בוב מרלי והווילרס , הסיפור .

אנו זוכרים את הגאוניות והחדשנות שנתנה המוזיקה של בוב מרלי לעולם ;

מוזיקה שנפרסה שני עשורים אל העבר אך עדין נשארה נצחית ואונברסלית .

בוב מרלי והווילרס עשו את דרכם אל תוך עשויות חיינו. הסופרלטיבים ,

אולי , באים בקלות כאשר מדברים על בוב מרלי והווילר`ס ועל המוזיקה שלהם.

מרלי עצמו כונה " הסופרסטאר של העולם השלישי " , " נביא הר`סטה " , בעל

חזון , ואמן מהפכני . הם לא היו למרות זאת , ריקים מתוכן . הוא היה אחד

הזמרים הכרזמטים והמעיזים ביותר של זמננו.

הקרירה של בוב מרלי, באופן יוצא דופן , נפרסת אל העבר כבר יותר מעשרים

שנה. במהלך אותה תקופה הסגנון המתפתח של מרלי כבש כל אספקט במוזיקה

הג`מיקנית העולה, מסקה דרך רגיי בן זמננו. צמיחה זו ,כמובן , השתקפה היטב

במוסיקה הבוגרת של הווילר`ס .

ניסיון ההקלטה הראשון של בוב הכל בתחילת שנות השישים . שני הקטעים

הראשונים שלו , שנעשו כאמן סולו , היו חסרי חשיבות במונחים מסחריים ,

וזה לא היה עד 1964 כשיסד ביחד עם שאר החברים להקה בשם "ווילינג ווילרס "

שהלהיט הראשון של בוב כבש את מצעד הלהיטים הג`מייקני.

התקליט היה - down simmer "להירגע" , ובמהלך השנים הקרובות ה"ווילינג

ווילרס" - הגרעין שהיה בוב , פיטר מקינטוש ובוני ליוינגסטון -

אשר הוציאו 30 להיטים, שביססו אותם בהצלחה ,בתור אחת הלהקות הלוהטות

בג`מייקה . מקינטוש , כמובן , מאוחר יותר קיצר את שם משפחתו לטוש כאשר

ליוינגסטון ידוע היום כבוני ווילר.

למרות הפופולריות שלהם המחיר הכלכלי של החזקת הלהקה יחד ,הוכח ככבד מדי ,

ושנים מחברי הלהקה האחרים - ג`וניר ברייוויט ובוורלי קלסו ,עזבו .

באותה עת, בוב הצטרף לאמו שגרה בארה"ב , סופם של ה"ויילינג ווילרס ",

פרק ראשון .

השהות של מרלי באמריקה הייתה קצרה ,למרות הכל ,והוא חזר לג`מייקה

להתחבר שוב עם פיטר ובוני . בערך בסוף שנות השישים ,ביחד עם מפיק הרגיי

האגדי לי `סקרטש` פרי ליד שולחן המיקסים . הווילרס חזרו שוב לפסגה בג`מייקה .

ההתחברות של הווילרס עם פרי הניבה חלק נכבד מהמוזיקה הטובה ביותר

שהלהקה אי פעם עשתה. קטעים כאילו כמו "מורד בנשמה (soul rebel)" ," כובש

עלוב (dumpy conqueror), "400 שנה ( years400 )" , ו"גרזן קטן (small

AXE)" , היו לא רק קלאסיקות ,אלא גם הגדירו את הכיוונים העתידים של הרגיי.

זה קשה , כמובן , להבין כהלכה את המוסיקה של בוב מארלי מבלי להתייחס

לראסטאפאריי. אמונותיו הרוחניות ידועות היום טוב מדי מכדי שנצטרך

להסברים נוספים . חובה לציין ,למרות זאת, שהראסטאפאריי נמצא בלב ליבה

של המוזיקה של הווילירס.

