסיפלינארית. היא מורכבת מהרבה חלקים והיא צריכה להיות טובה בכל אחד מהם. קצת רקע לפני ה-Thread Director. כשחשבנו על הארכיטקטורה שאנחנו רוצים לעשות בפרויקטים הבאים שלנו, ו-Alder lake הוא לא דבר חד פעמי, הסתכלנו על מגוון האופטימיזציות שעשינו במעבדים בשנים האחרונות.
אז אילו אתגרים יש לנו במעבדים כפי שהם התפתחו בעשורים האחרונים? כשאתה מסתכל אחורה אינטל שיפרה את המעבד בצורה משמעותית, ובכל עשור הוסיפה שיפורים רבים, הגדלת קצב השעון המצאת ריבוי הנימים וריבוי הליבות, הוספת פקודות, שיפור רוחב הפס בגישה לזיכרון ועוד שיונויים רבים ששינו בצרה דרסטית את התפתחות המעבד כדי לעמוד בחוק מור. כשמסתכלים על חוק מור, חוץ מהאספקטים הפיזיקליים שלו יש גם אלמנטחשוב של החוק והוא המטרהשהחוק מציב למהנדסים עצמם שאומרים "אנחנו נמצא את הדרך לבצע את צמיחת הביצועים וריבוי הטרנזיסטורים כפי שחוק מור חזה". וזו דרך שמתווה את הארכיטקטים לאורך השנים.
כשאנחנו מסתכלים על כל מה שעשינו באינטל עד כה, נעזרנו מאד בתהליך יצור שעשה שיפורים לאורך שנים ושסייע רבות להתמודדעם מעטפת חום וצפיפות חום,תוך כדי הוספת תכונות שצורכות הספק נוסף, אינטגרציה של רכיבים רבים מהלוח ומכרטיסים חיצוניים לתוך המעבד וכמובן עם תוספת של ליבות עיבוד תוך כדי שמירה ושיפור היעילות החשמלית של המעבד. אחד הדברים שעמדו מולנו היה ,"מה הלאה?" העובדה היא שעולם המחשבים האישיים הולך ונהיה הרבה יותר מגוון. השימוש של אנשים במחשב שלהם הופך להיות קצת שונה, מגוון יותר. יש להם דרישות של ביצועים מאוד גבוהים עם חיי סוללה ארוכים, יש להם עבודה מקבילית של תוכנות רבות שרצות במקביל בהשוואה למה שהכרנו בעבר. בנוסף, כשבדקנו כמות מייצגת של אפליקציות שקיימות בעולם ואיך הן נראות היום, בעיקר בהשוואה לעבר, הבנו שישנן הרבה אפליקציות שמתבססות על כח עיבוד של ליבה בודדת חזקה במעבד, אך מצד שני יש גם כאלה ש"אוהבות" ומותאמות למספר מסוים של ליבות במעבד, יכול להיות 4, יכול להיות 8 וגם יכול להיות כמה שרק תוכל לתת להן.
ידענו שאנחנו צריכים כדי לתת מוצר הכ טוב שיענה על המגוון הזה, פשוט לתת את הכל. זה הביא אותנו לארכיטקטורה היברידית שיא גם לשימוש הכללי, וגם משלבת יחודיות מבחינת היכולת למקסם שימושים ספציפיים . אם לחזור לשאלה המקורית שלך – כדי לעשות את הפתרון הזה בצורה טובה, הבנו את הפילוח האמיתי שקיים היום בחומרה, את תחומי האחריות שקיימים לחומרת המעבד לעומת אלו שקיימים בתוכנה ובדרייברים.
לדרייברים ולמערכת ההפעלה יש תפקיד מסוים במערכת, אי אפשר להחליף את התפקיד של מערכת ההפעלה בקלות. לחומרה יש את התפקיד שלה.
