מאמר קטן שכתבתי ורציתי לחלוק.. ולקבל תגובות ודעות

מבוא:

רוב האנשים מרגישים שליטה מלאה לגבי מה שקורה איתנו, אך למרות כל זאת אופפת אותנו התחושה כי יש דברים שאנחנו לא באמת יודעים עליהם הכל. אולי שאלנו את עצמנו למה זה קורה כשהיינו ילדים, תקופת שאלת השאלות בהתפתחותנו. אך שלב זה תם ונגמר עם התבגרותנו ואנו חדלים בלשאול שאלות קיומיות, והכל נראה לנו טבעי וברור מאליו.

עלינו להבדיל בין שני היבטים של התנהגותנו. הראשון הוא הסביבה והחינוך שגדלנו בהם, שעיצבו את דרך החשיבה וההתנהגות שלנו, ואת תגובותינו בנוגע למצבים שהחיים מציבים לנו. והאספקט השני שהוא האינסטינקט. דברים שירשנו מהמורשת החייתית שלנו וממלכת הטבע. כשהאינסטינקט החייתי מתמזג עם החשיבה המודרנית שלנו. נוצרים מצבים שאנו לא באמת יכולים להסביר, ונשארים בגדר תעלומה בשבילנו.

איך אנחנו יודעים שמסתכלים עלינו?

רובנו מכירים את ההרגשה שמסתכלים עלינו, כמה פעמים קרה לכם "שהרגשתם" משהו הסתובבתם או הסתכלתם לצד וראיתם מישהו מסתכל עליכם, ורק אז ההרגשה הפסיקה. ואם לא הייתם מסתובבים ההרגשה הייתה רק מתחזקת עד שתבדקו את זה.

תחושה זו נשארה איתנו מתקופת האדם הקדמון. מדובר באחד ממנגנוני ההגנה שלנו, שבעצם מתריע מפני סכנות. בדיוק כמו שחיות ערניות לסכנת הטורף האורב בשיחים.

המפתח של מנגנון זה הוא העיניים.

ע"מ להסביר עקרון זה אני רוצה להדגיש את חשיבות העיניים בממלכת הטבע.

ניקח למשל את הפרפר שלזנים רבים יש עיניים 'מצוירות' על הכנפיים, עיניים אלו אשר בד"כ גדולות באופן משמעותי מהעיניים האמתיות של הפרפר, מעצימות את כח ההרתעה שלו מפני טורפים.

את עוצמת העיניים אפשר להדגים גם על עצמנו בעזרת ניסוי קטן, ניקח כל תמונה מאיימת, למשל זאב פרא ונגזור את עיניו. פתאום התמונה אינה נראית מאיימת כלל. ולמרות זאת אם נגדיל את אותם העיניים ונתלה אותם על הקיר נתקשה להירדם, שכן תהיה לנו הרגשה שמשהו מסתכל עלינו.

מנגנון זה נעזר בעיניים כמקור הסכנה שכן לכל בעלי החיים יש עיניים, ואם מישהו צופה בנו אין זה סימן טוב בכלל. עיניים אלו אנו קולטים בעזרת חוש הראייה שלנו, המח סורק את התמונות המתקבלות מהעין באופן שוטף ומעבד אותן. במהלך זה ישנו חיפוש מתמיד אחר סכנות ובפרט עיניים. וכך נוצר שכל פעם שמישהו מסתכל עלינו במיוחד כשאנו איננו רואים אותו בצורה מושלמת (הוא מאחד הצדדים שלנו, רחוק או מוסתר) נוצרת תחושה זו. שהינה בעצם אזעקה חרישת האומרת לנו שמסתכלים עלינו.

ועדיין נשאלת השאלה איך התחושה הזאת יודעת לזהות עיניים מאחורינו שאיניינו יכולים לראות?

אפשר להדגים את הפתרון שלי לבעיה זו בהדמיית כיתת לימוד.

