טור דעה: עם הטבעתן של כמה מספינות הדגל הפיראטיות, יצטרכו צרכני התוכן הפיראטי וספקיו לחשוב על המשך דרכם בים הסוער הזה, אך מה באשר לתעשיית הסרטים עצמה?
הפיראטים בצרות. רשויות החוק האמריקאיות רודפות אותם בכל מקום בו יהיו, מפילות את אתריהם ומכניסות את מפעיליהם לכלא. חלקם מורידים את שרתיהם ושירותיהם ביוזמתם מאימתה של הזרוע הארוכה והכבדה של החוק. מפעילי האתרים שנחשבו עד כה בעיני רבים לאייקוני תרבות וסלבריטאים שחיים באחוזות ענק ויאכטות פאר ניצודים בזה אחר זה במה שנראה כמו מבצע צבאי, כשכל רכושם מוחרם.
נכון הוא, שמיד לאחר נפילת אתר פיראטי אחד צצים ועולים חמישה אחרים, אבל נראה שמשהו בכל זאת משתנה. הרושם הוא, שרבים מבעלי האתרים שעדיין לא נתפסו יצטרכו לבצע חישוב מסלול מחדש ומה שהיה הוא ממש לא מה שיהיה. יתכן ששינוי המגמה יגיע באופן טכנולוגי. לאחרונה התבשרנו שהיזם קים דוטקום מתכוון לשדרג את פעילותו בתחום האחסון והעברת המידע. האיש, שכבר נתפס ונכלא והליכים משפטיים עדיין מתנהלים נגדו, מתכוון להקים שירות אחסון מוצפן מבוסס העברות ביטקוין מזעריות. כלומר – מדובר בשינוי תפיסה: מאידאולוגיה של העברת תכנים באופן חופשי מתבצע מעבר לשירות בתשלום. מעולם בו המידע היה זמין לכולם – לעולם בו על המשתמש צורך המידע להיות חבר רשום בקהילה, על מנת שיוכל לקבל גישה לתכנים.
צרכני המידע הפיראטי ומפיציו שעד היום פעלו באופן גלוי למדי יצטרכו כנראה לפתח שיטות שיזכירו במידה מסוימת את אלה הנהוגות בעולם התחתון, כמו "חבר מביא חבר" ושמירה על סודיות. מי שירצה לצרוך מידע פיראטי באופן הקלאסי יצטרך להיזהר – לאו דווקא מרשויות האכיפה, אלא יותר מהאתרים הפיראטיים שעוד נותרו. בעוד שלגדולים היה "מוניטין" של אתרים בטוחים לשימוש באופן יחסי, הרי שהקטנים והמפוקפקים עלולים להיות מנוהלים על ידי גורמים בעלי כוונות ואינטרסים שונים.
אם כן, נראה שהעולם הפיראטי ישתנה ויהפוך יותר ויותר לעולם תחתון וניסתר. אבל מה עם הצד השני, הצד שנראה כמנצח? האם הוא לא יצטרך לבצע חישוב מסלול מחדש? נראה שהצרכנים הפיראטיים לא צורכים את התוכן רק משום שהוא מסופק בחינם, אלא במקרים רבים – פשוט מפני שהוא זמין. כשסרט חדש יוצא לקולנוע, לוקח לפעמים חודשים רבים עד שהוא מגיע באופן לגיטימי למדינה בה נמצא המשתמש צורך התוכן. ומה באשר לסרטים וסדרות ישנים ואהובים? לרוב אין כל דרך חוקית לראות אותם וסביר שהם יעלמו בתהום הנשיה בשל כך.
יתכן שהם ישודרו בשלב מסוים בערוצי הכבלים, וצרכן התכנים יצטרך להמתין בסבלנות ולעקוב אחר מועדי השידור. ספריות הוידאו של פעם נעלמו, וגם אם היו קיימות – תכניהן מוגבלים. קיימים שירותים חדשים (בארץ) כמו נטפליקס שמביאים את תכניהם בתשלום לציבור, אך גם הם מכילים כמות מוגבלת של תכנים שאף הולכים ופוחתים על פי דיווחים ברשת. רבים מהתכנים כלל אינם מתורגמים לשפתם של הצופים במדינת היעד.
סדרות ישנות יעלמו אם לא תהיה ספרייה זמינה לציבור שתוכל לשמר אותם
לעומתם – האתרים הפיראטיים יצרו ספריה עצומה, למעשה אינסופית, מגוונת, מקוטלגת ומדורגת, עם תכנים איכותיים ותרגומים לעשרות שפות. רבים מהתורמים למיזם הענק הזה הם מתנדבים שתירגמו, קידדו, קיטלגו ודירגו את התכנים ללא תשלום ומרצונם הטוב. מדובר ללא ספק באחד המיזמים המרשימים ביותר שקמו אי פעם, ושיצרו את ספריית הסרטים הגדולה ביותר בתולדות האנושות – והזמינה לכל המעוניין.
ונשאלת השאלה – מדוע חברות הסרטים השמידו את הספריה הזו במקום לקחת בה חלק? השאלה נראית מטופשת לכאורה, אבל שימו לב – אילו הייתה לכם גישה בתשלום ובאופן חוקי לכל מגוון תכני הוידאו והמוסיקה שיצאו אי פעם בעבר, ואפילו מיד עם צאתם בהווה ובעתיד; אילו הייתם יכולים לגשת אל המידע הזה כשהוא מקוטלג ומדורג ומתורגם לשפתכם – האם לא הייתם מוכנים לשלם על כך סכום סביר כדי לתגמל את היוצרים? סביר להניח שכן. כלומר – אם כיום אתם משלמים 100-200 שקלים לחודש לחברות הכבלים עבור ספריית סרטים מוגבלת, כנראה שהייתם מוכנים לשלם את אותו הסכום לספרייה גדולה בעשרות מונים. מדוע, אם כן, לא עשו זאת חברות הסרטים? מדוע לא שיתפו פעולה באופן לגיטימי עם הקהילה הנלהבת, שעשתה רבות בתחום ובהתנדבות מלאה?
אם עדיין כל זה נראה הזוי, חישבו על גוגל – חברה הפועלת לחלוטין למטרות רווח. החברה פיתחה מערכת הפעלה בקוד פתוח ואפשרה לכל דיכפין לפתח עבורה אפליקציות. רבים פיתחו כאלה למטרות מסחריות, ורבים אחרים תרמו אפליקציות עליהן לא התכוונו להרוויח דבר. כך גם לגבי המתנדבים המעדכנים את המפות בגוגל, פשוט כי הם נהנים מזה. ומה לגבי כל המתנדבים בחברות מסחריות אחרות, כמו TripAdvisor? ואם בקולנוע עסקינן – כך גם התורמים הרבים ל- IMDB. מדוע, אם כן, לא יכלו חברות הסרטים להקים ספריית סרטים בלתי מוגבלת עם תכנים, דמי מנוי והעברת התשלומים המגיעים ליצרני התוכן? אם יש צורך בכוח אדם לביצוע תרגומים, הרי שישנן קהילות שלמות שעשו זאת עד היום בחינם והיו שמחות לעשות זאת שוב תמורת תשלום.
קיים צורך בקיטלוגים, קידודים, סינכרונים, דירוגים? הקהילה נמצאת שם ותמשיך להיות. היכן הבעיה, אם כך? היא נמצאת בחוזים, בהסכמים ובשיטות עבודה שהתאימו לעידן של הפרהיסטורי הקדם אינטרנטי. אם חברות הסרטים היו מקימות אתר שכזה בתשלום, מה יהא על ההסכמים הקיימים עם חברות הכבלים? ומה עם בתי הקולנוע? המפיצים? הרי כולם יפשטו את הרגל. לכן לא יתכן שצעד כזה יתבצע. אבל בעצם… הוא התבצע בעולם הספרים. אם בעבר היה ספר יוצא לאור דרך מו"ל, מפיץ וחנות ספרים שגוזרים כל אחד בתורו את הקופון שלהם – הרי שהיום באמזון יש לכל אחד גישה בתשלום למיליוני ספרים. ומה עם חנויות הספרים, המפיצים והמו"לים? ובכן, רבים מהם שלא השכילו להשתנות פשטו את הרגל. אבל האם הגיוני היה לשמר את השיטה הקודמת של חנויות הספרים פיזיות ולמנוע מהציבור גישה פשוטה לספרים, רק כדי לשמור על פרנסתן של אותן חנויות? האם הגיוני לבטל את הטלויזיה רק כדי לא לפגוע בתיאטרון? האם הגיוני למנוע מן הציבור גישה בתשלום למכלול המדיה האנושית רק כדי לשמר את בתי הקולנוע?
נראה שכרגע התשובה היא כן. הציבור משווע לתוכן מהיר, נגיש, חוקי ואיכותי. הציבור מוכן לשלם, אבל אין מי שיספק את הסחורה בגלל תקיעות בשיטות העבר. וכמו בעקרון היד הנעלמה שלומד כל סטודנט שנה א' בכלכלה – אם יש מי שיקנה, יהיה גם מי שימכור. חברות הסרטים עושות כמיטב יכולתן כדי לא להיות אלו שמוכרות. כמו קאובוי קשיש וחירש היורה בכל מי שמנסה להיכנס לטריטוריה שלו: יורה ופוגע בפיראטים, אבל גם בקהל שלו ועל הדרך גם לעצמו ברגל, במקום לעצור ולחשוב איך כדאי להשתלב בעולם החדש שנוצר. במקום ללמוד מחברות מסחריות המשתמשות בקהילה לשדרוג ושיפור התכנים הוא נוקם בקהילה ודורש ממנה לגשת לבתי הקולנוע כי שם, הוא זוכר – היה פעם הכסף.
חלקכם עוד עשוי לתהות: נו באמת… ואם היה שירות שכזה בתשלום – האם הייתה הפיראטיות נפסקת? כמובן שלא, אבל אם הייתה אלטרניטבה לצרכנים באופן חוקי ומסודר ללא סכנה לגניבת זהות ווירוסים – הפיראטיות הייתה כנראה הופכת מעצמה לתופעה שולית הרבה יותר, אולי אי שם בין אתרי הדארקנט האפלים. אך במקום לספק את הסחורה שרבים רוצים לקנות מהן – חברות הסרטים מפנות עשרות מיליוני דולרים גם מתקציב משלם המיסים האמריקאי כדי להילחם בקהל היעד שלה עצמה.
אז הפיראטים המוכים יצטרכו להשתנות. והצרכנים הפיראטיים יצטרכו לחשב את המשך דרכם בעולם הזה ובלבד שתעשיית הסרטים תוכל להישאר בדיוק באותו מקום שהייתה בו לפני 20 שנה.