הרעיון ב-Thread Director בא מהרצון לשלב את החומרה והתוכנה כדי ששניהם יעבדו בצורה הטובה ביותר תוך ניצול היכולות היחודיות. מערכת ההפעלה קיימת לתפעל את החומרה עבור המשתמש ועבור האפליקציות. ה-Thread Director הוא כלי חדש שמאפשר למערכת ההפעלה לתפעל את החומרה בצורה אופטימלית עבור המשתמש והפלטפורמה. היות ונוצרה יכולת חדשה בחומרה, היה צריך לעשות את שכבת הביניים הזאת לאפשר לחומרה ולתוכנה לעשות את העבודה בצורה כמה שיותר שקופה לרמת האפליקציה. הייתי רוצה שמשתמש יקבל מערכת שהוא לא צריך להבין מה רץ למעשה מאחורי הקלעים ולשפר אותו, או לעבוד יתר על המידה בשביל לבצע אופטימיזציה תוכנתיות.
כמובן שאם משתמש ירצה הוא יוכל להשתמש בארכיטקטורה החדשה בשביל לשפר עוד יותר תהליכים, אך בראש ובראשונה העדיפות הייתה לתת חוויה חלקה ונטולת דאגות. פתרון טוב שינגן טוב עם מערכת ההפעלה.
ניסינו להסתכל על מה התפקיד של המערכת הפעלה לעומת החומרה, ואיזה ידע החומרה יכולה להפיק ולתרום למערכת ההפעלה ובחזרה. ההנחה הבסיסית היא שמערכת ההפעלה היא זאת שעושה את ה-Scheduling, את ישום העומסים לליבות השונות, את העדפת ליבות כאלה על ליבות אחרות לתהליכים,כי היא מבינה מה היא רוצה להשיג מהמערכת.
את ה-"מה?" מערכת ההפעלה אחראית עליו, את ה-"איך?" החומרה יודעת ורוצה לספר למערכת ההפעלה. זה מה שה-Thread Director ברמה העליונה בא לספק. ה-Thread Director נותן אינפורמציה למערכת ההפעלה כיצד עליה להריץ את התהליכים על המעבד בשביל למקסם ביצועים.
ברגע שהדבר הזה הוגדר זה פתח בעצם אפשרות לאופטימיזציות גם לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים לאינטראקציה בין מערכת ההפעלה למעבד. פה הדבר הגדול, זה דבר ארכיטקטוני. אתה יכול להשוות את זה לסדר גודל של מי מחליט על התדר של המעבד. אם תלך המון המון שנים אחורה מי שהחליט על התדר של המעבד הייתה בעיקר מערכת ההפעלה. מאז, לאט לאט החלו הגבלות שמשנות את מקור ההחלטה מתוכנה לחומרה והמעבדים עצמם הם האחראיים לתדרים בפועל בהם המעבד פועל בעומסים כאלה ואחרים.
היום אתה מבין שאם אתה רוצה לאפטם את הדברים בצורה הטובה ביותר, אתה צריך שיתוף פעולה אנכי בין התוכנה לחומרה וזה הפתרון שאינטל מביאה עם ה-Thread Director.
ל.מ: דיברת על האינטגרציה שבין מערכת ההפעלה והמעבד. אחרי כל הדיבור על חלונות 11 ושיתוף הפעולה הצמוד בין מיקרוסופט לבין אינטל הגעתי עם ידים קצת רועדות להפעלה הראשונה שלי עם מעבדי Alder Lake קצת לפני ההשקה, הרכבתי את רכיבי החומרה יחד, התקנתי חלונות 10, הדלקתי וציפיתי לפיצוץ אדיר שיחריב את ביתי או אם להיות פחות דרמתי, לכך שרכיבים שלמים במעבד לא יעבדו כלל כמו ליבות ה-E Core או ליבות ה-P Core ככלל.
הפלא ופלא ראינו בבחינות שהכל מנגן בצורה נהדרת עוד מיום 0 של שימוש בפלטפורמה החדשה, ומלבד כמה באגים ואופטימיזציות חסרות שרובן הושלמו מאז, הכל עובד בצורה חלקה לחלוטין. כאן מגיעה השאלה בנוגע לרלוונטיות של Thread Director. הם הרכיב הזה הוא למעשה רק גלגלי-עזר למערכת ההפעלה שיוסרו באיזשהו שלב בעתיד? האם אנחנו מדברים פה רק על דבר שילמד את לינוקס ואת חלונות כיצד מעבדים היברידיים עובדים ויעביר את כל האחריות לתוכנה כאשר אינטל יכולה לחסוך את משאבי הסיליקון שהוא תופס היום?