ב-1970 אסטון " איש משפחה " בארט ואחיו קרלטון ( באס ותופים בהתאמה )

הצטרפו לווילרס . הם הגיעו ללהקה ,בלתי מעורערים , כנגני הקצב החזקים

של ג`מייקה , מוניטין שנותר בלתי מעורער במהלך שארית המאה .בינתיים ,

המוניטין האישי של הלהקה היה ,בתחילת שנות ה- 70 ,יוצא מן הכלל ,בכל

אזור הקריבים . אבל בין לאומית ,הלהקה עדין הייתה אנונימית .

זה היה עתיד להשתנות , בכל אופן , ב- 1972 כאשר הווילרס חתמו אצל

records island " . זה היה צעד מהפכני לחברת התקליטים הבינלאומית

וללהקת הרגיי. בפעם הראשונה , להקת רגיי נכנסה למתקני ההקלטה הטובים

ביותר והתייחסו עליה באופן די דומה , נגיד , ללהקת רוק .לפני שהווילרס

חתמו ב island היה זה נוהג מקובל שרגיי נמכר רק בסנגלים ואלבומי

אוסף עלובים . תקליטם הראשון של הווילרס - fire a catch "התפס באש"

שבר את כל החוקים : הוא נארז באופן יפיפה וקודם בצורה רצינית . זה היה

תחילתו של טיפוס ארוך לתהילה בינלאומית והכרה .

האלבום , " תפוס אש " לווה שנה אחרי , ב "שורפים " אלבום שהחיל כמה

משריה הישנים של הלהקה , כמו " כובש קל דעת ", "גרזן קטן " ו " השמיעו

אותו " , ביחד עם אריחים כמו " קומו , התעוררו " ו " אני יריתי בשריף ".

האחרון , כמובן, שהוקלט גם על ידי אריק קלפטון , היה לגרסה לוהטת

שכבשה את מקום מספר אחד במצעד הלהיטים האמרקאי.

בשנת 1975 בוב מרלי והווילרס הוציאו לאור אלבום יוצא מן הכלל - " natty

dread" ובנוסף החלו במסע הופעות ברחבי אירופה. שתיים מן ההופעות התבצעו

בהיכל "לייסאום" בלונדון אשר אף כיום זכורים בתור הטובים שהיו בכל שנות

ה - 70.ההופעות הוקלטו וביחד עם הסינגל "no woman no cry" ,יצא לאור

תקליט מיוחד של ההופעה. שתי ההקלטות הגיעו לרשימת מצעד הלהיטים. באותה

תקופה בוני ופיטר עזבו באופן רשמי את הלהקה בכדי להגשים קריירה מוזיקלית

משלהם.

האלבום הבא ,rastaman vibration ,שיצא ב- 1975 ,שבר את מצעד הלהיטים

האמריקאי. זה היה ,לרבים, החשיפה הברורה ביותר שנעשתה עד כה למוזיקה

והאמונה של בוב מרלי,שכלל שירים כמו "Johnny was" , "baldheads crazy" ,

"fit who the cap" וכנראה המצוין מכולם ,"WAR" ,מילות השיר נלקחו מנאום

שנשא הקיסר היילי סילסי.

השנה שבאה לאחר מכן הניבה הישגים מרעננים ללהקה. הם שיחררו את האלבום

"exodus" ("יציאת מצרים") אשר הצליח למקם את בוב מרלי באופן ברור בשורות

הסופרסטארים הביןלאומיים.האלבום נשאר במצעד הבריטי במשך 56 שבועות

ברציפות. שלושה סנגלים מהאלבום אקסודוס - אקסודוס , waiting in vain

(מחכה לשווא לאהבתך) ,jamming ו - נמכרו בערמות (jamming היה הסינגל

הראשון של הלהקה שהגיע לעשרת הגדולים במצעד הבריטי). הלהקה הופיעה במשך

שבוע בהיכל "קשת" בלונדון - למעשה היו אילו ההופעות האחרונות של

הווילרס בלונדון בשנות השבעים.

ב- 1978 הלהקה כבר החלה לקבל אומדן כספי נאות עקב הצלחתה במצעדים .

ובאותה שנה שיחררו את האלבום "kaya" (פינוק ג`מייקני) , האלבום פגע

במקום 4 במצעד הבריטי בשבוע הראשון לשחרורו. האלבום חשף את מרלי במוזות

אחרות מן הרגיל ; אלבום של שירי אהבה , וכמובן , הבעת כבוד לעוצמתה של

הגנג`ה. כלולים באלבום שני להיטי מצעד , satisfy my soul (ספקי את נשמתי) ,

ו love is this (האם זה אהבה) היפיפה.

היו עוד שני אירועים ב - 1978 , שניהם יוצאים מן הכלל וחשובים למרלי.

באפריל באותה שנה הוא חזר לג`מייקה (אשר עזב ב - 1976 , לאחר ניסיון

התנקשות בחייו ) בכדי להשתתף במופע "peace one love"

במעמד ראש ממשלת ג`מייקה דאז מיכאל מאנאלי ביחד עם מנהיג האופוזיציה

אדוורד סיאגה. בסוף השנה ביקר בוב באפריקה בפעם הראשונה ,בראשית ביקר

בקניה ולאחר מכן באתיופיה , הבית הרוחני של הראסטאפאריי. הוא חזר

לאפריקה ב - 1980 , הפעם בהזמנתו הרשמית של ראש ממשלת זימבבוה בכדי

לנגן בחגיגות יום העצמאות של המדינה. כל זאת העניק ללהקה כבוד גדול ,

ונתן ביטוי לחשיבות הלהקה במדינות העולם השלישי.

ב- 1979 בוב מרלי והיוולרס שיחררו את האלבום הצורמני "survival"

(הישרדות) . סיבוב הופעות באירופה נעשה בשנה שאחרי : הלהקה שברה שיאי

פסטיבלים לאורכה ולרוחבה של היבשת , ביניהם קהל של 100,000 צופים

בהופעה במילנו. בוב מרלי והיוולרס , באופן ברור , היו הלהקה החשובה

ביותר במסע הופעות באותה שנה והאלבום החדש "uprising" (התרוממות) פגע

בכל מצעדי הלהיטים באירופה . זו הייתה תקופה של מקסימום אופטימיות

ותוכניות החלו להתגבש בנושא מסע הופעות באמריקה , ביחד עם סטיבי וונדר ,

בחורף באותה שנה .

לאחר מסע ההופעות באירופה בוב מרלי והווילרס טסו לאמריקה . בוב נתן שתי

הופעות במדיסון סקוויר גרדן , אך ישר בתום ההופעות נפלה עליו הרגשת חולי

קשה , מחלת הסרטן נתגלתה על ידי הרופאים.

בוב מרלי נלחם במחלה שמונה חודשים . אך המאבק בסופו של דבר הוכח כקשה

מדי. הוא נפטר בבית חולים במיאמי במאי 11 , 1981.

חודש לפני פטירתו הוענק לבוב פרס order of merit הג`מייקני , הפרס

השלישי במעמדו , לאור התרומה הבולטת לתרבות הג`מייקנית.

ביום חמישי מאי 21 , 1981 , המכובד . רוברט נסטה מרלי נקבר באופן רשמי

על ידי אזרחי ג`מייקה. לאחר ההלוויה - שלוותה בראש הממשלה ומנהיג

האופוזיציה - גופתו של בוב נלקחה למקום הולדתו והונחה במוסיאולום . בוב

מרלי היה בן 36 . האגדה עדיין חייה."

לקוח מ: http://www.literatura.co.il/show_creations.asp?id=643

זה מ- MOOMA:

בוב מארלי היה הג'מייקני הראשון שהפך לכוכב, לא רק בג'מייקה ובארה"ב, אלא בעולם כולו. מעבר למוסיקה העשירה שלו, הוא נתן קול לעניים, שר בשם המדוכאים, המוסיקה שלו נתנה קול לנאבקים בחיי היום יום בג'מייקה, ובעולם כולו. הוא שר בעד שלום, אחווה, צדק ואהבה. תמיכתו בערכים אלה נבעה מתוך אמונה אמיתית בתנועת ה'רסטפרי', תנועה של שחורים השואפים לשיבת השחורים לאפריקה.  מארלי היה התגלמות התנועה בקנה מידה עולמי, והוא לקח על עצמו באהבה את תפקיד הדובר הקיצוני. עם הזמן, הפך מארלי גם לסמל דתי, ובג'מייקה היו שראו בו נביא. למרות שמת בגיל צעיר ממחלת הסרטן, ממשיכים המסרים והמוסיקה של מארלי לחיות עד היום.

מארלי נולד בכפר קטן בג'מייקה, לאמו, סדלה בת ה-17 ולאביו, נובל, גבר לבן בן 50. משפחתה של אמו, שהייתה משפחה חקלאית, לא קיבלה את האב בגלל צבעו ואמו גידלה את מארלי לבדה. בילדותו חי חיי עוני. אמו עבדה בנקיון בתים ומארלי ניסה לעבוד בריתוך. בגיל 14 עזב את הבית כדי להתחיל בקריירה מוסיקלית. הוא פנה לג'ו היגס, אמן מקומי שלימד בחינם נגנים צעירים, וב-1962 הוציא בחברת התקליטים  Beverly את הסינגל הראשון שלו, שנקרא Judge Not. יחד עם מארלי, למדו אצל היגס גם בני ליווינגסטון ופיטר טוש. היגס הפנה את השלושה לקוקסון דוד, דמות מוכרת בעולם הרית'ם אנד בלוז בג'מייקה, ובעל האולפן Studio One. קוקסון צירף אל השלושה את ברית' וויט הצעיר ואת בברלי קרסו, והתחיל לעבוד איתם. תחת השם ה-Wailin Wailers, התעמקו החמישה בדו-וופ ובסול, ואף הוציאו כמה שירים. ב-64', אחרי שברית' וקרסו עזבו את הוויילרס, הוציאו שלושת הנותרים בהרכב את האלבום Simmer Down, אלבום סקא שהצליח מאד בג'מייקה. הוא שהה במצעדים תקופה ארוכה ונמכר באלפי עותקים במדינה הקטנה.

הוויילרס הקליטו קטעים רבים עבור Studio One בשלוש השנים בהן עבדו עם קוקסון. הם הכניסו תוכן פוליטי לשירים המקוריים שלהם וביצעו גם גירסאות כיסוי לשירים של החיפושיות, טום ג'ונס, המוטאונס ובוב דילן. הם ערכו ניסויים במוסיקה והאטו את הקצב של סגנון הסקא. התוצאה נקראה Rude Boy Music. למרות הצלחת הוויילרס, היו המשכורות אותן קיבלו מן החברה נמוכות. בנוסף, לא היו לחבריה זכויות יוצרים על השירים, וב-1966 הם עזבו את Studio One. באותה שנה התחתן מארלי עם ריטה אנדרסון, זמרת ההרכב Soulettes. הוא נסע לארה"ב לעבוד במלון שבו עבדה אז אמו, אבל אמונתו ברסטפרי המשיכה לגדול והוא לא הצליח להתרחק מג'מייקה.

עם שובו לג'מייקה באותה שנה, חזר מארלי לעבוד עם ליווינגסטון וטוש. באותה תקופה, הפכו הסקא והרוד בוי מיוזיק לסגנון שנקרא "רוק סטדי". שלושת הנגנים, יחד עם ריטה, הקימו חברת הקלטות קטנה ועצמאית שנקראה WailNSoulM, במטרה להצליח בכוחות עצמם. הם התמקדו בסגנון ה"רוק סטדי", והוציאו את Bend Down Low, הראשון מתוך סדרה של אלבומים בעלי צליל ג'מייקני טהור.

