לסבתא שלי מתחיל להתפתח אלצהיימר ואני מאוד מודאג.

רציתי לדעת אם מישהו התמודד פעם עם מחלה של קרוב, ואם יש איזה שהם טיפים או עצות.

במיוחד חשוב לי לדעת מה לעשות איתה, (הכוונה מטפלת פיליפינית או בית אבות), לא נעים לדבר איתה על זה, אבל יום אחד לצערי זה יגיע.

אני לא זוכר מה בדיוק אמרו לי במשפחה על בית אבות, אבל לפני איזה 100 שנה היה מישהו במשפחה (חולה אלצהיימר) בבית אבות וסבא שלי משווה את זה לכלא, כך שכנראה הפיתרון של 2 מטפלים שישגיחו עליה 24 שועת הוא הפיתרון האידיאלי. כמובן גם על זה צריך לפקח עם מצלמות.

שמעתי גם שיש מכשיר GPS קטן דמוי שעון שאפשר לתת לה למקרה שהיא הולכת לאיבוד חס וחלילה.

תראה , אני לא נתקלתי במחלה מקרוב

אבל אני יגיד כך:

אל תזרוק אותה לבית אבות ואני בכוונה אומר תזרוק כי זה לזרוק!

תן לה למות בבית שלה במיטה שלה אל תיקח אותה למוסד שיוציא אותה מהשלווה שלה

ויתן לה להרגיש כאילו שהיא שונה זה מרחק זה נותן תחושה של נטישה זה לא.פשוט אל.

תביא מטפלת או משהו (בתוספת מצלמות וזה בגדר חובה!)

סבא שלי נמצא בבית אבות מספר חודשים ומצבו משתפר מיום ליום. הוא מקבל חמש ארוחות, נמצא תחת השגחה מלאה, מטופל, תמיד לובש בגדים נקיים ומקבל את כל התרופות בזמן.

ומה עם הנכדים שלו?מתי באים לבקר אותו?ארוחת שישי אוכל איתכם?מדי פעם מפתיעים אותו בביקורים נעימים?

גם ספק ג'נרי 500 ואט של צג עליתה עושה את העבודה מעולה..........

תנסה להעמיק להרגיש מה ברגשותיו .....ואולי(אני מקווה שלא) אתה תראה שזה כן ההרגשה שתיארתי במובן מסויים

אבל כל אחד ומה שהואחושב לנכון ... רק בריאות עד 120 כבר אמרתי?

תראה, אנחנו לא חיים בימי הביניים?

אז כשיש לך בן משפחה עם מחלה כה קשה, אתה לא חייב להתמודד עם זה לבד וללכת ראש בקיר.

אתה בבירור לא מבין מה זה באמת חולה אלצהיימר.

אתה צודק

כשכתבתי את ההודעה הנחתי שהוא לא יכול להיות לעצמו , אך שכחתי שהוא חולה בנוסף..

אני מבין את המהות ואני יודע כמה גדולה המעמסה , ואני מסכים שבמקרים מסויימים אין ברירה.

אבל הקונספט הוא כמובן להמנע ככל שניתן.

סבתי נפטרה לפני כשנה בגלל פרקינסון ובמשך כשלוש שנים היתה סיעודית בכמעט 100%. המקרה היה שונה כי סבי (בן 87 היום) מתפקד באופן מלא והיה שם כדי לעזור ולתמוך בה מבחינה מוראלית ואפילו פיזית, אבל כשהמחלה נעשתה קשה הם עברו לדיור מוגן עם מטפלת צמודה שגרה אצלם בבית - מקום יפיפה, תומך ופורח עם צוות נהדר, תמיכה רפואית וקהילה מבוגרת שלא משאירה אותך לבד.

עם זאת - זה לא מוסד סיעודי מלא! יחידת הדיור שלהם בטאבו והם חיים שם חיים "רגילים" ככל האפשר ולא כמו בבית חולים.