א.ג: התשובה לשאלה שלך היא שאני חושב שיש מקום ל-Thread Director לעוד הרבה דורות קדימה. יתרה מזאת, יש אפילו מקום לחשוב על לקחת את Thread Director עוד צעד או אפילו כמה צעדים קדימה במחיצה בין מערכת ההפעלה למעבד. אני רמזתי על הדרך שבה היינו מנהלים תדרים בעבר, מה שיהיה דרך מערכת ההפעלה ובהדרגה עבר אל המעבד. למה עשינו את זה? כי התוכנה, יש לה מגבלות. כשאתה רוצה למקסם את ביצועי המערכת במהירויות בהם מעבדים היום עובדים, אתה צריך להיות מאוד קרוב למה שקורה בקרביים של המעבד. זאת אומרת, אם היום אנחנו מדברים על Latency של ננו שניות בקריאה וכתיבה לזיכרון, אנחנו מדברים על אפליקציות שרצות כמה מיקרו שניות או מילי שניות, או אפליקציות שמחליפות את המהות שלהן במה שהן עושות בגרנולריות קטנה של מילי שניות, אתה חייב משהו בתוך החומרה שידע להתמודד עם המהירויות האלה ,כי הוא צריך להיות קרוב.
כשאתה משאיר את זה בתוך מסגרת אחריות של מערכת ההפעלה, אתה מנהל את זה בקבועי זמן של מאות מילי שניות או שניות שלמות. לכן אתה לא תוכל להפיק את המיטב מהחומרה שלך. זה רמז ללמה צריך את החומרה במקרים מסוימים בשליטה על מה שקורה. בשביל לחדד – בוא נניח שהייתי צריך לבחור בלוגיקה אחת שעושה הכפלת מטריצות מצוין, ובלוגיקה אחרת שעושה עבודה סקרלארית פשוטה מאוד.
כדי להריץ את שתי הלוגיקות האלה בצורה המיטבית ביותר הייתי צריך להריץ כל אחת על חומרה אחרת. אבל, כשהתוכנות האלה שרצות, אחת סקלארית ואחת וקטורית, נעשית עבודה סקלארית לזמן מאוד קצר בקבועי זמן של מעבד, ונעשית עבודה וקטורית גם בקבועי זמן של מעבד וכל אחד מהם הוא כמה מילי שניות בודדות (וזה מליוני מחזורי שעון של מעבד בכל כמה מילי שניות) אז המטלה להחליף בניהם מתבצעת בצורה המהירה ביותר כשהמעבד הוא זה יכול לקבל את ההחלטה ולבצע את שינויי החישוב. זו החלטה שברמת מערכת ההפעלה יכולה לקחת זמן רב משמעותית. זה רמז לדברים שתוכל לעשות במעבד גם בעתיד בצורה טובה יותר לעומת דברים רבים שנעשים במערכת ההפעלה כיום.
אם לחזור לשאלה המקורית – אני לא חושב ש-Thread Director הוא משהו שיעלם מהעולם, ואני חושב שעם הזמן אתה רק תראה המשך התפתחות של של הרעיון ושל הרכיב הזה ליכולות משופרות.
ל.מ: מעבדי Alder Lake במובייל ממש עכשיו מגיעים אל השוק, כאשר מעבדים שולחניים החלו להמכר בהמוניים מאז שהושקו. האם אתה מהכיוון שלך הספקת מאז שהמעבדים הללו הושקו פידבקים מלקוחות, ממשתמשים? כיצד נראו שלושת החודשים האחרונים עבורך בכל הנוגע למשוב של השוק למעבדים החדשים?
א.ג: הביקורות מדהימות, הרבה יותר טובות ממה שציפינו. ידענו שאנחנו מביאים משהו גדול אבל היינו צנועים בהתחלה. לאט לאט אנחנו מקבלים המון פידבקים טובים, קוראים ביקורות. אתה יודע, תמיד קיים החשש שלא עשית אופטימיזציה מוצלחת כמו שרצית, או שלא בדקת את עצמך לרזולוציות הגבוהות ביותר שיכלת או שפיספסת סוגי שימוש מסוימים שיכולת לאפטם בצורה טובה יותר.
