מעבדי השרתים של אינטל
וכמה מילים על מעבדי השרתים…
אם תחזרו רגע לעמודים הקודמים, למפת הדרכים של אינטל למעבדי השרתים, תוכלו לראות כי אינטל מחלקת שוק זה לשלושה סגמנטים – מעבדי תחנות עבודה ושרתים בודדים (DP), מעבדים לשרתים מרובי מעבדים (MP) ומעבדים לשרתים מתקדמים המבוססים על מעבדי ה-Itanium.
בניגוד למעבדי ה-Paxville, אשר כבר זמינים בשוק בגרסת MP ו-DP, מעבדי ה-Sossaman אשר יושקו בתחילת 2006 יכללו זיכרון L2 משותף. הבדל נוסף הוא שמעבדי ה-Sossaman ייוצרו בטכנולוגיה של 65 ננומטר (לעומת 90 ננומטר ב-Paxville) אולם הם יתמכו בבאס בתדר של 667MHz בלבד.
הבשורה האמיתית של אינטל לשוק השרתים תהיה, כמו בכל שאר התחומים, עם ההשקה של המיקרו-ארכיטקטורה החדשה שלה במחצית השניה של 2006. יחד עם מעבדי ה\'מרום\' וה-Conroe, תשיק אינטל גם את ליבת ה-Woodcrest, אשר תביא לשרתים את כל היתרונות של ארכיטקטורת ה-Pentium M.
דווקא בשוק מעבדי ה-MP (מעבדים לשרתים גדולים הכוללים כמה מעבדים על כל לוח אם), לא תשיק אינטל מעבדים המבוססים על הארכיטקטורה החדשה, אלא תישאר דווקא עם הארכיטקטורה הישנה. הסיבה אינה נעוצה בארכיטקטורת המעבד, אלא דווקא במבנה הבאס של אינטל אשר יוצר צוואר בקבוק כאשר מחברים אליו עוד ועוד מעבדים (בניגוד לבאס ה-HTT של מעבדי AMD). הפתרון של אינטל לבעיה זו הוא מעבד ה-MP המבוסס על שתי ליבות Tulsa. כל ליבה כזו כוללת אמנם רק 1MB של זיכרון L2, אך על המעבד נמצא גם זיכרון L3 משותף בגודל 16MB (!). זאת, יחד עם טכנולוגיות חיזוי של אינטל המנסות להביא לזיכרון המטמון מידע אשר לדעתן המעבד יזדקק לו, יאפשר למעבד לפנות כמה שפחות לבאס המשותף, ולהוריד את ה"פקקים" מעליו.