כשהמצב נעשה ממש קשה היא נאלצה לעבור למוסד סיעודי מלא שאת זה אני באמת לא מאחל לאף אחד (למרות שהיה מדובר במוסד יקר ורציני). עם זאת, אתה צריך לזכור שברגע שיש צורך יומיומי לטפל במקלחת, לבוש, שירותים, פצעי לחץ, בדיקות, תרופות, עירויים וכדומה - אין מצב לעשות את זה בבית.

זו מטלה קשה מאוד פיזית וגם רגשית/נפשית זה מאוד קשה לבני משפחה לעשות את זה ודורש מחוייבות ומסירות נפשית ופיזית שלא כל אחד מסוגל לעמוד בה - גם מסיבות אובייקטיביות של שאר דרישות היומיום כלפי שאר המשפחה. מעבר לכך, קשה עד בלתי אפשרי לספק את הצרכים הרפואיים בבית - בתלות במחלה.

זכאות לעזרה סיעודית זה עסק מאוד בירוקרטי וסבוך שכרוך בלא מעט השפלה וטירטור ולהשיג "שתי פיליפיניות" זה לא פשט כמו שזה נשמע. גם אם "תשיג" זה לא פשוט לראות שהן יתאימו לעבודה ולסבתך. אצל סבתי השניה (בת 97) יש מטפלת פיליפינית 24 שעות שגרה אצלה בבית. לא פשוט.

כל העסק הזה יקר מאוד אם אתה רוצה רמה גבוהה ושקט נפשי וחשוב מאוד להיערך לזה מראש.

אני מסכים בהחלט שצריך לדחות ככל האפשר את האופציה הסיעודית ולנסות לתת מענה בבית ובסביבה תומכת ככל האפשר - רק זכרו שגם מדובר במעמסה פיזית ונפשית משמעותית מאוד וגם דורש היערכות לוגיסטית מבחינת ציוד רפואי, מוקד חרום עם לחצן מצוקה וכדומה.

ומה עם הנכדים שלו?מתי באים לבקר אותו?ארוחת שישי אוכל איתכם?מדי פעם מפתיעים אותו בביקורים נעימים?

זו נקודה סופר חשובה, אולי יותר מכל נושא אחר. זה ה"אור" של חייהם ולא משנה איפה, חשוב מאוד מאוד מאוד לשמור על קשר ולבוא - לא רק "לבקר" בשביל הרישום והמצפון אלא תמיד להביא מה שהם אוהבים, לקחת אותם לטיול/כוס קפה אם אפשר, לפנות לזה זמן באמת ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב.

לא סתם אומרים "אל תשליכני לעת זיקנה" וזה מאוד חשוב להם ובעצם גם לכם.

לי למשל יש "דייט" שבועי עם סבא שלי (בדיוק היום ד"א) - אנחנו הולכים כל פעם למסעדה אחרת, יושבים בסוף על כוס קפה עם קינוח טוב ומקשקשים על כל דבר - מהיסטוריה ופוליטיקה על הנינות ושאר הנכדים. עוד פעם בשבוע (משתדל מאוד) אני נוסע לסבתי עם הבנות שלי ומבלים אצלה שלוש-ארבע שעות, מקשקשים ולעיתים יוצאים לפארק/בית קפה.

העיקר להזכיר להם כמה אנחנו אוהבים אותם, שהם לא לבד ולא שוכחים אותם.

לסבא וסבתא שלי, היה אירוע מוחי בסביבות גיל 80. התחיל לסבתא שלי, ואח"כ לסבא שלי.

לאחר שזה קרה, סבתא שלי עברה לשיקום בבי"ח ולאחר מכן המשפחה שלי נאלצה להעביר אותם לבית אבות.

אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל גם חשבו על האופציה של מטפל צמוד וסבא וסבתא שלי לא רצו עובדים זרים...

לסבא שלי היה קשה מאוד המעבר, הוא התעוור בגיל מבוגר יחסית והוא לא הבין מה הוא עושה בבית האבות... היה לו קשה להבין, באיזה מצב סבתא שלי נמצאית.