כשאני מסתכל גם על מעבדי המובייל שכבר יצאו, התמונה היא מאוד טובה. אני חושב שאפילו במקרים מסוימים ובהשוואות מסוימות שחששנו מהם, אנחנו נראים ממש טוב. למעשה, אני חושב שזה אפילו עלה על הציפיות. כיוונו גבוה ופגענו. אני שמח כי זה עוד איזשהו אינדיקטור שאומר לנו שאנחנו בכיוון הנכון. בחרנו נכון, ואנחנו יכולים להמשיך בכיוון, זה נתן ביטחון לצוות ולהמון אנשים באינטל באופן כללי. הקבוצה בישראל היא קבוצה מצוינת והיא קיבלה עוד גושפנקה עם ההצלחה שלה ב-Alder Lake.
אני בתור ארכיטקט גם מסתכל על הכיוון אליו המהלך הזה מביא אותי בדורות הבאים. אנחנו עובדים כבר על כמה דורות קדימה ואני מקווה שנגזור את אותן הצלחות. יש עדיין הרבה אתגרים והמון תחרות. יש עוד המון הגבלות פיזיקאליות שאנחנו צריכים לחשוב עליהן, ולתת עוד פתרונות חדשים. בגדול, אנחנו מאוד מרוצים ממה שיצא ומקווה שימשיך כך.
ל.מ: סיפר לי איציק (סילייס) שעבודה נעשית ממש במרץ ושהמכונות מאוד משומנות בשלב הזה לקראת השנים הקרובות ויהיה מאוד מעניין לראות את זה. אחרי Alder Lake אני ורבים אחרים כבר מתקשים להמתין לראות כיצד דורות נוספים יראו ומה יביאו לשולחן, הסיבות לכך ברורות.
בהקשר לשימוש ב-Thread Director. מספר מעבדים שולחניים מסוג Core i3 וגם Core i5 מכילים אך ורק ליבות P Core, זאת אומרת הם לא מעבדים היברידיים אלה בנויים בשיטה המסורתית. עד כמה נחוץ רכיב כמו ה-Thread Director במעבדים כאלה?
א.ג: התשובה היא פשוטה, מעבד בעל סוג אחד של ליבה יכול לעבוד טוב גם בלי Thread Director, כמו שמעבדים עשו עד כה. הנחיצות שלו כתוצאה מכך קטנה יותר. כן אגיד שיש כמה אופטימיזציות שלא נראות לעין ואינן חשופות עבור המשתמש שאולי תכירו אותם בעתיד והם יותר קשורים למובייל, דברים שקשורים ל-Thread Director בחלקן ואולי אפילו עוד תוספות לטכנולוגיות הזאת, אם לתת טיזר שהן לא בהכרח רק באות לשרת אופטימיזציה לשתי סוגי ליבות אלא באופן כללי אגיד שמדובר באופטימיזציות של מערכות רב-ליבתיות. לא אשאיר אותך לגמרי באוויר – גם כשיש לך סוג אחד של ליבת עיבוד, זה אתגר לדעת לעבוד במערכת שיש לה הרבה ליבות. דוגמה לכך היא שאם תסתכל ברכיבי המובייל תראה שיש כמות ליבות גדולה יותר מאשר הייתה בעבר וזה דרש טיפול.
כידוע לך, יותר ליבות זה לא תמיד יותר טוב, לפחות בהקשר התקדמות ישירה של כח עיבוד למעבדים. כמו שזיכרון מטמון גדול יותר לא תמיד ישפר לך ביצועים. זיכרון מטמון הוא מצוין עד אשר הוא לא עובד טוב בשימושים מסוימים (בהקשר של Latency ושל זמני גישה אליו קדימה ואחורה). אותו דבר, גם כמות ליבות שיכולה לסבול מתפוקה שולית פוחתת ומשאר תהליכים שיכולים להאט פעולות חישוב במקום להאיץ אותן.
