להעביר טרה-בייט בשניה

 

על מנת להגיע לביצועים וקצבי העברה גבוהים שכאלה, Rambus הציגה שיטה שונה במקצת מהמקובל היום. במקום להתמקד בהעלאת תדר השעון של הזיכרונות, מה שמהווה פתרון יעיל בטכנולוגיות מתיישנות, החברה חיפשה להגיע למקסימום רוחב הפס (Bandwidth) וקצב העברת הנתונים (Data Rate), ולכן, בדומה לטכנולוגיית ה-DDR (ר"ת Double Data Rate) ולגלגוליה השונים (DDR2/DDR3), אשר מכפילה את קצב העברת הנתונים בכל מחזור שעון, גם הזיכרונות של Rambus עושים זאת אך בקצב גבוה יותר, העומד על 32 ביטים בכל מחזור שעון, לעומת שני ביטים בלבד ב-DDR (4 ו-8 ב-DD2/DDR3). לצורך השוואה, זיכרון בודד בטכנולוגיה זו, העובד בתדר נמוך יחסית של 500 מגה-הרץ, מגיע לרוחב פס של 16 ג'יגה-בייט לשנייה, לעומת רוחב פס של 1 ג'יגה-בייט לשניה בזיכרון מסוג DDR3 באותו התדר.

 

על מנת להגיע לקצב העברה עצום של טרה-בייט לשניה, החברה עושה שימוש במערך מובנה של זיכרונות המכיל 16 שבבים של זיכרונות מסוג DRAM (ר"ת Dynamic Random Access Memory)  שמסוגלים להעביר 16 ג'יגה-בייט של מידע על פני ערוץ בודד, כאשר כל שבב מצויד ב-4 ערוצי תקשורת, בדרך זאת קצב העברת הנתונים מגיע לטרה-בייט אחד.

 

כמו כן, החברה עושה שימוש במספר טכנולוגיות חדשות על מנת לאפשר ניהול ותקשורות יעילים יותר בין הרכיבים. טכנולוגיה המכונה Flex Link C/A, כאשר ה-C מציין פקודה (Command) כלשהי מבקר הזיכרון והאות A מציינת כתובת (Address) מסוימת על גבי הזיכרון, טכנולוגיה זו עובדת בתצורה של נקודה לנקודה (point-to-point) מה שמבטיח תקשורות יעילה יותר, הדורשת פחות קווים מקשרים בין שבב הזיכרון (DRAM) לבקר הזיכרון. דבר נוסף הוא השימוש בארכיטקטורה הנקראת Fully Differential Memory Architecture, המאפשרת מעבר תקין יותר של נתונים, ושומרת על שלמות המידע בלי כל התפשרות על מהירות העברת הנתונים.

 

Rambus מייעדת את הזיכרונות לתחום הגרפיקה בעיקר, הדורש רוחב פס גדול בכל שניה ושניה. הטכנולוגיה החדשה והזיכרונות שמבוססים עליה צפויה להיחשף סופית רק בשנת 2011, כאשר כבר היום החברה הציגה אב טיפוס המדמה מערך זיכרונות שכזה.