בכל התקופה הזו, לא הרגשתי ממש קשור אליהם. לא ממש אהבתי את המקום, כמעט תמיד הוא עשה לי רע כשהגעתי לשם.

זה היה ממש שונה, מאשר התקופה שהגיעה אליהם כל המשפחה הביתה. ובכ"ז הם היו עצמאיים באופן מלא, עד גיל 80 בערך.

סבתא שלי, גם לא ממש אהבה את בית האבות היא לא הייתה יכולה לבשל...

עם הזמן, סבתא שלי פיתחה בעיות זכרון (ככל הנראה גם איזה סוג של אלצהיימר) ובעיות בריאות עד שהיא נפטרה.

זה עסק שהוא בכלל לא קל.

סבתי ז"ל גם לקתה באלצהיימר וטופלה בבית כמה שאפשר.

לומר שזו הייתה בחירה נכונה מאוד קשה, כי הכוחות הפיזיים והנפשיים שזה גבה מהוריי,

עדיף באמת היה לשכן אותה כבר כמה שנים קודם לכן באיזושהי מסגרת טיפולית.

רק מביא אותי לנקודה שאבירם העלה, שזו בדיוק המנטליות שהייתה להורים שלי,

להשאיר אותה בבית ולדחות את הקץ.

הדבר לא עשה טוב לאף אחד, ההורים חיו בהכחשה וטיפלו בה לבד עד שזה באמת הגיע

למצב קיצוני ושלא הייתה ברירה.

יש קבוצות תמיכה, אין שום סיבה להתמודד עם בעיות כאלו לבד וחייבים להבין שלשים קשיש

בבית אבות לא אומר שאתה מפקיר אותו.

נכון יש עוד קריטריונים כמו , אם יש מקום בבית בישביל סבתא , אם יש אפשרות לכלכל אותה לדאוג להכל(ובזמן) , זאת מעמסה מאוד גדולה שהופכת ומשנה באופן ממשי את התנהלות הבית.

אני חוזר בי ואומר כך: כל מקרה הוא לגופו ממש ככה ! יש כאלה שיש באפשרותם , ויש כאלה שאין באפשרותם להחזיק את הסבתא בבית גם אם ירצו בכך מאוד.

בכל דרך שהיא ,

העיקר להזכיר להם כמה אנחנו אוהבים אותם, שהם לא לבד ולא שוכחים אותם.(כי זה בטחלס הכי חשוב וקובע)

כאשר מצבו של סבא שלי הדרדר לא הייתה ברירה ונאלצנו להכניסו לבית אבות. בית אבות יפה אחרי שיפוץ עם צוות רפואי מסודר. אחרי התנאים שהוא חי בהם (אני מעדיף לא לפרט בפורום) בית אבות בשבילו כמו בית מלון 5 כוכבים.

אם מישהו אצלך בבית מפתח אלצהיימר, אתם בצרות שאין לך מושג.

הפורום הזה, עם כל הכבוד, לא בדיוק מתאים לספק תשובות לעניין זה.

כדי להתחיל ללמוד על הנושא, הכנס התראת גוגל למילה "אלצהיימר", וקבל פעם ביום את המידע שמתפרסם.

בתוך כמה ימים, תצליח להבין שזה לא מצב נורמלי להחזיק חולה אלצהיימר בבית. צריך השגחה צמודה 25 שעות מתוך 24 שיש ביממה.

עליכם גם להחליט כמובן לפי המצב ותלוי מה אומרים עליה מבחינה רפואית.

כן, עברתי את זה.

סבתא שלי במצב התחלתי קל של אלצהיימר.

ממה שביררתי כנראה ילכו על הפיתרון של מטפלת (אחת).

הכסף פה לא חשוב,, גם כי סבא עדיין עובד וגם כי יש בנים שיכולים לעזור. זה לא משהו שחוסכים בו.