שיפורים נוספים
בנוסף, שילבה AMD בליבות החדשות גם כמה תוספות חדשות שאינן כלולות בליבות ה-Athlon 64 הישנות יותר.
הליבות החדשות כוללות בתוכן סט פקודות חדש למעבדי AMD. בסט הפקודות SSE3 נעשה שימוש לראשונה במעבדי ה-Pentium 4 של אינטל המבוססים על ליבת ה-Prescott. זהו לא סט שלם אלא רק תוספת לסט הישן יותר SSE2. מעבדי AMD יכולים להשתמש רק ב-11 פקודות מה-13 הקיימות בסט, וזאת כיוון ששתי פקודות מיועדות לטפל בטכנולוגיית ה-HyperThreading המיוחדת למעבדי אינטל.
11 הפקודות הרלוונטיות למעבדי AMD מיועדות לטפל בחישובים ספציפיים. חמש מהן מיועדות לטיפול בחישובים מתמטיים מורכבים, ארבע מהן מיועדות לארגון וטיפול טוב יותר של מצלילי ורטקס בתוכנה (software vertex shader) אשר מיושם בגראפיקה ועל כן מיועד בעיקר למשחקים. שאר הפקודות מטפלות בשיפור המהירות בקידוד וידאו ובייעול ההמרה של נתוני נקודה צפה למספרים שלמים.
כתוצאה מכך, מעבדי AMD מתפארים כיום בסט פקודות SIMD (ר"ת Single Instruction Multiple Data) העשיר ביותר הכולל 3DNow!, SSE2 ו-SSE3 כנזכר לעיל.
למרות זאת, סט הפקודות החדש, נכון לכתיבת כתבה זו, כמעט ולא משפר את ביצועי המעבד בעבודה יום יומית שכן את מספר התוכנות אשר באמת עושות שימוש בסט פקודות זה כיום אפשר לספור כמעט על יד אחת.
בקר זיכרון מובנה משופר
כידוע, כל סדרת מעבדי Athlon 64 הקיימת כוללת בתוכה בקר זיכרון אשר תפקידו הוא בעצם לבצע את הקישור בין יחידת העיבוד המרכזית לבין הזיכרון הפנימי המותקן במחשב. היתרון ביחידת הבקר המובנת הוא צמצום מרחק פיזי בין בקר הזיכרון לבין המעבד בפועל ובכך מניעת בעיות תזמון רבות, הפרעות ובעיות תאימות בין המעבד לבקר.
במעבדי אינטל לעומת זאת, בקר הזיכרון אינו מובנה בתוך הליבה, מה שנותן גמישות גבוהה יותר בשילוב סוגי הזיכרון (לדוגמא DDR2 או DDR1) מצד אחד, ומצד שני יכולה ליצור בעיית תאימות בין הבקר למעבד עצמו כיוון שהבקר מיוצר פיזית על ידי חברת צד שלישי.
במעבדים החדשים השיפור בבקר ניכר בכך שהוא תומך בארבעה מודולים של זיכרון DDR400 בצורה מלאה.
בליבת Winchester הייתה קיימת בעיית תאימות מסוימת כאשר היו מותקנים בלוח ארבעה מודולים של זיכרונות DDR400. אם היו אלו מודולים בעלי שבבים חד-צדדים, המערכת ירדה באופן אוטומאטי לתזמונים של 2T, מה שגרם לירידת ביצועי המערכת. אם היו אלו מודולים בעלי שבבים דו-צדדים, הזיכרונות לא יכלו לעבוד ב-400MHz כלל והיו אוטומאטית יורדים למהירות של 333MHz, מה שמסתכם בפגיעה ניכרת בביצועי המחשב.
הליבות החדשות מתקנות את רוב בעיית התאימות, ועכשיו ארבעה מודולים של DDR400 בעלי שבבים חד-צדדים עובדים ללא שום מגבלה, וארבעה מודולים של DDR400 בעלי שבבים דו-צדדים עובדים ב-400MHz אך יורדים בתזמונים ל-2T. אז הבעיה לא תוקנה במלואה, אך הרוב מאחורינו.
מלבד התאימות הרחבה יותר, בקר הזיכרון החדש גם מהיר יותר ובצורה ניכרת לעין. בין כל שאר השיפורים, הבולט הוא יכולת איחזור מידע מהירה יותר וסידור מראש פקודות לביצוע על ידי המעבד לפי תור (prefetch) יעיל יותר, מה שבסופו של דבר מייעל תהליכים ומשפר מהירות. בנוסף קיימת גם תוספת משמעותית של שני חוצצי כתיבה מובנים, כך שבמקום שני חוצצים קיימים ארבעה.
כל השיפורים האלה מסייעים למעבדים החדשים בעלי ליבות ה-Venice וה-San Diego, להתעלות על הליבות הישנות יותר בביצועים כאשר מהירות השעון היא זהה. כלומר, הביצועים גדלים, אך לא על ידי העלאת מהירות השעון, כאשר המידות הגיאומטריות של הליבה ומספר הטרנזיסטורים לא השתנה.
בנוגע לפליטת החום של הליבות החדשות. ובכן, במבט ראשון נראה כי פליטת החום שלהן דומה לפליטת החום של ליבת ה-Winchester, אשר גם היא מיוצרת בליתוגרפיה של 90 ננומטר. במבט מקרוב אנו רואים שבמציאות הדברים לא כך, שכן לליבות החדשות יש פוטנציאל מהירות שעון גבוה יותר, מה שאומר שבצורה כזו או אחרת AMD הצליחה להתגבר על מחסום החום אותו קבעה בליבת ה-Winchester.
מעבדים המבוססים על ליבת ה-Venice אשר עובדים במהירות של 2.6GHz, הם בעלי הספק פליטת חום של 89W, כאשר השלב הבא בפליטת החום, שהוא 104W, מושג כאשר המהירות תעלה אל 2.8GHz, וזהו המקסימום אותו המעבדים מסוגלים לסבול בלי להתחמם יתר על המידה.
כאן ניתן לראות בבירור ובצורה מפורטת את ההבדלים הטכנולוגים בין מעבדי הקצה של אינטל ו-AMD:
 |
בביקורת זו נבחן שני מעבדי Athlon 64, אחד המבוסס על ליבת ה-Venice והשני מבוסס על ליבת ה-San Diego, ודירוג הביצועים שלהם הוא +3800 ו-+3700 בהתאמה.
מעבדים אלו הם בעלי הליבות החדשות וההפרש ביניהן הוא בכמות זיכרון המטמון בלבד, ולכן בביקורת זו אנו נבדוק האם הכפלת זיכרון המטמון היא מתכון לביצועים עדיפים, מי מאלה הוא בעל יכולות המהרה (OverClock) יותר טובות והאם הפרש המחירים בין המעבדים הוא מוצדק?