אם תשבו בדיוק מאחורי אדם כלשהו ותנעצו בו עיניים, רוב הסיכויים שהוא אפילו לא יסתובב בלא סיבה אחרת כגון רעש או רצון לראות מה הולך מאחוריו.

למרות זאת אם תשבו מאחורי מישהו אבל בזוית, ותנעצו בו עיניים. רוב הסיכויים שאותו בן אדם יסתובב חיש מהר וינעץ בכם חזרה.

עניין זה קורה בשל העובדה ששדה הראייה האנושית הוא 180 מעלות. למרות שאנחנו מתמקדים בכל רגע נתון בהרבה פחות. כך שכאשר המח סורק באופן תת מודע ומחפש עיניים וסכנות אחרות שלא נמצאות בזוית הראיה הממוקדת , נוצרת התחושה שאנחנו מרגישים משהו שאיננו רואים, ומסתובבים בשל כך. כשלאמתו של דבר מדובר במשהו שראינו אך לא התמקדנו בו. וכך מערכת ההתראה מהתקופה הפרהיסטורית נשארת נאמנה לנו גם בתקופה המודרנית.

פה יש עוד מאמר שלי על עצלנות אם משעמם לכם

יפה! באמת נושא מעניין בחרת

רוב האנשים מרגישים שליטה מלאה לגבי מה שקורה איתנו, אך למרות כל זאת אופפת אותנו התחושה כי יש דברים שאנחנו לא באמת יודעים עליהם הכל. אולי שאלנו את עצמנו למה זה קורה כשהיינו ילדים, תקופת שאלת השאלות בהתפתחותנו. אך שלב זה תם ונגמר עם התבגרותנו ואנו חדלים בלשאול שאלות קיומיות, והכל נראה לנו טבעי וברור מאליו.

הזכיר לי את התיאור למבוגרים מהספר "הנסיך הקטן".

אחלה מאמר.

ד"א זה מאמר בסגנון הבגרות בלשון .

תודה , ועזבו רגע את איך שזה כתוב.. מה דעתכם על הרעיון (תאוריה) עצמו..

וקצת נעלבתי.. כיוונתי יותר גבוה מבגרות בלשון.. טוב נו..

חופשי מעניין. בכלל יש מלא דברים אינסטנקטייבים בהתנהגות של בני אדם. היה כתוב בבלוג שם שאתה רוצה לכתוב ספר או משהו.. בהצלחה עם זה

נחמד, קצר, אבל לא הבנתי את הפואנטה

זה לא שיש שם מידע חדש או משהו, זה לא שלמדתי

משהו מהקריאה, והיא גם לא קריאה לשם הנאה (כמו קריאת פרוזה למשל)

אז למה לקרוא את זה?

"מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני"

FeedMeH כן חשבתי על לכתוב ספר בנושא והתחלתי בכמה פרקים ראשוני (זה אחד מהם) ואז הבנתי שלכתוב ספר זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, אז מי יודע אולי יהיה לי כח לעשות את זה מתישהו, בינתיים מפרסם את זה ככה ומי שרוצה שיקרא

infer73 הצגתי שאלה ואז עניתי עליה (כל ההסבר על העיניים ואיך זה מתחבר אינסטינקטיבית), אבל אם זה לא חדש לך או שזה היה ברור לך מאילו אז כל הכבוד לך..

קיוויתי שמי שיקרא את זה ואת הספר בכלל לאם וכאשר יצא לפועל אז שהתחושה שתעבור על הקורא תהיה שהוא החכים וגילה משהו חדש.. או לפחות חידד לו משהו..

