משחק השנה: Journey
אני בחרתי ב-Journey מכיוון שחוץ מלהיות משחק מדהים, מרגש, חדשני ומעוצב בצורה מדהימה, הוא מראה ש-ThatGameCompany משתפרים ולומדים מניסיון העבר ולוקחים את המשחקים שלהם לשיאים חדשים.
אחרי Journey לא עקבתי הרבה, כי היה ברור לי מרגעי החשיפה שהוא יהיה משחק מדהים, בדיוק כמו שאר המשחקים של סוני שפונים לאותו סגנון; Flower, The Unfinished Swan, Escape Plan שיצא לויטה ועוד הרבה טובים. סוני תמיד הצטיינה במשחקי ה-"חצי אינדי, חצי משחק AAA". אני קורא להם כך מכיוון שמצד אחד המשחק עצמו הוא חדשני ומרענן, ומצד שני יש לו ערכי הפקה גבוהים, שרק עוזרים להפוך את כל הקונספט להרבה יותר מוצלח.
העיצוב המדהים והמקורי עושה את האווירה |
Journey הוא לא משחק, הוא לא תערוכה (אני מסתכל עליך Dear Esther) והוא גם לא סרט. הוא מסע, לא מסע מלחמה נגד הנאצים, לא מסע בעקבות טבע האדם, אלא מסע רגשי שייקח אתכם לעולם מסתורי, מלא בדמויות מוזרות ומסקרנות, והכי טוב? הוא לא יספר לכם כלום.
למה זה טוב אתם שואלים? הסיבה היא ש-Journey מצליח כל כך, היא הסיבה שהוא לא מגלה לכם כלום, הוא משאיר לכם את החופש לחשוב, לדמיין ולהרהר מה קרה? מה ייקרה? ואיך זה יסתיים. לפי דעתי, Journey מצליח איפה שהמון עלילות של סרטים, משחקים וספרים נכשלו, הוא מצליח לסחוף אתכם לעלילה שלו עם מינימום פרטים, אם בכלל.
אבל ספק אם כל זה היה קורה אילולא העיצוב הגרפי המדהים של המשחק, החול, המבנים, הדמויות עוזרים ליצור אווירה מדהימה שלא ראיתי באף משחק וספק אם אראה איי פעם. אלמנט נוסף הוא המולטי. מולטי? אני שומע אתכם מהרהרים בקול ובוהים במסך? כן. מולטי, Journey לא רק נותן לכם ליהנות מהחוויה, הוא מחבר אתכם אל שחקנים אחרים בצורה רנדומלית לחלוטין – כך, אתם תוכלו לסיים את המשחק (שאורכו כשעתיים, אגב) עם עוד מישהו, בלי דרך לתקשר, בלי דרך לראות את שם המשתמש שלו, בלי כלום – זה הקסם של Journey, הוא נותן לכם לחוות עולם זר לחלוטין, הוא לא מספר לכם שום דבר עליו, והוא עושה את זה בצורה מדהימה.
אכזבת השנה: Medal Of Honor Warfighter
אני אדם אופטימי, כזה שנותן הזדמנות לכל משחק, אפילו לכותרי Call Of Duty אני מנסה לגשת בראש פתוח, וכשראיתי שהולך לצאת משחק המשך ל-Medal Of Honor 2010 דיי ציפיתי לו בגלל מספר סיבות:
1. החידוש ל-Medal Of Honor שיצא בשנת 2010 לא היה מצוין, הוא אפילו היה בינוני –, כי הוא לא הצליח להחליט על עצמו. אני מוכרח להגיד שעם זאת, בעיני היה לו המון פוטנציאל, ואחרי עבר כל כך מזהיר של הסדרה חשבתי שהסדרה תתאושש ותחזור לצמרת משחקי ה-AAA כמו שמגיעה לה.
2. ההייפ היה בשמיים, אמנם לא ברמה של Call Of Duty, אבל הוא בהחלט היה גבוה. נראה ש-EA האמינה במוצר שלה בלב שלם ולא יכלה לחכות להראות לעולם שהסדרה תחזור במלוא תפארתה ותראה לכל משחקי היריות מאיפה משתין הדג.
3. אני עדיין מחפש את משחק היריות הסמי ריאליסטי המושלם. כזה שישלב עלילה מדהימה, מצב מרובה משתתפים כיפי ומקורי וכמובן – יהיה ארוך מספיק, קיוויתי ש -Medal Of Honor: Warfighter יהיה האחד שחיכיתי לו, אבל בפועל? הוא היה כל כך נוראי שלרגע חשבתי להכניס אותו לרשימת ההמתנה של "הגליוטינה".
הנופים עוצרי נשימה, רק חבל שהמשחק הדיקטטורי לא נותן לכם לסטות ולו למילימטר מהנתיב שנקבע לכם |
אז איפה להתחיל? אולי בעלילה הקצרה להחריד? או אולי בעיצוב השלבים הנוראי? אולי אני אתחיל בכך שהמשחק מעניש אתכם אם אתם זזים בעשירית המילימטר מאיפה הוא רוצה שתהיו, העלילה משעממת וחסרת כל ניצוץ (אלא אם הפיצוצים של הפרוסטבייט 2 עושים לכם את זה) וסצנות המעבר שצצות לכם כל 20 דקות על המשפחה המסכנה של STUMP, הדמות אותה אתם משחקים לא עוזרים, אלא רק הופכים אותה ליותר רדודה וג'נרית.
אם תהיתם לגבי מצב מרובה המשתתפים (או "מולטי"), הוא גם כן ג'נרי ומשעמם. הגיוון של יחידות העילית המיוחדות מכל העולם (12, ליתר דיוק) בהם Danger Close התרברבו כמעט ולא מוסיפים כלום, טקטיקות מיוחדות? הצחקתם אותי, מהשנייה בה התחלתי לשחק עד זו האחרונה שוטט במוחי צירוף מילים מוכר מאוד – Call Of Duty. אין לי מושג לאן Danger Close הולכים, אבל אני ממליץ להם ללחוץ על כפתור ה"שנה נתיב" ב-GPS ומהר.
אם כן, אלו היו משחקי השנה של כתבי המשחקים, המשחקים שהרסו לנו את הליבידו והמשחקים שגרמו לנו לבכות מאושר. עכשיו נשאר לחכות לשנת 2013 האפלולית ולקוות שלא ניאלץ לכתוב על משחקים שהרסו לנו את החשק לשחק.
מה איתכם? יצא לכם לשחק במשחקים כל כך נוראיים שרציתם לבכות? או אולי משחקים שגרמו לכם לחבק את המחשב מאושר? שתפו אותנו בתגובות!