באותה תקופה התחזקה אמונתם של השלושה ברסטפרי, והם החלו להקדיש את עצמם ללימוד והטפה לאמונה זו. בתחילת 68' הקליטו הוויילרס שפע של חומר חדש עם המפיק דני סימס. מאוחר יותר באותה שנה עברו לעבוד עם מפיק הרגאי הידוע והמבוקש לי "סקראץ'" פרי. אחרי התמוטטות חברת התקליטים הקודמת שלהם, הקימו השלושה ב-1971 חברת תקליטים חדשה, Tuff Gong. בחברה זו הוציאו כמה סינגלים, לפני שחתמו על חוזה עם חברת Island  בראשות כריס בלקוול. החוזה איפשר להם להמשיך להוציא אלבומים בחברה העצמאית שלהם.

ב-1973 הוציאו הוויילרס את Catch a Fire, אלבומם הראשון שיצא מחוץ לגבולות ג'מייקה. ושכלל את הלהיט Stir It Up. באלבום זה נתנו הוויילרס לקהל הרוק משהו חדש לרקוד לצליליו, וגם היפנו את תשומת ליבו אל מילות השירים. אחריו הוציאו השלושה את Burnin, עם הלהיט "I Shot The Sheriff" (ב-74' הגיע הביצוע של אריק קלפטון לשיר זה למקום הראשון במצעדים). עם תום הקלטות האלבומים, עזבו ליווינגסטון וטוש את ההרכב על מנת לפתוב בקריירות סולו. מארלי צירף אליו בשלב זה שלוש זמרות שביצעו קולות רקע בשיריו. ההרכב הנשי שמאחורי מארלי נקרא I- Tree, והוא כלל, בין השאר, את אשתו. ההרכב נקרא אז בוב מארלי והוויילרס. עם הרכב זה, הוציא מארלי ב-1975 את האלבום המוסרני Natty Dread, מתוכו נכנס למצעד האנגלי השיר, שהפך לאחת הקלסיקות של הרגאיי, No Woman No Cry".

ב-76' הוציא מארלי את האלבום  Rasta Vibrations, שהגיע לעשרת המקומות הראשונים במצעד האמריקני. בשלב זה יצר מארלי, עם המוסיקה שלו ועם המסרים של שיריו, נישה עצמאית בתוך הפופ האמריקאי. אבל הצלחתו גדלה לא רק מחוץ לג'מייקה. במדינת הולדתו היו שראו בו דמות מיסטית, משורר ונביא. שיריו זכו להקשבה קולקטיבית של העם, כשלכל מילה בשיריו יוחסו מובנים נסתרים. באותה שנה שרד מארלי נסיון התנקשות, שנעשה בביתו שבג'מייקה. ב-1977 הוציא מארלי את האלבום  Exodus, שהיה אלבומו המצליח ביותר עד אז ושכלל את Waiting In Vain", Jumming ו-Turn Your Lights Down Low. השיר האחרון, אגב, צבר הצלחה רק ב-99', כשזכה לחידוש על ידי לורן היל, כלתו של מארלי.

באותה שנה, בזמן סיבוב הופעות באירופה, שיחקו מארלי והוויילרס משחק כדורגל (אהבה גדולה של מארלי) עם עיתונאים צרפתיים. מארלי נפגע ברגלו ולמרות שהטיפול בו גילה תאים סרטניים, סירב מארלי להיכנס לניתוח והמשיך להקליט ולהופיע כרגיל. ב-78' הוא הוציא את Kaya, שכלל את Is This Love" ו-Satisfy My Soul". מארלי קיבל באותה שנה מדליית שלום מהאומות המאוחדות, בשמם של 500 מיליון אפריקאים, עבור ההישגים ההומניטריים שלו, וערך מופע שלום בג'מייקה, אליו הזמין את ראש הממשלה מייקל מנלי ואת מנהיג האופוזיציה, אדוארד סגה. בנוסף, הוא הופיע ב-78' במדיסון סקוור גרדן בניו-יורק. ההופעה מתועדת באלבום  Babylon By Bus, שנחשב לאחד מאלבומי ההופעה החזקים בהיסטוריה של הרגאיי. ב-79' הוציא מארלי את Survival, אלבום עם הצהרות לוחמניות ששיקפו את הקול הפוליטי המתחזק שלו.

