האם כיום כבר אין צורך בסיבוב הקרנות בבתי הקולנוע ברחבי העולם בכדי להצדיק הפקות סרטים גדולות ועתירות תקציב?
לפני ימים ספורים הושק בשירות ה-Netflix סרט הפעולה-פנטזיה Bright, בכיכובו של וויל סמית' ובבימויו של האיש שהביא לנו את Fury ו-Suicide Squad. הסרט שמתאר את מעלליהם של זוג שוטרים בעולם מודרני בדיוני-למחצה בו חיים יחד גזעים שונים שמוכרים בעיקר מעולמות הפנטזיה (אורקים, פיות ואלפים) נשא תקציב הפקה של לא פחות מ-90 מיליון דולר לפי הדיווחים – אך למרות לא הגיע אל בתי הקולנוע כלל, אלא ישירות לשירות הצפייה הביתית באופן חופשי למנויים.
הרעיון הזה נשמע כמו מתכון לאסון כלכלי, לכאורה (כיצד ניתן יהיה להצדיק השקעה של עשרות מיליוני דולרים אם אף אחד מהצופים לא משלם כסף על הזכות לצפות בתוצאה?), בייחוד לאחר סיבוב אצל המבקרים המקצועיים שקטלו את ההפקה ואת הנסיון הברור מאליו שלה לביקורת על האפליה וההפרדה בין המעמדות שקיימת בעולם האמיתי שלנו – אך בפועל נראה כי Netflix שוב יצאה מנצחת, לפחות במונחים שמעניינים אותה אישית.
לפי חברת Nielsen, שהחלה לאחרונה לספק נתונים סטטיסטיים גם על שירות הצפייה בתשלום של החברה בנוסף לנתונים שאותם היא מספקת כבר עשרות שנים אודות ערוצי הטלוויזיה 'המסורתיים', 11 מיליון אנשים צפו ב-Bright בשלושת הימים הראשונים להשקתו בשירות – בארצות הברית בלבד (ובהתבסס על מחשבים אישיים בלבד, ללא צפיות מובייל), שמהווה כיום פחות ממחצית מ-110 מיליון הצרכנים המנויים של Netflix ב-190 מדינות שונות ברחבי העולם שבהן היא פועלת.
הצפייה אומנם חינמית ופתוחה לכולם ועל כן השוואה להיקפי הצופים בבתי הקולנוע אינה פשוטה, אך זו בהחלט הוכחה לכך שיש עניין גדול מאוד בתכנים הבלעדיים שאותם יוצרים בחברה, ואף אהדה גדולה כלפיהם – ציוני המשתמשים ל-Bright בפלטפורמות כדוגמת IMDB, Metacritic ו-Rotten Tomatoes גבוהים משמעותית מאלו של המבקרים, ככל הנראה גם משום שהיחס לסרט בו צופים בסלון הביתי ללא תשלום ייעודי שונה משמעותית מיחס לסרט עליו שילמת סכום שווה ערך לכמה עשרות שקלים לכל כרטיס בקולנוע.
מצדיק עשרות מיליוני צפיות כבר בימים הראשונים לזמינותו? מוזמנים לנסות ולשפוט בעצמכם לפי הקדימון
מעבר לכך, הסימן הגדול ביותר להצלחה של Bright הוא ככל הנראה העובדה שב-Netflix כבר הכריזו על הכנות להפקתו של סרט המשך. גם אם אנחנו לעולם לא נדע האם הוא היה רווחי עבורה או שלא – אולי הגיעה העת להתחיל להתייחס לסרטים הגדולים לא בתור 'שוברי קופות', אלא כ'שוברי מסכים'?