השוק משתנה וגם דרישות העיבוד משתנות, ואנחנו מבינים שלעיתים היתרון של פחות ליבות (ואולי גם ליבות חזקות יותר) הוא הפתרון הנחוץ לשלל שימושים וגמישות נוספת צפויה להגיע גם בעתיד בשביל לשרת את השווקים הללו.
ל.מ: תושבת Alder Lake החדשה במחשבים שולחניים היא כזאת שכוללת 1700 נקודות מגע (מכאן השם LGA1700), וזאת עליה מאוד משמעותית מכמויות נקודות המגע שהיינו רגילים אליהן בעשור האחרון ממעבדי המיינסטרים שבעיקר שהוו בקו שבין 1150 ל-1200 נקודות מגע. כתוצאה מכך גם התושבת עצמה גדלה פיזית וכך גם המעבדים בעשרות אחוזים.
נשמח לטייק שלך בנוגע לנחיצות של הגדילה הזאת, במשמעות הטכנית של המהלך עבור הדור החדש והדורות הבאים של מעבדי אינטל.
א.ג: בנושא הזה – אנחנו מסתכלים גם על מה שיהיה אחרי Alder Lake ולכן הדברים הללו נלקחים בחשבון עוד מראש. דבר נוסף הוא ש-Alder Lake הוא חיה. הוא באמת מסוגל להרבה ואפשר לעשות לתת לו עוד. הוא לא מוצה עד הסוף ואני חושב שאתם תראו בתחום המעבדים השולחניים בקרוב (וכשאני אומר בקרוב אני לא מתיחס לשנים ארוכות מעכשיו) דברים שנגזרים מ-Alder Lake והם יותר טובים. בשנים שלאחר הנגזרות הללו אתם תראו שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת.
לתושבת הזאת היכולות המשופרות להתמודד עם כל הטכנולוגיות החדשות שאתה רואה כמו הגדלה בצריכת ההספקים ותוספות ה-IO, כאמור. לכן הוא פותח כך. אגע במשהו בקצרה שאולי רצית להגיע אליו אבל לא יודע אם תכננת.
עשינו שינויים גם שקשורים למבנה ולדרך שבה אנו מספקים את הזרם החשמלי למעבד. גם השינויים הביאו למבניות קצת שונה בתושבת ובמבנה הפיזי של המעבד. כל המרכיבים האלה גרמו לנו ללכת לכיוון תושבת LGA1700.
ל.מ: אשמח לגעת בנושא החשמל של Alder Lake. ראינו את נושא ה-FIVR (ר"ת Fully Integrated Voltage Regulator) עושה לנו ים-יבשה בין דורות. בדורות הראשונים בקרת המתח הייתה מחוץ למעבד, לאחר מכן חזרה פנימה ואז שוב יצאה וכעת עם Alder Lake אנחנו רואים דור חדש של בקר מתח פנימי לניהול כח במעבד. אשמח לשמוע על השיקולים לכך.
א.ג: חשוב להבהיר ששני הדורות הקודמים למחשבים הניידים המבוססים Ice Lake ו-Tiger Lake בקר ה-FIVR ישנו. מה שמיוחד ב-Alder Lake זה שיצאה משפחה שלמה של כל המוצרים. רכיב המובייל עם ההספק הנמוך דומה ל רכיב המובייל עם ההספק הבינוני, שדומה למה שמקבלים במחשבים שולחניים. המבנה הפנימי של ניהול הדברים הללו מאוד דומה בין הדגמים השונים במשפחת Alder Lake.
בעבר יתכן כי השוק מעט התבלבל בנושא הזה כי חלק מהמעבדים כללו FIVR וחלק לא, חלק יוצרו בתהליכי יצור מסוימים וחלק באחרים ולכן הטכנולוגיות היו מעט שונות. כאן הסיפור הזה נגמר עם Alder Lake והכל נמצא תחת מטריה טכנולוגית אחת והשימוש ב FIVR נותר והוגבל לדומיינים מסויימים.