ב-1980 הופיע מארלי בזימבבווה החופשית. הוא הכריז על סיבוב הופעות חדש כשהתמוטט בניו-יורק. הסרטן שבגופו התפשט למוח, לריאות ולכבד, ומארלי מת שמונה חודשים לאחר מכן, בגיל 36. עולם המוסיקה הפסיד את אחד מהאמנים הפעילים ובעלי ההשפעה החזקה ביותר שלו. מותו של מארלי הגיע בדיוק כשקולו, שקרא ליצירת עולם אחד ואהבה אחת, ושנבע מאמונתו ברסטפרי, התחיל להישמע ברחבי העולם. "מאגר המוסיקה שהשאיר אחריו הוא כמו אינציקלופדיה", אמרה ג'ודי מוואט מה-I-

Trees, על מארלי, שנחשב לאחד מהאמנים החשובים והמשמעותיים ביותר של המאה ה 20. בשני מקרים שונים, נרצחו בג'מייקה המתופף של הוויילרס, קרלטון ברט ופטר טוש. ריטה מארלי, אלמנתו של בוב, המשיכה לנהל את חברת התקליטים המשפחתית, וכמה מילדיו המשיכו בקריירה מוסיקלית משלהם.

אני רושם את זה כי אני רוצה שיהיו יותר אנשים שיותר התעניינו ויישמעו את השירים שלו מעבר להכי מוכרים שלו שכולם מכירים כגון:stand up  ו JAMMIN.

המלצות:

natty dread

ride natty ride

survival

top rankin

one drop

misty morning

kinky reggae

there she goes

lick samba

easy skanking

sellassie is the chapel

keep on moving

ויש עוד המון המון , לבן אדם הזה יש מעל 400 שירים ,הרוב ממש טובים.

יש לו מוזיקה מדהימה!

גם הלהיטים וגם השירים הפחות מוכרים, בכולם מקצב נהדר ומוזיקת רגאיי מאוד נעימה.

גם אני אוהב את המוזיקה שלו, אבל אני לא חושב שמישהו ישב ויקרא את כל ההודעה הזאת :\

אני לא דת , אני לא מכריח אף אחד , אבל מי שאוהב אפילו רק כמה שירים שלו יכול למצוא עניין ולקרוא , זה מעניין וזו מוזיקה טובה .

אני גם חובב של בוב מרלי והדיסק LEGEND הוא באמת משהו שנעים לשמוע. לא רועש מדי, לא שקט מדי, פשוט שמח ונעים.

האהובים עלי הם Jamming וBuffalo Soldier.

דרך אגב, למישהו יש המלצות על עוד אומני ושירי רגאיי? ניסיתי פעם לשמוע דיסק שהיה אמור להיות קשור לרגאיי אבל כלל רק כל מיני מיקסים של שירי ראפ, עיוותים ודברים בסגנון Sean Paul

כן יש לך את זיגי מרלי , הבן הבכור שלו -ZIGGY MARLEY

אבל שתדע לך , פעם גם אני אהבתי והכרתי רק את הLEGEND אז זה מה שהכרתי וידעתי , וכשהתחיל להימאס , השגתי את ה DISCOGRAPHY שלו , זה כל השירים שלו , וגיליתי המון שירים טובים ,שלא חשבתי שיהיו לו עוד הרבה , אני אומר את זה כי אני משער שלא עברת 400 שירים שלו , ואתה מחפש משהו אחר , אז כדאי לנסות באמת.

תנסה את האלבום NATTY DREAD ו SURVIVAL.