רקע
דיסקמנים קיימים בשטח כבר הרבה שנים. מאז המצאת התקליטור והצגתו לציבור ב1982, לקח רק מספר קטן של שנים עד שחברות האלקטרוניקה, וסוני בראשן, התחילו להבין את הפוטנציאל הטמון בנגן תקליטורים נישא.
בהתחלה, כמובן, היו הרבה בעיות. איך ליצור משהו קטן מספיק לנשיאה, ושיחזיק מספיק מתח לנגינה של שעתיים לפחות?
על זה התגברו, וגם על נושא המשקל. הדיסקמנים הראשונים שקלו חצי קילו ויותר.. לא משהו שהייתם מחברים בקליפס למכנסיים..
הבעיה הבאה הייתה, כיצד להתגבר על נושא הטלטלה. בווקמנים, לא נתקלו בבעיה כזו, משום שהסרט המגנטי הוחזק במחסנית והוצמד בזמן הנגינה לראש הקריאה. זו גם הייתה הסיבה לאיכות המוסיקה הנמוכה, וירידתה במשך זמן.
הנושא נפתר בשתי דרכים: האחת, לרכך את ה"מכות" שספג הנגן בזמן התזוזה ע"י מעין "ריפוד" בצורת מערכת בולמי זעזועים שהסתמכה על קפיצים, מנגנון החזקה ונעילה של התקליטור, ומנוע סרבו שהחזיק את הלייזר יציב. הדרך השנייה, והנפוצה יותר כיום: התקנת כמות משתנה של זיכרון (בשבבים) שאוגרת בתוכה מספר שניות מהמוסיקה כך שגם אם קרן הלייזר "קופצת" ומחמיצה מיקום, הנגן ימשיך לנגן מהזיכרון.
הרעיון עבד, ועדיין עובד. הבעיה היחידה שנשארה היא: כמות המוסיקה שמכיל תקליטור.
תקליטור סטנדרטי מכיל עד 74 דקות מוסיקה באיכות גבוהה. זה נחמד, אבל ברוב התקליטורים המסחריים אין 74 דקות של מוסיקה, וגם אם יש, כדי לשמוע יותר מעשרה שירים, צריך לקחת אתך אוסף של דיסקים, בד"כ במעין מנשא שגורם לשריטת הדיסקים תוך זמן קצר..
אנשים היו אמורים להסתפק בפתרון כזה, או בווקמן הישן והכבר לא כל כך אהוב.
עד עכשיו.
במשך השנים האחרונות, מאז כניסת נושא האינטרנט לחיינו בצורה מואצת, הפך גם נושא קבצי המוסיקה הדחוסה (mp3) לידוע כמעט לכולם.
הבעיה שהתעוררה (מעבר לנושא החוקי שבו לא אגע בכלל) הייתה איך להחזיק כמות מספקת של מוסיקה בלי לרושש את הצרכן הממוצע בהוצאות מטורפות על כרטיסי זיכרון יקרים.
האמת, שהיצרנים לא ממש טרחו להשקיע בנושא, כי הם הרוויחו ועדיין מרוויחים, סכומים יפים למדי על נגני "מצב מוצק" (כאלה שמסתמכים על כרטיסוני הזיכרון לסוגיהם השונים), ולא הרגישו צורך מיוחד להשקיע בפתרון זול והגיוני (לפחות לצרכנים) כמו לדוגמא: נגן תקליטורי MP3.
למרות כל זה, החלו מספר חברות, דווקא הקטנות יותר בשוק, שיושבות בעיקר במזרח הרחוק (סינגפור, קוריאה, סין) – לתכנן ולבנות כאלה נגנים.
הניסיונות הראשונים היו די כושלים. הבעיה הייתה נעוצה בעיקר בנושא של מבנה הקבצים, סידורם על גבי הדיסק, והעובדה שכל התקליטורים שהכילו כאלה קבצים היו צרובים (CDR/CDRW).
כמו כן, תקליטור ממוצע של קבצי MP3 מכיל בין 80 ל200 שירים. קצת קשה לנווט בין מספר כזה של שירים ולהגיע בדיוק ל"שיר הפרחה" של עפרה חזה..
לאחר עוד פרק זמן של שנה או שתיים, יצא לשוק הדיסקמן הראשון שתמך בתוויות 3ID. משמעות הדבר: שם השיר והמבצע מוקרנים על מסך LCD קטן בחזית המכשיר. וכך, ניתן לעבור בין שירים ולמצוא בקלות (יחסית) את השיר המבוקש.
הדגם של חברת PINE שלט בשוק ללא עוררין במשך יותר משנתיים. פשוט לא קמו לו מתחרים.
עד עכשיו.
המתחרים עמדו כל הזמן ברקע, וכבר שנתיים-שלוש הם מופיעים בכל תערוכת אלקטרוניקה נידחת ומודיעים בחגיגיות יתרה: הנגן שלנו יוצא עוד.. שתי דקות! והוא יהיה הראשון מסוגו בעולם, וללא תחרות! (בדיוק כמו השלושה האחרים)
אבל כלום לא קרה. הבעיות הטכנולוגיות היו גדולות, ורוב החברות החליטו (החלטה נבונה למדי) להמשיך בפיתוח עד שיהיה בידן מוצר יציב ואמין.
ממש עכשיו, בחודשים ינואר-פברואר, יצאו ביחד (ולא במקרה) שלושה נגנים חדשים מהסוג המציג מידע. השלושה נקראים:
- Rio-Volt (השם RIO אינו חיקוי, המוצר באמת נעשה ע"י יצרנית נגן הריו)
- iRiver (של חברה קוריאנית, לא כל כך מוכרת)
- AVC Soul DMP-01 (של חברה מהונג-קונג, המייצרת ומוכרת טכנולוגיה מסוג זה לחברות אחרות)
אמרתי "לא במקרה", והתכוונתי לכך. כל שלושת הנגנים מבוססים על אותו דגם בסיסי, והוא הדגם השלישי. ה01-DMP. שלושתם נראים מעט שונים זה מזה, אבל הביצועים שלהם כמעט וזהים לחלוטין.
ועכשיו, למה שחיכיתם לו, לסקירה. (תהרגו אותי, אני אוהב להסביר לפני התכ\'לס)