בהקשר של יכולות ה FIVR יש דבר מאוד פשוט – ה-Claim for fame שלו זה הפחתת זרמים. כמו שאתה מוליך מחדרה חשמל אליך הביתה, אז אתה מוליך את זה במתח מאוד מאוד גבוה על מנת שהזרמים יהיו קטנים וההפסדים בדרך גם כן יהיו קטנים ככל שניתן.
בדיוק אותו הדבר עם FIVR. אם מייצב המתח שמיועד לקליינט שלו יושב כמה שיותר בצמוד כמו איך שה-FIVR עובד היעילות האנרגטית עולה.
לצד זאת, יש הפסדים. כל דרגת טרנספורמציה מאבדת מעט יעילות. אתה רוצה להמיר ממתח אחד למתח אחר? התהליך הזה פולט חום ודורש אנרגיה, בערך 10 אחוז "מס" באופן טיפוסי. עולם החשמל והטכנולוגיה עמוס בהתפשרויות לצורך רווחים במקומות אחרים, וזה בהחלט חלק מהשיקולים שבבניית השבבים ושימוש ב-FIVR. אני אפילו לא נכנס לעלויות של השמת סלילים במעבד, ושל הפעלת בקר שכזה. ה FIVR יחקר כל דור מחדש ויהייה בשימוש במקומות בהם הוא יועיל.
ל.מ: אתה חושב שמבחינתך, עם הכלים שזמינים לך היום, ונשתדל להיות ריאליסטים כמה שיותר, היית עושה שינויים קיצונים במבנה ה-SoC? האם מבחינתך Alder Lake נמצא איפה שאתה רוצה שיהיה נכון לזמן זה? כמה אתה מרגיש שההגבלות הפיזיקליות והחשמליות עוצרות את דמיון העיצוב שלך למוצר?
א.ג: יש הרבה רעיונות טכנולוגיים טובים מאוד שאני חושב שאפשר לישם ב-SoC וקיימים היום. המגבלות שלהן חלקן נובעות מהיכולת לבצע אותם. ככל שאנחנו מוסיפים עוד פתרונות טכנולוגיים אנחנו מוסיפים בסיבוכיות של בניית SoC. אחת החוכמות אם להסתכל 20 שנים אחורנית היא לעשות סוג של אבסטרקציה לדרך שבה אנחנו בונים את ה-SoC כדי שנוכל להתעסק בפחות דברים.
אם לפני 20 שנה כמעט כל טרנזיסטור, מהנדס היה יושב ובונה וממקם במקום הנכון, ודואג שהגודל שלו יהיה נכון, והטיימינג שלו מושלם. אז היום, כשיש לך מליארדי טרנזיסטורים הגישה היא אחרת, אתה לא יכול "לפנק" כל טרנזיסטור כמו שעשית אז. לאט לאט עם השנים בשביל לאפשר לנו להוסיף עוד טכנולוגיות פותחו שיטות שעשו Up level. דברים שהיית נותן בעבר למהנדס לעשות, היום כלים עוצמתיים בעלי אוטומציה קיימים בשביל לסיע לך לבנות מערכות לשבבים. הם לא עושים את בצורה טובה כאילו מהנדס היה יושב ועושה אותה, וזה אמרה קצת קשה ואפשר לדבר עליה הרבה, אבל הם מאפשרים למהנדס לעלות שלב אחד מעל ולעשות יותר ולתת יותר בשבב.
אינטל והקבוצה שלי עובדים על המון דברים טכנולוגיים מדהימים בעיני שמאפשרים התקדמות משמעותית לשבב בעתיד וסט הכלים צריך וממשיך להשתפר על מנת לאפשר לנו לעשות את זה. אם אתה רוצה לשמוע על דברים טכנולוגיים קדימה, שהם פורצי דרך – תעבורה של תקשורת בין רכיבי המערכת, גרפיקה – אותו סיפור של תעבורה, שאם אתה רוצה להגדיל גרפיקה אתה צריך לתת לה הרבה זיכרון וזיכרון מהיר.
יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות בתוך ה-SoC בכדי לשפר אותו, בכדי לתת לעולם מעבדים חזקים יותר איתם יוכל לקבל מעני לדרישות העיבוד השונות.
