יום השואה - נסיעות בית ספר לפולין.

[fungiman]

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת בית הספר לפולין. הנסיעה הייתה לא במסגרת מצעד החיים אלא נערכה בדצמבר בקור מקפיא עצמות.

הטיול כלל את קרקוב (כולל אתר מחנה פלשוב וכן טיול בעיר העתיקה), טרבלינקה, אושוויץ-בירקינאו, מיידניק (ליד לובלין) ואת וורשה (בתחילת וסוף הטיול). בנוסף היה גם ביקור כיף באתר הסקי בזקופנה (שמעבר לכיף, זה גם היה אתר בילוי אהוב על הורי סבי), פגישה עם תלמידי בית ספר פולני, ערב תרבות פולני (מופע עממי) ועוד ערב שהלכנו להופעת בלט בוורשה (בקלאס).

היינו ילדים טובים, אף אחד לא השתכר ולא עשו שטויות במלון. לפני הנסיעה עברנו שיעורי הכנה מסודרים, הטיול כלל הסברים רבים, הרבה התרגשות ודמעות.

אבל במבט לאחור אני מרגיש שהנסיעה הייתה פספוס. מבחינה אישית, בגלל המסלול המוכתב לא ביקרתי באתרים הקשורים למשפחתי (לודז' וחלמנו. המשפחה של אמי בכלל הגיע ממחוז שהיום נמצא באוקראינה). מבחינה כללית, הרגשתי שהנסיעה לא הצליחה לגעת באופן משמעותי, שאולי גיל 16-18 זה מוקדם מדי לנסיעה כזאת, אולי צריך לפני כן ללמוד ולשמוע יותר. גם סוגיית המחיר לא מבוטלת - כשנסעתי העלות הבסיסית הייתה 1000 דולר וההוצאות הנלוות היו מאוד נמוכות (עלויות המחייה בפולין היו עדיין ברצפה) בסך הכל כ-4000 ש"ח. היום אאל"ט העלות הכולל מגיעה ל-6000-7000 ש"ח - אז גם היום - העלות כבדה והמסע הוא בעיקר נחלתם של בני המעמד הבינוני הגבוה ומעלה.

המסע עצמו גם הרגיש יותר כטיול שכבה, כמו חוויה שצריך לעבור ורגשות שצריך להפגין. בכך אני שוב פעם מעלה את הטענה - שאולי בני נוער לא בשלים למסע כזה, שעדיין לא פיתחו את ראית הדברים באופן שקול, מופנם ואישי מספיק. הרגשתי את זה בסיור שעשיתי ביד ושם שנים לאחר מכן במסגרת קק"צ מילואים, שחשתי שהיה הרבה יותר אפקטיבי מבחינה רגשית אצלי ואצל שאר חברי לקורס.

באושוויץ רואים ערימה של נעליים, הנעליים כמו אוביקטים אחרים נתפסות כסמל. אבל רק הרבה שנים לאחר מכן, שהיה לי ילד משלי - חיברתי את אותה נעל קטנה מסוימת שהיתה בערימה למשמעות הנוראית שעומדת מאחוריה.

המסע גם מתמקד באספקטים מסוימים - סיור במחנות ההשמדה, סיור והסברים על מרד גטו וורשה.

המסע מפספס את מהות השואה - השמדת קהילות יהודי אירופה. הרס התרבות והחיים היהודיים, רצח של אינדיביואלים, משפחות, מאווים, שאיפות, רחובות שלמים עם חיי חברה, תרבות וסתם פנאי. מהרחובות המרוצפים של אמסטרדם, לסלוניקי שטופת השמש, יהדות בודפשט המפוארת שהושמדה בתוך שבועות ואין ספור קהילות עתיקות יומין באוקראינה ורוסיה שיום אחד נלקחו ליער ושם נורו. במסע רואים את מה שנשאר - שרידי בתי החרושת למוות. רואים את המסילות עליהן נסעו למעלה מ-400 אלף יהודי הונגריה אל תאי הגזים בקצב רצחני, אבל המסילות לא יודעות לספר סיפור ושרידי תאי הגזים אילמים.

את הדברים האלו לא רואים בפולין, לא רואים בכלל. מוזיאון יד ושם נותן דגש מיוחד לסוגיה זאת ומעביר את המסר באופן מעולה וכן שמיעת עדויות (למרבה הצער - רובן מוקלטות, נותרו מעט מאוד ניצולים).

לפי דעתי - המסע לפולין חשוב, אבל לא בגיל 18 ורק כחלק מהבנה ולימוד מעמיקים יותר של הנושא ומשמעותו. סדנא מיוחדת של מס' ימים ביד ושם שתהיה חלק חובה מלימודי תולדות עם ישראל (בכיתה י"ב - לא לפני כן), תהיה אפקטיבית יותר.