64 שחקנים, שני מפקדים ומפה אחת
מצב מרובה המשתתפים בבאטלפילד 4 הוא ללא ספק אחד הכיפיים והמוצלחים ביותר ששיחקתי בהם מאז ומעולם. ראשית, כמו שאמרתי – הנוסחה הקלאסית למולטיפלייר של באטלפילד נשארה אותו הדבר, התפריטים כמעט ולא שונו, השליטה וההרגשה של הנשקים גם כן, אם כי הם מרגישים קצת יותר ידידותיים למשתמשים חדשים. בכל מקרה, שחקני באטלפילד וותיקים ירגישו בבית ולא יתבלבלו יותר מדי.
הדבר השני שהכי בולט במפות הוא השינויים הדינמיים בסביבה. לכל מפה יש מאפיין שייחודי רק לה, כזה שלאחר שהשחקנים השתמשו בו, הוא יכול לשנות את מאזן הכוחות. במפה אחת זה מגדל שהופך מקן צלפים למעבר מעל לעמק קטן, תוך יצירת פרצה בחומה של הקבוצה היריבה. במפה אחרת זה סכר שלאחר שקיבל מספיק נזק, הוא קורס ומציף את המפה, מה שמכריח את השחקנים לשחות ולקפוץ מבית לבית, או להסתמך יותר על רכבים. כל אלה יוצרים שינוי מהותי מספיק בשדה הקרב, אך לא מוגזמים עד כדי יצירת מפה שטוחה לחלוטין (אני מסתכל עליך, Bad Company 2).
רוצה לראות, רוצה לדבר, אבל לא רוצה להקשיב
DICE הצליחו לרפא את מגפת המפות השטוחות, את האיזון בין הנשקים, את הפן הטכני של המנוע (בערך), שדרגו את הגרפיקה ואת המשחקיות. אבל הדבר היחיד שהם לא הצליחו לעשות כמו שצריך כבר בפעם השנייה, זה את הפסקול. לא רק שהמוסיקה עצמה היא בינונית לחלוטין (מי אמר wub wub ולא קיבל?), גם הדיבוב של הדמויות נשמע חובבני – הוא לא נשמע אמין בכלל ופוגע באמינות של העלילה. חשוב לציין שהפיצוצים, היריות וכל צליל שלא קשור למוסיקה או לקולות החיילים, עשויים בצורה מצוינת ובהחלט תורמים לחווית שדה הקרב.
הבאטלפילד שתמיד רצינו?
אני מסוייג מלהציג את באטלפילד 4 כהבאטלפילד המושלם, מכיוון שאני מאמין כי הבאטלפילד המושלם הוא כל באטלפילד בתקופתו. מאז ומעולם הסדרה הביאה דברים חדשים לשולחן עם כל משחק שיצא. גם הפעם, באטלפילד 4 הביא כמה דברים חדשים לשולחן, אמנם לא באותה כמות כמא באטלפילד 3 או Bad Company 2, אך הוא עדיין שווה את הקנייה, ואם עוד לא יצא לכם לקנות את באטלפילד 3, אתם יכולים לדלג ישר ל-4 בלי להסס.
תודה מיוחדת לאייבורי מחשבים על אספקת המשחק לביקורת!
אותנו באטלפילד הרשים ללא ספק, אבל מה אתכם, יצא לכם לשחק בו כבר? חשבתם שהוא סתם עוד באטלפילד, או ה-באטלפילד שחיכינו לו? שתפו אותנו בתגובות!
