'שליטה' היא מושג שכולנו נתקלנו בו בהזדמנות זו או אחרת, אך משמעותו המעשית עשויה להיות שונה מאוד מחברה לחברה – ואנחנו כאן כדי להסביר מדוע וכיצד. כתבה חמישית בסדרה
המושג שליטה בחברה הפך כבר מזמן למושג השגור בפיהם של ישראלים רבים, אך זהו מושג שלו פנים רבות, משום שבכל סיטואציה הוא לובש כסות שונה, והשלכתו משתנה בהתאם לחוק הרלבנטי. כך למשל, הגדרת השליטה והשלכותיה שונות מחברה פרטית לחברה ציבורית, והגדרת השליטה לפי חוק החברות שונה משליטה לפי דיני המס (רלבנטי במקרה של הטבות בקשר להקצאת אופציות, למשל), ושונה גם משליטה לפי דיני ההגבלים העסקיים.
ההגדרה, והפרשנות שלה, משתנות הן לעניין שיעור המניות המוחזק בידי בעל המניות ואשר יוצר בידיו את ה"שליטה" והן לעניין אפקטיביות השליטה והשימוש בה. כלומר, מהות השליטה נבחנת הן בשיעור אחזקת המניות והן ביכולת ניווט פעולותיה של החברה (למשל, ביכולת להחליט על חלקות דיווידנד או להשפיע על מינוי נושאי המשרה בחברה), כאשר יכולת זו אינה קשורה בהכרח לשיעור אחזקת המניות.
כאשר יזם (שהוא כרגע "בעל השליטה" בחברה) תר אחר השקעה, סביר כי יאלץ להיפרד משיעור כזה או אחר של מניותיו תמורת ההשקעה, או אם תירצו – מהשליטה המלאה בחברה. כחלק מהמשא ומתן מול המשקיע (וגם מול חממות ניתן לנהל משא ומתן שכזה, אגב) דנים בגובה ההשקעה ובשווי החברה בעת ההשקעה, לצורך חישוב אחוז הבעלות – ומספר המניות – אשר יוקצו לגוף המשקיע. נכון הוא, שישנה משמעות "מיתית" כמעט למספר 51%, אך כדאי לשים לב כי יתכן וניתן לשמר את השליטה בחברה אף באמצעות שיעור החזקות נמוך יותר.
ההשקעה המיוחלת תדרוש מהיזם לבצע החלטות לא פשוטות |
בניגוד לאינסטינקט הראשוני של רוב היזמים, הכוח הניהולי העיקרי של החברה אינו מצוי בידי בעלי המניות, אלא דווקא בידי "נושאי משרה", ובעיקר בידי הדירקטוריון (הממנה את המנכ"ל ואת הסמנכ"לים). לכן, גוף המשקיע סכומים נכבדים בחברת סטרט-אפ (או בכלל) מבקש לעצמו כמעט תמיד מושב אחד או יותר בדירקטוריון, וכן זכויות וטו לגבי החלטות מהותיות בחברה, גם כאשר אותה השקעה איננה מקנה לאותו המשקיע שיעור אחזקת מניות העולה על 50%.
התגובה הראשונית של חלק מהיזמים הינה להירתע מהענקת זכויות וטו שכאלה, אך כדאי לזכור כי המשקיע הוא שמכניס כסף (ולפעמים כסף רב) לתוך החברה, ולכן אין זה בלתי הגיוני לאפשר לו "שליטה" מסוימת על פעולות מהותיות בחברה. סוג כזה של שליטה, בידי מי שמחזיק פחות מ- 50% מהחברה אך יש לו זכויות וטו, מכונה "שליטה נגטיבית".
לכתבות קודמות בסדרה:
- הקמת סטרט-אפ: רעיון, מיקוד וענווה
- הקמת סטארט-אפ: ההתקפה הטובה ביותר היא הגנה
- הקמת סטרט-אפ: איפה הכסף? או: כיצד לפנות למשקיעים
- הקמת סטרט-אפ: גיוס מחממות – מימון על חשבון המדינה
כמות המניות ושיעור האחזקות שיוענקו למשקיע תלויים, כאמור, בשווי החברה כפי שהוא נקבע בין הצדדים (כנגזרת של השוק בו היא פועלת ושל מצב המוצר או השירות שהיא מפתחת, למשל) ובסך הכסף (או שווה כסף) שמעביר המשקיע לחברה. לא כדאי להחזיק בקיבעון המחשבתי הנפוץ בסגנון של "אני מעניק/ה 30% מהחברה ולא יותר, כדי שבסבב הבא עדיין אשאר בעל שליטה בחברה", משום שכפי שראינו לעיל לא תמיד האחוזים הם שקובעים.
שיקול נוסף הוא זהות המשקיע. ישנם משקיעים אשר ידרשו אחוז גבוה יותר מאשר אחרים, בשל אותה השקעה, משום שעצם שמם וניסיונם "שווים" יותר. אם אכן זה המצב, אפשר לשקול זאת דווקא בחיוב. בסופו של דבר, עדיף להחזיק אחוז נמוך יותר מחברה שפועלת ומשגשגת, מאשר ב- 100% מרעיון שאינו ממומש כספית, וכדאי לזכור שאם בסוף הדרך (המוצלחת), כאשר החברה תימכר אחרי מספר סבבי השקעה, למייסד יישארו כ- 10% מהחברה, זהו מצב מקובל, וכתלות בסכום המכירה, לא רע בכלל.
חשוב להבהיר, שהנושאים האמורים הינם מורכבים, ואין לראות בכתוב לעיל או בכל תגובה בהמשך, המובאים באופן כללי, משום ייעוץ משפטי. בכל שאלה – יש לפנות ולקבל ייעוץ משפטי מעורך דין שהתמחה בנושא.
איל בר-צבי הינו עורך דין וכלכלן, שותף מייסד במשרד בר-צבי את בן-דב, בעל ניסיון של מעל לעשר שנים בייעוץ ליזמים וסטארט-אפים, בהקמת חברות וניהולן, ובהסכמי השקעה, ומרצה בנושא בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת תל-אביב ובפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה.