בעקבות ריבוי הת'רדים בזמן האחרון בנושאים שונים על כושר גופני, ראיתי לנכון לפתוח את "הת'רד הגדול"

(מנהלים אם אתם רואים לנכון תעשו אותו סטיקי, לדעתי זה ת'רד שיהיה דיי פופולארי, ויכול לעזור פה להרבה אנשים)

לפני הכל עליי לציין שאני לא מדריך כושר מוסמך, ולא תזונאי מוסמך, וכל המידע שאני מוסר הוא על סמך נסיוני האישי וקריאה מעמיקה בנושא

אני אתחיל בכמה מילים על כושר אנ-אירובי, מי שייכתוב פוסט מפורט ואינפורמטיבי אני אשמח להעתיק אותו לפוסט הראשי ולעשות הכל מרוכז ומסודר

אן-אירובי

מהי בעצם פעילות אן-אירובית?

פעילות אן אירובית היא בעצם פעולה שנטו זמן הפעולה שלה הוא מאוד קצר, ועצם הפעולה עצמה היא שימוש ב"עוצמת" השריר, ולא בסיבולת שלו.

מה זאת אומרת עוצמת השריר?

עוצמת השריר היא בעצם היכולת הפיזית של השריר והיחידות המוטוריות שמהוות ציר לאותה פעולה לבצע פעולה בעלת התנגדות מסויימת למספר חזרות מסויים,

ניקח כדוגמא את תרגיל לחיצת החזה (בנץ' פרס), בה שוכבים על ספה שמקבילה לקרקע, ודוחקים מוט מעלה ומטה בעודו ב90 מעלות לגוף.

יוסי למשל יכול לדחוק 100 קילו 4 פעמים, ולקראת סוף הפעם הרביעית אם יוסי לא יקבל עזרה קטנה הוא לא יוכל לסיים את הדחיקה, ופה בעצם הוא מיצה את מקסימום העוצמה שהשריר שלו יכול לספק ל4 חזרות.

את המונח שתיארתי כ"עוצמת שריר" נתאר בשפה מקצועית באותיות RM, שהן ראשי תיבות של REPETITION MAX,

בדוגמא שהבאתי על יוסי, מדובר על RM4, כלומר, המשקל המקסימלי שהשריר של יוסי יכול לעמוד בו ל4 חזרות!

אצל כל אחד הRM שונה, בכל שלב ובכל תרגיל, יכול להיות אדם שהRM10 שלו הוא 80 קילו והRM12 שלו 70 קילו,

ויכול להיות אדם שהRM10 שלו 90 קילו והRM12 שלו 60,

מבחינה תאורטית אמור להיות איזשהו יחס ישר בRM, אך בפועל זה לא תמיד קורה.

לצורך ההשוואה, בפעילות אנאירובית, "קיצון" הפעולה הוא הרגשה של כשל שריר, כלומר שהשריר פשוט לא יכול לבצע את הפעולה פעם נוספת,

לעומת קיצון הפעולה האירובית, ששם נרגיש למשל הרגשת "שריפה" באזור מסויים, התנשפות כבדה, הזעה הרבה יותר מורגשת, ועייפות כללית יותר מאשר אזורית

בעוד שבכשל השריר בתרגיל האנאירובי, לא נרגיש שאנחנו מזיעים, לא נרגיש שריפה יתר על המידה, ולא נתנשף כמו אחרי ריצה למשל, ונרגיש רק עייפות באזור עליו התמקדנו באותו האימון.

מקור האנרגיה האבסולוטי ("הדלק") בפעילות אנאירובית, הוא הגליקוגן האגור בשרירים, בעוד בפעילות אירובית של מעל 20 דקות יהיה מקור האנרגיה השומן.

הגליקוגן הוא מולקולה שהגוף מסוגל לייצר מגלוקוז, שהוא הפחמימה הבסיסית ביותר, שרק אותה התאים יודעים לקלוט ע"מ לספק לעצמם אנרגיה,

הגוף מפרק את כל סוגי הפחמימות בסופו של דבר לגלוקוז, וגם את השומן, הגוף מפרק לגלוקוז, ורק אז שורף אותו.

השרירים מייצרים את מולקולות הגליקוגן, מפני שאלו הן המולקולות היחידות שיכולות להתאחסן בשריר, ובמידת הצורך, השריר מפרק את הגליקוגן חזרה לגלוקוז, ושורף אותו ע"מ לבצע את הפעילות (יחד עם חמצן ונוזלים).

הגוף מעדיף תמיד להשתמש במאגרי הגליקוגן לפני מאגרי השומן, מהסיבה שהפירוק שלו מהיר בהרבה, ולגוף יש מנגנון שמירה יחסי על שומן.

הגוף תמיד שואף לשמור על מאגרי גליקוגן מלאים, ופחמימות שנאכל אחרי ירידה במאגרי הגליקוגן, יפורקו ויועברו לשרירים ליצירת גליקוגן.

במידת הצורך, הגוף גם יפרק מאגרי שומן, ויעביר אותן המרה לגלוקוז ואז לגליקוגן במידה ויגיע מצב בוא יש מחסור בגליקוגן ואין מקור ישיר מהקיבה.

כמו שכתבתי לך בה"פ, כרגע אני לא חושב שיש מקום לסטיקי כזה.

בכל זאת, אני מודה לך על ההשקעה והמחשבה.

ועל מנת שהתראד הזה לא יכיל פה הודעות כאלה ואחרות, אני נועל.