וכן אין כמו הכבש השישה עשר

תשמע לדעתי זאת לא בדיוק הסיבה , אלא הסיבה היא הפארנויה הקטנה הזאת שנמצאת ברובינו. כשאתה עובר מול אנשים ופתאום הם צוחקים יש שבריר של מחשב שאומר שהם צוחקים עליך , אם אתה במקום הומה אנשים אתה בתת מודע כמובן (מהאינסטינקטים כמו שאמרת) מרגיש ממש אבל ממש טיפה מאויים (אלא אם כן זה אנשים שאתה מכיר) וזה טסעי לבדוק מה קורה מאחוריך , לא בדקת והפארנויה שמישהו מסתכל עליך או עוקב אחריך גדלה.

זה חוש העכביש

ומה עם כאלה שמרגישים שמסתכלים עליהם כשהם ישנים, ומתעוררים פתאום?

שמעתי גם על כמה כאלה.. זה אפילו יותר מוזר :\

מאמר חמוד, נחמד וכתוב היטב...

היה יכול להיות אפילו מצויין אם לא היה מסתיים בצורה כ"כ פתאומית.

נראה כאילו הייתה לך סיומת בראש ולא הצלחת להביא אותה אל הכתב.

בדיוק חשבתי על זה בזמן האחרון.

מענין מאוד

זה נגמר בפתאומיות בגלל שהמטרה היתה לכתוב ספר, ושאחרי זה יבוא עוד פרק ועוד אחד.. וה"מאמר" גם יצא טיפה מהקשרו, היה גם פרק מבוא אבל אחרי שהבאתי לכמה אנשים לקרוא אותו הבנתי שהוא "חופר" מידי אז קיצרתי את זה לשורה וחצי

בכל מקרה הנה הוא לפניכם:

מבוא

אנחנו בני האדם ,ההישג האבולוציוני הגדול של כדור הארץ. יצורים בעלי מודעות עצמית גבוהה. אנשים בעלי רגשות ומצבי רוח. המתכננים את עתידם קושרים קשרים עם אנשים אחרים , מפתחים דברים שיקלו עלינו מעבודתנו. ומרגישים שליטה מלאה לגבי מה שקורה איתנו, אך למרות כל זאת אופפת אותנו התחושה כי יש דברים שאנחנו לא באמת יודעים עליהם הכל. אולי שאלנו את עצמנו למה זה קורה כשהיינו ילדים, תקופת שאלת השאלות בהתפתחותנו. אך שלב זה תם ונגמר עם התבגרותנו ואנו חדלים בלשאול שאלות קיומיות, והכל נראה לנו טבעי וברור מאליו.

עלינו להבדיל בין שני היבטים של התנהגותנו. הראשון הוא הסביבה והחינוך שגדלנו בהם, שעיצבו את דרך החשיבה וההתנהגות שלנו, ואת תגובותינו בנוגע למצבים שהחיים מציבים לנו. והאספקט השני שהוא האינסטינקט. דברים שירשנו מהמורשת החייתית שלנו וממלכת הטבע. כשהאינסטינקט החייתי מתמזג עם החשיבה המודרנית שלנו. נוצרים מצבים שאנו לא באמת יכולים להסביר, ונשארים בגדר תעלומה בשבילנו.

ויש לי עדיין משהו שלא הצלחתי לפתור, איך עדיין יש את ההרגשה לפעמים גם כשהבן אדם ממש מאחורי הבן אדם השני? הרי הוא לא יכול לראות אותו..

וישנו גם פרק שלישי "למה גברים אוהבים שדיים"? אבל הוא טיפה בעייתי אז עוד לא פרסמתי אותו לא פה ולא באתר מאמרים (שזה די עצוב אבל כאן כבר קראו פי 2 יותר אנשים את המאמר שלי משם והוא כבר איזה חודש שמה )..

הדף עם המאמר השני לא עולה.

http://www.articles.co.il/article/22633/עצלנות,%20למה%20זה%20טוב%20ולמה%20יש%20לנו%20את%20זה?

אצלי זה עובד.. אם לא עובד לך עדיין אז אני יפרסם גם אבל בתרד חדש או משהו..

ד.א, מאיפה אתה מביא את החומר למאמרים האלו? יש לך מקורות אמינים?