כונני ה-SSD: שחר של יום חדש?
שוק ה-Storage, או אחסון הנתונים, נחשב בדרך כלל כשוק המשעמם ביותר בתחום המחשבים הביתיים או המוסדיים; לראיה ניתן לראות את כמות הידיעות המתפרסמות באתרי הטכנולוגיה השונים (ובכללם אתר זה) העוסקות בו, אל מול כמות הידיעות העוסקות בשוק המעבדים או כרטיסי המסך. עד לאחרונה, הדבר היה בהחלט מוצדק, שכן כמות החידושים בתחום הייתה מועטה ומרבית היצרניות הוציאו מוצרים חדשים בתדירות של פעם בשנה לכל היותר.
אך למרות הדעות הקדומות על עולם האחסון, במהלך השנתיים האחרונות הוא היה כמרקחה כאשר חלק מהחברות העוסקות בייצור מערכות אחסון עברו לשימוש בשבבי Flash, במקום הפלטות המגנטיות המסורתיות, בכוננים קשיחים. בעבר היו שבבים אלו בעלי נפח זעיר ושימשו במקרה הטוב כאמצעי מזדמן להעברת כמות נתונים קטנה (מה שידוע בפי העם כ-Disk On Key), אך עם השיפור בטכנולוגיית המזעור הפכו שבבי ה-Flash לבעלי יכולת אחסון משמעותית, ובעזרת טכנולוגיית צימוד הם אף מצליחים להתחרות בכוננים הקשיחים המסורתיים שהכרנו עד היום.
מעבר למגמת המעבר לשבבי Flash, בה נעסוק בהרחבה במאמר זה ובביקורת שתפורסם בקרוב, חלו תהפוכות רבות גם בקרב היצרניות עצמן. חברת Fujitsu, למשל, פרשה לחלוטין מתחום האחסון ומכרה את כל החטיבה העוסקת בתחום לחברת Toshiba. גם Western Digital לא נחה על זרי דפנה, ורכשה לאחרונה חברת המתמחה בפתרונות אחסון מבוססי Flash.
גם החברה הגדולה בתחום, Seagate, סבלה השנה מיחסי ציבור גרועים כאשר נתגלה כשל חמור כמעט בכל מוצרי החברה אשר עלול היה לגרום במקרים מסוימים להשבתה מוחלטת של הכונן הקשיח ואובדן כל המידע המצוי בו. אמנם Seagate פעלה מהר והוציאה עדכון קושחה לכל סדרות הכוננים הקשיחים שלה (לראשונה בתולדותיה).
מעבר לכך, השנה הייתה גם השנה בה נחצה מחסום ה-1TB לכוננים קשיחים, כאשר Seagate הייתה הראשונה להציג כונן קשיח לשוק הביתי בנפח של 1.5TB ואך לא מכבר הודיעה גם Western Digital על השקת כוננים בנפח עצום של 2TB.
הגידול שחל בנפחי הכוננים הוציא למעשה מהמשחק רכיב משמעותי מאוד במערכות אחסון נתונים רבות, בין אם מוסדיות או ביתיות. בעבר, על מנת לאפשר נפח אגירת נתונים גדול מ-1TB, הייתם נזקקים לפחות לארבעה כונני 250GB במערך RAID 0 (מובן שניתן ליצור מערכים מסוגים אחרים אך כמות הכוננים בהם גדולה יותר). מעבר להיותו של מערך זה מסוכן מאוד מבחינת יתירות (מספיקה קריסה של כונן יחיד על מנת לגרום לאיבוד כל המידע בכלל הכוננים), תוספת המחיר של בקר ה-RAID כמו גם רכישת ארבעה כוננים הפכו להיות לא כדאיים עם יציאת כונני ה-1TB לשוק, שעלו פחות מסכום כל הרכיבים שנועדו ליצור מערך שכזה גם יחד.
אין ספק שעם יציאתם של כונני ה-2TB לשוק המגמה של התמעטות מערכי ה-RAID הביתיים רק תלך ותגבר. גם בשוק המוסדי ניתן להבחין במגמה דומה כאשר מערכי ה-RAID הקטנים הולכים ומתמעטים (בעקבות חוסר הצורך בכוננים רבים ליצירת נפח אחסון רב) ואילו חברות ענק העוסקות באחסון בלבד כדוגמת HDS ,NetAPP ו-2EMC משתלטות על שוק ה-Enterprise בו קיים צורך ביותר מכמה טרה-בייטים בודדים של אחסון, אלא גם מהירויות גישה ורוחבי פס גבוהים במיוחד.
גם עולם התוכן והמדיה הינו זרז משמעותי (ויש האומרים המשמעותי ביותר) לגידול נפח הכוננים הקשיחים; בתחילה היו אלה קבצי המוזיקה שדחקו בכוננים הקשיחים לגדול לנפחים של עשרות גיגה-בייטים ולאחר מכן סרטי הוידאו גרמו לשבירת מחסום ה-100GB. עם כניסת תכנים בהבחנה גבוהה לחיינו, גם מאות גיגה-בייטים כבר אינם מספיקים ואנו מוצאים את עצמנו מהר מאוד אל מעבר לרף הטרה-בייט, נפח אחסון שעד לפני שנים אחדות נחשב כמעט בדיוני.
אין ספק ששירותי מדיה מקוונים כגון iTunes ורשתות שיתוף קבצים למיניהן הן הזרז האמיתי לגידול בדרישות האחסון הביתי, דרישות שילכו ויאמירו ככל שתכני המדיה הופכים להיות זמינים לאוכלוסיה רחבה יותר, באיכות גבוהה יותר.
